מישהו אי פעם הרגיש את זה, בין אם בבית מדרש, בין אם... נניח... על גבי איזה פורום כלשהו (
), שלמרות שישבת וחקרת ובדקת ועיינת, בא מישהו שלא מבין כלום בתחום ובמחי יד מבטל את דבריך?
אחד הדברים המרתיחים, לא?
מה העניין המוזר? יש לי חשד שבמחוזותינו הוא גדול יותר.
גדלתי בסביבה מאוד מעורבת, חרדים, "חילונים", חרד"לים (בהגדרה של היום), דת"ל.
רק במקומות מאוד מסויימים בציבור הדת"ל (לא אנקוב בשמות), בעיקר זה שאוחז מעצמו משכיל, רמות הזלזול וחוסר הפרגון מזעזעות.
לא משנה מה תעשה, יבוא מישהו וינסה לגרום לך להרגיש שהוא לא פחות טוב ממך, ויתעלם לגמרי מזה שבדקת וחקרת ולמדת, וכל זה עוד, תוך כדי שימוש בסברות ללא בסיס.
סברות סברות סברות, שאין להן שום רקע חוץ מלוליינות שכלית שנועדה לדחוף פיל לתוך חור של מחט.
ומה הכי מציק? כשאתה נתקל בבן אדם שאתה מתווכח איתו על נושא שהוא לא מבין בו כלום,
ואתה מביא לו ראיות בלשון הכי פשוטה שאפשר, והוא ממשיך להתווכח ולהתעקש, רק כדי לא להודות שהוא טועה.
מה הבעיה שלי? שאחד הדברים שהכי מרתיחים אותי הם אנשים מהסוג הזה, שלא מבינים בתחום ומתעקשים להתווכח. כמדומני שהרמב"ם אמר עליהם שהם נקראים טיפשים.
ואז כשאני מתחיל להתעצבן, אני נגרר לתוך ויכוחים מה זה מגוחכים, עם טונים לא נעימים, רק בשם יצר ה"הוראה" (נקרא לילד בשמו, נצחנות שנובעת מגאווה), ואז אני מרגיש אח"כ כמו טיפש.
כי ברור לי שהבן אדם מבין שהוא לא יודע כלום, אלא אם הוא גאוותן עד עיוורון.
וסביר להניח שהוא הבין אותי מההתחלה כבר, רק לא רצה להודות שהוא טעה.
ואז אני מבזבז המון אנרגיה, והמון מאמצים, ו800 ניסוחים שונים, כדי להעביר את המסר שלי.
רק כדי להבין בסוף שמדובר בטרול אינטלקטואלי.
מין חור שחור של חכמה, כזה שכמה שלא תירה עליו, לא יוצא כלום בחזרה.
סתם כדי שלא ישתמע, אני לא מתדיין אף פעם על נושאים שאני לא מבין בהם על דרך הויכוח.
אם אני לא מבין ואני מדקדק, זה כדי ללמוד משהו חדש. לקיים "מכל מלמדי השכלתי"!
ואם מישהו מתווכח איתי בצורה אמיתית ושכלית עם טענות נגד, אין יותר תענוג מזה, או ללמוד קצת ענווה ולגלות שאתה טועה, או לחלופין להתחדד, בבחינת "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה".
זה תענוג, אש של לימוד (לא רק בתורה).
זהו,
פרקתי.
עכשיו אני אוכל לישון בשלווה.
