הייתי שומע תמיד על אנשים שנהרגו או מתו,

כמה גדולים הם היו, כמה מושלמים הם היו, וכו'

והייתי לפעמים שואל את עצמי (במיוחד החל מגיל מסוים) :

באמת כל אלה שמתים הם כל כך מושלמים? באמת רק הטובים נופלים?

ואז, כשהייתי בערך בן 24, חבר שלי נפטר בפתאומיות (בן 21).

ושמעתי את ההספדים, ואת הניחומים, ואת כל הדברים שאמרו אחרי לכתו.

ולא רק זה, גם חוויתי פתאום בתוכי חוויה עמוקה של שינוי ביחס אליו.

(גם לפני זה אהבתי אותו, והיה לנו אפילו חברותא בין השאר כי הערכתי אותו,

אבל זה לא אומר שלא ראיתי בו חסרונות)

ואז הבנתי, שכולנו מלאכים. כן כן, כולנו מלאכים.

פתאום בהספדים הבנתי, שמגיע יום שאתה עובר מן העולם הזה,

וכל החסרונות שלך הופכים ללא רלוונטיים,

כי מי שהיית באמת זה אדם שנאבק לעשות טוב בחייו.

וזה גם מה שעשית. ועשית המון. המון. דברים טובים וגדולים, ענקיים אפילו.

ואם לפעמים היו תקלות - אלה פרטים קטנים ולא חשובים, שלא שייכים למי שאתה באמת.

כל עוד אתה בעולם הזה - אתה מתעסק בזה, החברים שלך מתעסקים בזה, כי אתה עוד כאן.

אבל כשמגיע היום, כל מה שנשאר אחריך זה המעשים הטובים שעשית.

כולנו מלאכים, אבל מלאכים שמסתובבים בגוף ועם נפש אנושית. 

כשהגוף הולך, אז נשאר רק אור מלאכי שמאיר את מי שאנחנו באמת.

אל תחשבי שהזוגיות שלה היתה ללא התמודדות.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולא משנה כמה הוא גדול.

ואת, תחפשי לך מלאך, אבל תכירי בזה שאת המלאך שבו את זו שצריכה לראות,

ושיש לו גוף ואישיות שמסתירים את זה. 

ושכל החיים שלכם יהיו לכם קשיים, כי העולם הזה הוא עולם מלא בהתמודדויות.

היתה חברה שנפטרה בפתאומיות, 

ובהספדים, ובניחומים - 

הרגשתי כאילו בכלל לא הכרתי אותה, 

למרות שגדלתי איתה מגיל 0.

ולא היה לי כלום לתרום -

הרגשתי כאילו שלמרות כל השנים והזמן שבילינו יחד,

לא היה לי שום דבר מיוחד לומר עליה,

שום חוויה משותפת משמעותית.

אז נכון, 

היא לא היתה החברה הכי טובה שלי.

אבל אני חושבת שאולי יש לי בעייה כלשהי -

להעריך את האנשים כשהם נמצאים.

כאילו פספסתי את כל מה שאתה מתאר

את כל השאיפות האלה לעשות טוב

וראיתי בעיקר את מה שמשתקף בחוץ

כחברה לא הכי קרובה -

מישהי שהיא בסדר, ממוצעת,

לא בולטת במיוחד בשום דבר.

ואז פתאום, אחרי שהיא כבר לא איתנו -

אנשים אחרים פתאום מאירים נקודות שפספסתי.

וזה מה שאני חולמת גם בזוגיות -

אני יודעת שזה משהו שעובדים עליו,

אני לא מצפה שהכל יהיה מושלם,

אני בטוחה שיהיו לו חסרונות -

בדיוק כמו שיש לי -

אבל השאלה היא איך אני יכולה להאיר את הנקודות האלה בקשרים שלי,

איך להתמקד בטוב שבצד השני -

לא כי אין קשיים והתמודדיות -

אלא כדי לראות איפה השאיפות,

לאן העיניים נשואות.

תודה שוב על הנקודת מבט הזו,

זה נתן לי מערכת ייחוס -

זה לא שזה משהו נדיר, 

שרק יחידי סגולה מגיעים אליו -

אלא כולנו יכולים ומסוגלים לשאוף לזוגיות כזאת,

שבה כל אחד מהצדדים יוכל לעזור להדגיש את הנקודות הטובות בשני,

ולהמשיך להתקדם ולצמוח יחד כל החיים.

קודם כל במצב שאנו נמצאים כרגע הרגש מאוד ערני.

ולפעמים הרבה רגשות מתערבבים לנו ביחד.

"הקנאה" בזוגיות טובה ומיוחדת יכולה להימצא גם בזוגות חיים בלי הספדים...

רק ששם לא יוצא לשמוע על כך בפרהסיא.

בנוסף אני לא חושב שאת צריכה להרגיש איזו בעיה...

את לא מקנאה בה...

עובדה שלא היית רוצה להיות במקומה ח"ו.

את מאוד מעריכה שואפת כמהה וכו' לזוגיות מיוחדת.

זו לא לא קנאה ואם נאמר קנאה על זה נאמר קנאת בופקים תרבה חכמה...

קלטת משהו טוב ומיוחד ואת מעוננית גם לדבר כזה אין כאן שום דבר רע...

ובאקר למי שאת יוצאת איתו....את צריכה לזכור שלא הכרת אותו בכלום כי כל החיים זו היכרות ומפגש....

בנוסף זה הרבה תלוי בסוויות ראיה בסיטואציות ומצבים שעוברים בחיים.

ויותר מהכל יש משהו שמיוחד עבורך וטוב רק לך...

אפילו בעבודת ה' מה שטוב לאחד אפילו שיהיה דבר בעל ערך מבחינה רוחנית בשביל אחר המדרגה והדרך הזו יכולה להיות רעה ומורידה רוחנית וכך בדיוק בזוגיות צקיך התאמה מתוך ההתאמה בונים בית של השראת שכינה...משם לא צריך שום דבר זו שלימות...שלימות אלוקית.

בהצלחה גדולה ובשורות טובות

למדתי לאחרונה שקנאה זה לא תמיד דבר שלילי

והשאלה היא מה עושים איתה.

זה אכן דיוק חשוב, כמובן שלא הייתי רוצה להתאלמן בגיל צעיר, לא מאחלת לאף אחד.

אבל כל כך מצפה ומייחלת לזוגיות כזאת כבר...

נראה לי שכולנו בסוף מרגישים את החוסר הזה,

והעובדה שיש מלחמה, ושלאחרים יש עכשיו כאבים אחרים, לא משנה את זה.

(וגם המלחמה עצמה היא טריגר לתחושת החוסר והבדידות...)

לפחות שלי...

ועכשיו שהמצב נכנס למעין שגרה,

אני מבינה שהתגובה הראשונית שלי היתה די נורמלית, ומשותפת להרבה אנשים - 

עוצמת המכה שחטפנו כעם מכאיבה לכולנו -

אבל יש אנשים שנפגעו יותר (כמו תושבי הקיבוצים) -

ולכן במבט ראשון כל הרגשות שלי התגמדו מול העוצמה של הכאב והחוסר של אותם אנשים,

ולקח לי כמה ימים לצאת מההלם ולנסות להגיע למה שדיברת עליו @הפי 

להגיד כן -

חסר לי,

כואב לי,

אני בודדה -

וזה שאנשים אחרים חטפו מכה הרבה יותר כואבת ממני -

לא אומר שהכאב שלי לא קיים,

וגם לא אומר שהחמלה שלי מוגבלת -

אני יכולה לכאוב גם את הכאב הפרטי שלי וגם את הכאב הכללי.

ואני ממש מסכימה, @אני77

המלחמה הזאת, עם הזוועות האלה, 

אני מרגישה שזה עורר בי ובאנשים סביבי ובמי שאני נתקלת בו

איזשהו רגש הישרדות שהיה בתרדמת,

שהוביל לתגובות מאוד קיצונויות,

ועכשיו כשאנחנו בשגרה לא נורמלית

שגרה של המתנה

כולם מסתובבים באיזשהו מצב שבו מנסים להבין

איך ייראו החיים אחרי שמחת תורה תשפד.

מה שאת מרגישה רק מראה עד כמה הלבד דופק לנו את הנפש באופן חזק מאוד. נרצה או לא.

לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים והיא באזור מסוכן קשה מאוד, אבל זה בתוך מסגרת כללית של חיים נורמלים וטובים שעכשיו הם יהיו לא נורמלים לתקופה מסויימת (ובעז"ה שאצל כולן זה יהיה רק לתקופה מסויימת!).

לנו אין חיים נורמלים בכלל. אמנם יש לנו זמן ואין לנו אחריות על ילדים ואין לנו בן זוג לדאוג לו, אבל את הבסיס של החיים אין לנו.

אבל עכשיו צריך לשים את זה בצד, להתמקד בכאב של הסובלים ולתמוך כמה שאפשר, ולהתפלל לקראת הכניסה הקרקעית שתגיע במוקדם או במאוחר שכמה שפחות חיילים יפגעו.

איך עושים את זה? לדעתי כמו חיילים שיוצאים לקרב, מסירות נפש. מחליטים שאנחנו בצד עכשיו ועמ"י במרכז. לזכור שבעומק נפשנו ונשמתנו הכח הזה נמצא. להקדיש לזה זמן, ולא לשמוע יותר מדי חדשות כדי לא להיות באווירה תמידית של עצב כי ככה לא נוכל לעשות את תפקידנו.

ובעז"ה בזכות מסירות הנפש של העם למען אחיו ולמען ארצו, נזכה שה' יוריד אח"כ אור גדול של ישועות כלליות, שיתגשמו אצל כל אחד לפי מה שהוא צריך.

אם אני אשים את עצמי בצד,

ואתמקד בכאב של הסובלים -

אני לא בטוחה שאוכל לשרוד מבחינה מנטלית.

אני מתפללת, מתנדבת איפה שאפשר -

אבל דווקא דרך ההתנדבות הזאת אני מקבלת כל מיני עקיצות כאלה

שמדגישות את הרווקות שלי -

נניח כשעזרתי לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים,

ההערות של הילדים היו מאוד דוקרות.

ברור שאין להם כוונה לפגוע,

הם חמודים ומתוקים

אבל לי אין עורף

וזה כל כך קשה

במיוחד בזמן הזה,

כשמצפים ממני, הרווקה שאין לה את העול הזה

להתגייס ולעזור

ולא מבינים שגם לי יש מאגרים שמתרוקנים

שגם הכוחות של מוגבלים

שגם אני עברתי טלטלה מאוד גדולה-

ואין לי את מי לשתף בזה, 

אין לי עם מי לחלוק את החרדה הקיומית הזאת,

אין לי עם מי לנסות לאסוף את הנקודות הטובות -

גם אם זה טלפון פעם בשבוע....

ואולי זה חלק מהבעייה -

אני לא יודעת "מה התפקיד שלי"

במלחמה הזאת...

בתוך העניין הלאומי יש גם את הצד הפרטי. אנחנו כואבים עם הנפגעים לדוג', ועוזרים, אבל בסופו של יום הכאב הוא בעיקר שלהם. ובפרט בהמשך שכל המעטפת תקטן.

הצד הפרטי זה מה שה' החליט לתת לכל אחד מתוך העניין הלאומי הכללי.

אז ככה גם פה, אולי תגידי לעצמך- אני עוזרת כמה שאני יכולה, אבל כמו שלאמא שבעלה במילואים יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלה, ככה לי יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלי, וכמו שאני עוזרת לאמא הזאת ככה אני צריכה לעזור גם לעצמי.

נכון שיש נטיה לדרוש מרווקים יותר, ולפעמים אין ברירה ואנחנו לא יכולים או לא רוצים לסרב מכל מיני סיבות, אבל צריך לזכור שהקושי שלנו לגיטימי ולהכיל אותו עם עצמנו, וגם לדעת לשים גבולות כשאנחנו מרגישים שזה באמת מוגזם, אחרת זה יכול להתפוצץ בתוכנו, וזה לא רצון ה'. גם אנחנו חלק מהעם שנפגע, ואין טעם להעמיס על עצמנו יותר מדי ולהגיע למקומות לא טובים, כי הרי זו בעצם גם פגיעה בעם. וגם בסוף החיים יחזרו למסלולם, ואנחנו צריכים להיות שם במצב מאוזן כדי שנצליח להתקדם הלאה ולבנות עוד בניין בעם ולהרבות טוב כנגד הטוב שאבד.

שלא נקלעת למלחמה הזו עם דאגה מטורפת וגעגוע לאיש שלך. את חופשיה לפחד ולדאוג לקרובים שלך ללא העול הסיוטי של לדאוג לאהוב שלך. להודות על זה ולא פחות. חברה שלי כתבה לי שהיא כל כך רוצה עכשיו בעל ותינוק, אני חשבתי שהיא נפלה על הראש שעכשיו היא רוצה תינוק לדאוג לו דאגה מטורפת ובעל. בקיצור את בת מזל שלא נקלעת לסבל המלחמה עם אהוב ומי יודע מה ילד יום.

תודי לה' שהוא האהוב שלך, אהוב שלא צריך לדאוג לו ושום דבר לא יכול לפגוע בו, שרק בו צריך לדחוק "מהר אהוב כי בא מועד".

אני מעדיפה להיות בדאגה מטורפת וגעגוע לאדם ספציפי

כי זה אומר שיש שם מישהו שאוהב אותי ודואג לי,

שאכפת לו ממני, שדורש בשלומי.

הלוואי שהיה לי תינוק

זה כמו מניות לטווח ארוך, גם אם יש רגעים קשים.

מה זה עוזר לי שאני עם עצמי?

ואולי זה אגואיסטי גם להגיד -

אני לא רוצה למות רווקה,

לפני שחוויתי זוגיות, אינטמיות, הורות.

ואם חס וחלילה אני אפגע ואמות -

אז לגמרי פספסתי את החלק הזה בחיים,

והמחשבה הזאת מפחידה אותי מאוד.

ב"ה שיש לי את הקב"ה שאני יכולה להשתפך בפניו

אבל נראה שאנחנו בתקופה של הרגע קטון עזבתיך

ושכל זה גורם חילול השם עצום בעולם -

אבל 

אבל

אבל

להבדיל

אני לא מצפה לטלפון ממנו שישאל אותי מה שלומי,

יהיה אוזן קשבת לפריקות שלי...

תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

יש מצווה על הלוחמים להסיר מעליהם את המחשבה על הבית, זה טבעי שבזמנים קשים דואגים למשפחה הקרובה, וזה שיש לחיילים מצווה כזו לא אומר שלך יש.

זה נותן כוח לדעת שכשיוצאים לחזית יוצאים לשמור על נשותינו ומשפחתנו, גם אם עוד לא הוקם הבית בפועל, וגם שלא כולנו מושלמים. אבל בעת הזו ניתן למצוא מאות אלפי בחורים שאוזרים חיל למלחמה, לא תתקשי יותר למצוא גיבורים.

אני לא בטוחה שגיבור זה ההגדרה של מי שאני מחפשת

אני גם חושבת שגיבורים זה לא משהו של רגע, זה חיים שלמים

זה כמו שלימדו אותנו, שרועי קליין חי חיים של גבורה כדי להגיע לרגע של הקפיצה על הרימון,

שהוא הכין את עצמו והתעלה למדריגה כזאת.

אז אני לא מחפשת מישהו שדווקא יקפוץ בפועל על רימון,

אבל אני מקווה שאולי אחד האחים שלי 

יפגוש מישהו נחמד ורווק במילואים....

קודם כל, אני רוצה לתת לך חיבוק גדול, להגיד לך שאת לא לבד.

אנחנו כולנו עוברים תקופה קשה ומטלטלת מכל כך הרבה בחינות. ובמיוחד שזה גם הגיע אחרי תקופה שאולי היתה לך לחוצה מבחינה נפשית של החגים.

הבדידות זה מאפיין של הרווקות. אפשר להיות בסביבה עם הרבה אנשים, ועדיין לחוש בדידות. בדידות פנימית, עמוקה.

יכול להיות גם שבשלב הזה של חייך את נמצאת ממש לבד - תלוי באמת באיזה שלב את בחייך - לימודים\עבודה, ומהי שגרת החירום שלה.

תזכרי: זה שקשה לאחרים לא אומר שלא קשה לך! אם יש לי כאב בטן, כואב לי, גם אם יש מישהו שסובל מייסורים גופניים הרבה יותר קשים. אנחנו לא בתחרות של מי סובל יותר, ואם לך קשה - את צריכה להתמודד עם הקושי שלך, בלי להתייחס לצרות של אחרים - חייך קודמים לחיי אחרים. ההשוואה היא חסרת טעם - אפשר להשוות בלי בעייה בדברים כמותיים, אבל בדברים איכותיים זה בלתי אפשרי - אם שתינו נאכל שוקולד, למי מאיתנו יהיה טעים יותר? ואם אוכל איכשהו להגיד שלך טעים יותר ממני, האם זה ממעיט משהו מהטעם הטעים שאני חוויתי כשאכלתי את השוקולד?

גם בתקופה הזאת, לחשוב על הקשיים שלך ועל הצרות שלך - זה אולי גם דרך להתמודד עם דברים שאנחנו לא מצליחים לתפוס, לא בשכל ולא ברגש.

יש לי 2 עצות לתת בנושא הזה עכשיו:

1. ללכת להתנדב איפשהו - בהיקף כלשהו שמתאים לחיים שלך. זה יכול להיות ברמה של להרים טלפון ולדבר עם קשישה שנמצאת לבד, לארוז חבילות, לעשות בייביסיטר על ילדים של מישהי שבעלה במילואים, לבשל אוכל לתושבים שפונו מהחזית.

התנדבות זה עשייה. זה עוזר לשכוח קצת מהסערה שקורית בחוץ, מהאסון הנורא שעדיין אנחנו לא מעכלים אותו. זה להוסיף עוד טוב בעולם שהרוע השתלט עליו. זה יוצר אצל המתנדב תחושה של ערך, של מסוגלות - ואולי הרגשות החיוביים האלה יעזרו קצת לתעל את הכוחות למקומות טובים יותר.

2. לפנות לעזרה מקצועית - יש היום הרבה קווי סיוע נפשיים. אם את מרגישה שזה קשה לך, גדול עלייך, דוחף אותך לקצה, שאת מוצאת את עצמך במקום שאת לא רואה איך את מצליחה לקום ממנו - לפנות לאיש מקצוע - או אפילו לסתם מישהו שיכול להיות אוזן קשבת בעבורך, מרחב שבו תוכלי לפרוק את הדברים שיושבים לך על הלב.

ככל שהרווקות מתמשכת, כך הולך וגדל הפער בינך לבין קבוצת השוות שלך - 

כי הן כבר התארסו, התחתנו, ילדו - ואת עוד בשלב של לפני האירוסין.

זה טבעי ונכון לקנא במי שיש לו את מה שאין לך - והכוונה היא לקנאה למצב, לא לגבי אדם ספציפי ח"ו.

להגיד שאת מקנאה באנשים שהיה להם זוגיות טובה ובריאה - מי מאיתנו לא מקנא במצב הזה? מי מאיתנו לא חולם ג"כ להיות בזוגיות כזאת?

אני חושבת אבל שצריך לדייק כאן בכמה עניינים:

א. זוגיות טובה ובריאה - זה משהו שמפתחים עם הזמן. צריך לעבוד קשה כדי לבנות זוגיות כזאת, זה לא נופל מהשמיים. כבר עכשיו את יכולה להשקיע זמן בלרכוש כלים ליצירת זוגיות כזאת. וצריך גם לזכור, שלא כל מה שנוצץ כלפי חוץ הוא גם ככה מבפנים...

ב. הספד, כמו כל הספד, נועד להדגיש את הצדדים הטובים של בני האדם. אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם, זה מציב לנו רף מול העיניים במה אנחנו יכולים להשתפר ולהיות טובים יותר. עם זאת, אני בטוחה שכל אחד מהם, אם היתה לך היכרות קרובה, יכולת למצוא בהם גם חסרונות. מעבר לכך, כתבתי פעם על למה אני לא רוצה להתחתן עם מלאך, ראי קישורים מכאן:

לא בטוחה למה בדיוק אתה מתכוון - לקראת נישואין וזוגיות

ג. השאלה היא מה עושים עם הקנאה הזאת. אם כל כך הרבה אלמנות הצליחו ליצור קשרים כאלה מדהימים עם אנשים כאלה טובים - אולי זה אומר שהם לא יחידי סגולה? שיש הרבה מאוד אנשים טובים שתוכלי לבנות איתם בית נאמן בישראל?

אני שוב שולחת חיבוק גדול. הרגשות שלך נשמעים לי טובים ובריאים, רק שאולי כדאי לתת להם מסגור נכון עם עזרה מאיש מקצוע.

אם תרצי לדבר איתי באופן אנונימי, מוזמנת לפנות אליי מהמשתמש שלך או לפתוח משתמש חדש ולכתוב לי הודעה אישית.

הלכתי להתנדב, וגם דיברתי עם מישהי באחד מהקווים האלה.

כתבתי כבר בתגובות קודמות כל מיני דברים שמתכתבים גם עם מה שכתבת כאן.

תראי נגיד כאן: תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

אני מרגישה שאנחנו כמגזר של רווקים נדחקנו קצת לצד

בגלל השגרה הלא נורמלית שנאחנו נמצאים בה.

אני רואה מסביבי קבוצות תמיכה לנשות מילואים, להורי מילואים, לילדי מילואים -

ואני חושבת שכמו שאני הייתי צריכה תמיכה, 

שבטח יש כאן עוד כמה שישמחו להשתתף בקבוצה כזאת.

וברגע שלא נכנסים -פלוסים- בחיים,

אז ברגע שאנחנו רואים את -הפלוסים- של האחרים, זה מעורר קנאה לא בריאה והרגשה לא טובה

ומתחילות להיות מחשבות שגם מעוותות המציאות ואת התפיסה שלנו.

 בגדול את צריכה להכניס -יותר- פלוסים בחיים

ולהכניס -פחות- מינוסים בחיים.

מה זה הפלוסים -שלך- בחיים ? רק את יודעת. 

לשמוע מוסיקה, לעשות ספורט, לנגן, לצייר, לקשקש עם חברות, לשבת בשמש, להכין עוגה, יש מיליון דרכים להכניס פלוסים.

אבל תהיי בטוחה, שכדי שלא תרגישי קנאה באלמנה שמדברת על בעלה, את לא חייבת בעל משלך -מיד-

את רק צריכה להכניס -יותר- פלוסים.

כמובן שגם עוזר, להכניס -פחות- מינוסים.

מה זה מינוסים ? זה כל מה שגורם לך לא להרגיש טוב ולא יזיק לך אם תוותרי עליו.

לדוגמא : אכילה ריגשית או האזנה וצפייה בהספדים.

אם תתעדי לך בדף,

את הפלוסים והמינוסים וגם את ההרגשה הכללית שלך, -מדי יום-,

תוכלי לראות את הקשר הישיר

ואז תראי איך גם בלי להתחתן -מיד-,

את יכולה להיות מאוד מאוד שמחה ולא לקנא באנשים אחרים.

את פשוט צריכה להסתכל על דברים שאת לוקחת כמובן מאליו .

כמובן הכל כאן כללי יותר.

אבל דבר אחד בטוח - המצב שלך -מעולה-. את פשוט לא -מודעת- אליו.

מלא אנשים היו מוכנים להתחלף איתך -מיד-. 
תשאלי את עצמך ״למה ?״  = תכניסי יותר ויותר -פלוסים- לחיים  = להעריך את מה שיש = פלוס.

הלכתי לפתוח מחשבון.
 כן, לי מכניס פלוסים, 
כשאני מכניס במחשבון 342 ועוד 1235 ואז אני מנסה לפתור בראש כמה זה...

לוחץ ״=״ והאם התשובה נכונה, רק הדבר הפצפון הזה מייצר לי -פלוס- קטן וחביב. פצפון.

ברגע שיש המון קטנים כאלה, אני מרגיש טוב יותר

ואז אין לי בעיה לראות בני זוג עם 18 ילדים, הבעל בהיי-טק, טס מסביב לעולם, אשתו מדענית חלל. שיהיה להם לבריאות.

 מה זה קשור אליי ? 

אני יודע שיש לי עוגת גבינה אוכמניות קטלנית שהכנתי. אף אחד לא יקלקל לי את זה.

תודה.

החיים שלי די סבבה סתם ככה

אני לא חייבת בעל משלי -

אני רוצה, שואפת, כמהה לזוגיות.

אני לא יודעת איך לנסח את זה במילים

ולמה זה דווקא מתעצם עכשיו כשיש מלחמה

אבל זה חלק די מרכזי ומהותי בחיים.

אני שמחה בדרך כלל

אבל איזה משמעות יש לשמחה

כשאין לך עם מי לחלוק אותה?

כשאתה לא מעביר את השפע שלך לדור הבא?

זה לא שאני רוצה להתחתן עם מלאך,

זה שאני לא רוצה להיות בודדה,

וההודעה שלי נכתבה מתוך מקום שבו הרגשתי

שזה מאוד אגואיסטי להסתכל בזמן הזה

על הכאב והבדידות שלי

כשיש אנשים שיש להם מטען הרבה יותר כבד ממני....

שזה מה שעולה לך בראש,

דווקא בתקופה כזו חסרה הזוגיות מישהו שיתמוך וישאל שלומך,

אבל תאמיני שיגיע הבעל שלך שעוד אחרות יקנאו בך ;)

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"