משהו מהרב דוד אביחיל הי"ו.
במסכת אבות נאמר - "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו....עין טובה".
מה היא עין טובה? אומר הברטנורא - "מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים" וברמה גבוהה יותר הרב מביא - היכולת לשמוח כאשר האחר מצליח/בעל ממון (למרות שלי אין). ועין רעה? - ההיפך.
בעצם עין רעה קשורה בקנאה שלנו באחר, דבר שהיהדות מתנגדת אליו בבחינת "אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (יומא ל"ח
לאמור: אין כמות מסוימת של טוב בעולם שאם אחד קיבל ממנה, הרי היא על חשבון האחר.
הרב מביא בהקשר זה את ההבחנה בין מושלמות, (שאין אדם שהוא מושלם, ולכן היא שייכת רק ברבש"ע) , לבין ההשתלמות שהיא תנועה מתמדת של למידה, והיא תכליתו של האדם . המושלמות מזוהה עם הכוח הזכרי המשפיע, בה הרבה פעמים הזכר שואף למושלמות מעצמו ולאחר מכן מצפה מאחרים שיהיו מושלמים כמותו (ומכאן שיש סיכוי גבוה יותר לגברים ליפול בעין רעה מאשר לנשים) לעומת ההשתלמות שמזוהה עם הכוח הנקבי המקבל שבה האדם צריך ממקד את הראייה בתהליך ופחות בתכלית. היהדות מחנכת להכרה שההשתלמות חשובה מהשלמות. הרב מביא מהרב זצ"ל באורות הקודש שיש איזה תת מודע לאדם שמאד מקנא ברבש"ע בגלל שלמותו, וכיון שהוא יודע שאינו יכול להיות מושלם כמו רבש"ע, הוא מחפש פגמים בבריאה: כשיש חס וחלילה, מחלות, מלחמות, אסונות וכו' הוא בעצם מלכלך על איזה עולם רע וחסר ברא רבש"ע - ובזה הוא כביכול ח"ו מנמיך את רבש"ע.
בעצם קנאה שאיננה בריאה היא כזאת שמנמיכה את האחרים וכביכול ע" זה - מגדלת אותי. אבל כמובן שזה הכל למראית העין, שהרי באמת נשארתי במקומי. ולכן אדם שמקנא הוא גורם סבל בראש ובראשונה לעצמו מכיוון שבאמירות כאלו אין תהליך של שיפור ותיקון אלא הסתכלות רעה על העולם ואז גם רע לעצמו. גם הסתכלות ורודה ועיוורת על המציאות תוך התעלמות מפגמים גם היא רעה, כיון שהיא הסתכלות שקרית על החיים שלא מתמודדת עם פגמים ולא שואפת להשתפר. הקנאה הנכונה ע"פ חז"ל היא קנאה המכונה "קנאת סופרים" - כלומר כזאת שלא מנמיכה את האחרים אלא כזאת שזורעת בי מוטיבציה לנסות ולהשתדל יותר - לא כי עיני צרה בהצלחת אחרים, אלא כי יש לי ממה ללמוד מאחרים כדי להוציא מעצמי את המירב.
כדי לצאת מהתפיסה של קנאה אסורה, אדם צריך להתבגר ולעבור ממדרגה של "נפש" - כלומר בהמיות שאני במרכז וכולם כאן כדי לשרת אותי, כמו שילד קטן תופס - למדרגה של "רוח" שבה אני מכיר בקיום ובלגיטימיות של אחרים. כשאדם חווה קנאה שהיא אסורה על פי חז"ל, הרי שיש בכך הזמנה לעלות שלב למדרגת הרוח. כתוב "ותקנא רחל באחותה". היא לא הנמיכה את לאה באמירות רעות אלא הבינה שהיא צריכה לעלות שלב, והיא עלתה שלב במידת הענווה, בכך שהציעה ליעקב להכניס את צרתה לביתה וצריך הרבה ענווה בשביל לעשות צעד כזה..
לאור זאת נבין שההסתכלות הנכונה ע"פ חז"ל היא הסתכלות מפוכחת על המציאות. יש טוב ויש פחות טוב. בצבא קוראים לזה "נקודות לשימור ונקודות לשיפור". חשוב מאד לדעת להסתכל על נקודות האור. גם רבי נחמן אומר שכשאדם רע לו -הוא צריך להסתכל על נקודות הטוב שבו ולהתמקד בהן ולהדגיש אותן, ומשם לעבור לנקודות שטעונות שיפור ולעודד את השיפור שלהן, וזהו בדיוק המושג "חשבון נפש" על פי חז"ל. לעומת זאת, "חשבון נפש" שהוא אסור על פי חז"ל יהיה כזה שבסופו אנחנו יוצאים עצובים. אם עשינו חשבון נפש ויצאנו ממנו עצובים ומיואשים - הרי שזהו לא חשבון נפש ע"פ חז"ל ובהקשר זה - "אין אדם משים עצמו רשע". אסור הלכתית לאדם לספר לעצמו שהוא לא בסדר. אלא כמו שאמרנו קודם - יש נקודות טובות של אור שצריך להתמיד בהן ונקודות שיש מקום להשתפר בהן. אבל לא ח"ו נקודות רעות.
מכאן נעבור לדבר על ביקורתיות:
בבית משפט יש שופט ויש עדים. תרבות המערב השרישה בנו את הצורך והדחף לשפוט (ביקורתיות) כל דבר ולהעניק לו ציונים. אבל זוהי עמדה נפשית שרחוקה מאד מתורת משה. מכיוון שלהעניק ציון למישהו - זה לשפוט אותו. ואף אדם אינו רוצה לעמוד בבית משפט ולקבל ציונים. גם אם אדם מקבל ציון גבוה - בתת מודע שלו הוא מרגיש שהוא נשפט. למשל אם אדם קיבל 100 בקורס מסוים אצל מרצה מסוים, ואותו מרצה ימשיך ללמד אותו גם בקורס הבא - אותו אדם מאד יפחד לעשות שגיאה ולאכזב את המרצה בזה שהוא לא יקבל ציון גבוה כמו בפעם הקודמת. ק"ו אם מדובר בציון נמוך שאז בכלל יש סיכוי שהאדם יתייאש מלנסות להצליח. מעבר לזה, הרב אומר שיש השלכה הלכתית לכך: כתוב "לא תונו איש את עמיתו" - אמר הרמב"ם שאסור לצער אנשים.
הגישה היהודית היא לא להיות שופט אלא להיות עד. כלומר לא לשפוט ולתת ציונים מתוך מצוינות והישגיות, אלא לעודד (מלשון עד) שאיפה למיצוי מירבי של השתדלות מעשית. אין בזה סתירה לשאיפה להצלחה. השאלה היא הדרך אליה. מצוינות והישגיות היא דרך שבוחנת ושופטת. ולעומת זאת העצמה של הנקודות הטובות תוך שאיפה לשפר את הטעון שיפור - היא גישה שמעודדת.
הרב מדבר גם על ציונים שאינם מספריים כמו לבוא אחרי השיעור ולומר "היה שיעור נפלא, מדהים" וכיוצא באלה. מכיוון שזהו שיפוט. שמא בשיעור הבא לא יהיה כל כך מעניין ואז השיעור לא יהיה מדהים?...אלא אם רוצים להביע הנאה, התפעלות אפשר לומר "תודה רבה על השיעור. היה מחכים מאד ומעניין מאד". לא הפסדנו שום דבר בזה שהבענו את דעתנו על השיעור במילים מדודות, ולא במילים מוגזמות שלא ברור באמת מה עומד מאחוריהן..
למשל ילדה שחוזרת מהגן עם ציון ומראה לאבא שלה את הציור: אם הוא התחנך ע"פ תרבות המערב ששואפת להישגיות ומצוינות, אז הוא יגיד: "ציוד מדהים, את הציירת הכי טובה בעולם, ואין ציירות כמוך בעולם" (מוקצן כמובן, אבל הבנתם...). זהו גם שיפוט. במקום זאת - היה יכול לומר "יש כאן בית, וגינה ושמש והציור מאד נעים לעין". גם אין כאן שיפוט אלא הבעת דעה נכוחה על מה שהוא רואה ולא הכברה במילים מוגזמות, וגם הילדה תקבל מוטיבציה רבה יותר כי היא קיבלה דעה מוצקה על מה שהיא באמת ציירה.
הרב מסייג את דבריו לגבי אמירות ביקורתיות לגבי 2 מקומות:
- בין בעל לאשה - מותר להגזים ולומד "את מדהימה, מקסימה" ומילים שהן מוגזמות לפי הפרשנות שהבאנו לעיל. והסיבה שמותר לעשות זאת במסגרת הזאת, היא כיון שבין בעל ואשה אין מסגרת של בית משפט אלא הקשבה וכבוד, לכן ממילא, האישה תבין בדיוק למה בעלה מתכוון כשהוא משבח אותה, גם אם מדובר במילים מוגזמות.
- כשמדובר על השוואה בין בעלי מקצוע. כן חשוב שתהיה לנו האפשרות להשוות בין בעלי מקצוע ולבדוק את איכות העבודה שלהם. ולכן הערכה של בעלי מקצוע בצורה מספרית, עם ציונים והכל - היא כן במקום כאשר היא נעשית בין בעל מקצוע אחד לבין שאר בעלי המקצוע בתחום.
אז איך אפשר בתרבות כמו שלנו, שמאד מושרש לתת לכל דבר ציונים - להסתכל על אנשים בצורה אחרת?
א. מה שיכולתנו לשפר - נשפר, ומה שאין ביכולתנו לשפר - אין טעם להתעסק בו. למשל כששומעים דברים מאקטואליה, יש הרבה פעמים פרשנויות לכאן ולכאן. הרבה מהפרשנויות הן ביקורתיות הורסת ששופטת ואין בה טעם, כיון שהיא לא באה מתוך עמדה נפשית של שיפור ותיקון.
ב. עבודה על המידות ומודעות עצמית גבוהה לאיזה תכנים אני נחשף.
אז איך זה קשור לפורום? זוהי עבודת המידות והיא חשובה במיוחד כשמנסים ורוצים להכיר.
שבוע טוב.
