לשאול בשלוה: אתה רוצה ככה (נניח, חביתה..), רוצה ככה?..  ממשיך לצרוח, תגידי בנחת: טוב, כשתחליט מה אתה רוצה, תגיד לי.  ותעברי לעיסוקייך.

בלילה: רוצה לשתות, רוצה שאמא תשב על ידך?..  ממשיך לצרוח - "טוב, אם תרצה תקרא לי"..

לא להתרגש מידי. יעבור. גם הוא לא מתרגש מזה כ"כ..

אצל כל אחד ברמה זו או אחרת - תלוי באופי של הילד ובתגובות ההורים.

אז לדעתי סוד הקסם הוא איזון , ועקביות.

איזון - כשהילד שלך לא קיבל את מה שהוא רוצה הוא נכנס לסחרור רגשות, הוא מנסה בכל כוחו להשפיע עלייך,

וקשה לו לצאת מזה, אבל את יכולה לאזן אותו,

אם את נבהלת , עצבנית, היסטרית (כמו שנשמע קצת מהתגובה שלך) רק רוצה שזה יגמר, או מתפדחת מאנשים שרואים, את מקשה עליו עוד יותר לצאת מזה, זה כמו מעגל - הוא נכנס לאקסטזה - את גם - הוא יותר - וכו'.

אז איך כן עוזרים לו להתאזן?

כשאת רגועה, בטוחה בעצמך (שמה שאמרת באמת תקף, ושזה נכון לדרוש את זה ממנו)

לא מתקפלת, לא נוטשת אותו לחדר השני, פשוט נמצאת לידו , ור -ג -ו- ע- ה.

לא משנה בדיוק התגובה שלך , כדאי מאד שתביני אותו, "זה באמת מעצבן שאמא לא מרשה לך שוקולד עכשיו"

את יכולה להציע לו פשרה, או סתם לשתוק, לחבק אותו (אם הוא רוצה , בדרך כלל בשלב זה לא)

להיות איתו ברגע של תסכול, להישאר אי יציב של גבולות (כי לא ויתרת על מה שאמרת) ובטחון,ורוגע.

זה יקח זמן , אבל מבטיחה שלאט לאט הוא ירגע ועם הזמן זה יקרה מהר יותר, יחסית לתחילת ההתקפה.

עקביות - לעשות לו סדר בחיים, להשתדל מה שפחות לומר לא, כל מה שלא אכפת לך - לומר כן (שיקח את הנעליים הורודות לגן ) מה שכן אכפת לך - להציע לו פשרה , למצוא מה אפשר להתפשר, רוצה עוגה? עוד חתיכה אחת ודי.

אבל כשיגיע הלא - לא לפחד ממנו, כי הוא יגיע, (גם אחרי הפשרה צריך לעמוד עליה אם הצעת עוד חתיכה ודי)

וכשאומרים "לא" אחרי מחשבה - לעמוד עליו, ולא לוותר, כן להיות שם עם הילד ולעזור לו להכיל את הגבולות.

ובמעון - ברור, את האמא שלו , וכגודל הקרבה כך גודל הקונפליקטים

בהצלחה, מקווה שעזרתי.

הייתי מחפשת את זה בעצמי, למה קשה לי להיות ליד הילד שלי כשהוא בוכה ולתמוך בו,

כשהוא נופל ומקבל מכה יש לך כח להיות איתו ולהכיל אותו?

אני שומעת שאת מגייסת כוחות נפש גדולים ושזה קשה לך,

מענין אותי למה.

האם את מרגישה שכשהוא מתנגד לך הוא אומר שאת לא בסדר? שזה מאבק כוחות מולך? שהוא מנסה להתיש אותך?

אך מהנסיון העשיר שיש לי בהדרכה

היה לנו חניך כזה בכיתה ג'

כל פעם שהוא היה נכנס להתקף הוא היה משתולל

צורח בועט בכל מי שמתקרב וממש מתנהג כמו מטורף

אפילו למדריכים היה קשה להתקרב אליו שהוא בהתקף.

פשוט תופסים אותו ומחבקים אותו חזק עד שהוא נרגע

זה ממש עוזר להם.

אני לא יודע עד כמה זה אפקטיבי לילד בן שנתיים

אבל אולי זה יעזור.

דווקא מההשווה לגן נשמע ששם הוא לא עושה זאת

כיון ששם פחות מתייחסים/מתרגשים מהצעקות וההתקפים שלו

אז הוא למד בדרך הקשה שאין לזה טעם.

יכול להיות שדווקא העובדה שאת מתייחסת לכך נותנת לו הרגשה

שזה ה"נשק הסודי" נגדך.

אבל נראה לי לגיל גדול יותר או במקרי קיצון של השתוללויות זעם,

והתקפים שכוללים גם השתוללות פיזית- בעיטות, הפלת חפצים או מכות

במקרה שילד רק בוכה וצורח - כשהוא מאוכזב או מתוסכל - נראה לי שאפשר בלי.

דבר ראשון רק לקרוא את מה שאתם כותבים נותן לי כוחות ומעלה באותה מידה דמעות לעיני... 

שאלתם אותי למה קשה לשמוע אותו צרוח כי זה צרחות כל כך נוראיות שאני מתקשה להחליט האם זה נכון להשאיר אותו בוכה ולא להתחנן אליו שרק יגיד מה הוא רוצה ואתן לו..

אתם מבינים רמת הצרחות והבכי הם בצורה שנראית לי קיצונית, בהתחלה אני אומרת לו שאם הוא רוצה להגיד לי מה הוא רוצה שיפסיק לצרוח.. ואז אני מאבדת את העשתונות אחרי שעה שהוא צורח.. מה שקורה אז זה שאני אשב לידו ואתחנן אליו שיגיד כבר למה הוא צורח ושיפסיק..

השאלה העיקרית שלי היא האם זה נכון לתת לו לבכות ככה ולא לנסות בכל הכוחות שיפסיק וירגע? האם הבכיות האלו לא יכולות לגרום לו לחסכים רגשיים בעתיד?

יכול להיות שאני מגזימה אבל באמת קשה לי...מאד!

הערתם את עיני!!ותודה רבה על ההתייחסות!

אם תנסי בכל הכוחות שיפסיק וירגע - הוא יצרח יותר, ויהיה מסכן יותר ומתוסכל יותר.

כשילד צורח כך זה תסכול בגלל פער שקיים אצלו,  

במודע - הוא רוצה שתביאי לו את מה שהוא ביקש,

בתת מודע- הוא רוצה שלא תביאי לו, ותשארי יציבה ותציבי לו גבולות, 

צורך אמיתי של ילד - הוא הורים יציבים, שלא נבהלים והוא לא יכול "להפיל" אותם בשניה,

ואם "תפלי" כלומר, תרחמי עליו, תאבדי את העשתונות, תבהלי, תנסי לעשות הכל כדי לגמור את הסיטואציה- זה לא יהיה לו טוב, והוא יעשה את זה שוב ושוב כדי לנסות לבדוק אם הוא מצליח להבהיל אותך,

מה שהכי טוב לו והוא רוצה- זה לגלות שאי אפשר להבהיל אותך ואת חזקה.

ולכן גם אם נראה לך שהוא בוכה והוא מסכן - את נותנת לו אמא יציבה.

ובכלל , יכול להיות שכדאי לך לחזק את האמון בעצמך , ולהרגיש שאת אמא מקסימה, ולא יהיו לו שום חסכים רגשיים ממך, כלומר יהיו בכל מקרה, אבל מה שיהיה זה כי זו גזירת השם וזה התיקון שהוא יעבור בעולם,

אני מאד מבינה אותך, גם לי היתה תקופה של בהלה, והרגשה כזו - שרק לא יהיו להם חסכים,

אבל התחושה הזו לא נכונה ולא טובה, לא לך ולא לילד,

את בלחץ, והוא לא מקבל אמא בטוחה.

אז יהיו לו חסכים, אבל זה לא קשור אלייך,

את עושה את מה שנכון ומה שטוב (אחרי שאת בטוחה שזה מה שטוב) ואת המקסימום שלך.

והשם יעשה את שלו.

זה רק גורם יותר.

את לא צריכה להיות "מתעלמת" טוטאלית. את מראה מידי כמה דקות איכפתיות חמה ורכה. חיבוק: אתה רוצה לומר לי מה אתה רוצה?..  אפשר גם להציע: רוצה פרוסה? תפוח?  ממשיך: דייי.  טוב, כשתרצה, תגיד לי ואמא תשמח לעזור לך.

כך הוא גם מרגיש שאוהבים אותו ואיכפת ממנו - וגם שיש שליטה במצב. תשמרי על רגיעה פנימית. לא יהיו לו מזה כל חסכים רגשיים..  יעבור.

לפעמים אחרי דבר כזה ממושך, ילד כבר נראה מותש לגמרי, ורואים שהוא כבר בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. אז אפשר לחבק, לקחת על הידיים ולהרגיע. לחוש את המצב בלי להיבהל ממנו.

אני מכירה את השיטה הזו מחינוך מיוחד. (לא אשכח את היום שבו ניסיתי לעשות לילד בגן בשירות הלאומי Holding, והילד אכן נגח בי בחזקה באף...)

אני לא בטוחה שהשיטה הזו יכולה לעבוד בכל מצב, בטח לא כשהאמא חלשה ולא כ"כ מסוגלת להחזיק דברים בכוח... אבל מעניין לנסות!

כשהילד מאבד שליטה - כמו שכתבת , בועט צורח או עושה משהו לא לענין

אבל לפי התיאור של הפותחת הילד שלה נשכב / צורח / בוכה

לפי דעתי אם נפעיל את השיטה בכל מקרה כזה נפסיד יותר משנרויח, כך נלמד את הילד שאין אצלינו מקום להבעת רגשות ופריקת תסכולים, ברגע שההתפרצות הופכת לחסרת שליטה ומזיקה - באמת אין מקום לה.

וצריך לרסן אותה, אבל רגשות פשוטים ויומיומיים חשוב לעודד לבטא, ולהיות שם.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....