עשיתי עבודה מקיפה על לימוד תורה לנשים,
אני מעתיקה לפה חלק ממנה:
פרק על ה"פן ההלכתי", ופרק על ה"פן הרעיוני"
- מקורות במקרא ובתלמוד הנוגעים ללימוד תורה לנשים:
המקורות בתורה בהם אנו מוצאים התייחסות ללימוד תורה לבנות, המתבארים בתלמוד:
- שמות י"ט, ג: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"
פסוק זה נאמר למשה לפני מעמד הר סיני. מתואר בו הציווי להגיד לעם ישראל את דברי ההקדמה למעמד הר סיני וכן את עשרת הדברות. בפסוק זה נראה לכאורה שיש כפילות בציווי, אך חז"ל מפרשים שיש פה שני ציוויים, אחד לנשים ואחד לגברים. מפסוק זה ניתן ללמוד שיש שייכות גם לנשים וגם לגברים לתורה, שכן הוא נאמר כהקדמה למעמד הר סיני, בו ניתנה התורה לכל עם ישראל. יחד עם זאת, אפשר להבין שיש סוגי לימוד שונים לגברים ולנשים, שכן הפסוק מפריד את הגברים והנשים ומקשר לכל אחד מילה שונה בייחס לתורה, "אמירה" לנשים ו"הגדה לגברים". חז"ל מסבירים ש"כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. ותגד לבני ישראל אלו האנשים. דבר אחר כה תאמר לבית יעקב בלשון רכה אמור ראשי דברים לנשים. ותגד לבני ישראל ותדקדק עמהם ואמור להם:" (מכילתא פרשת בחדש, פרשה ב). כלומר, הלימוד לנשים נעשה באמירה רכה, ויותר כללית (לא דקדוקים), ואילו הלימוד לגברים נעשה בצורה יותר מדוקדקת, "נוקשה" ומחייבת.
בהמשך אפשר יהיה לראות איך הסבר זה של חז"ל מופיעה בצורות אחרות בהלכה.
- דברים י"א, י"ט: "ולמדתם אותם את בניכם"
כאן מופיעה המצווה ללמד את הבנים תורה. מהמילה "בניכם" חז"ל למדו שהמצווה היא דווקא על לימוד הבנים ולא על לימוד הבנות.
- דברים ל"א, י"ב: " הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" כאן מופיעה מצוות הקהל. אחת לשבע שנים מתאספים כל העם בירושלים בחג הסוכות ושומעים את המלך קורא במשנה תורה. במצווה זו חייבות גם הנשים, אך כפי שנראה, חז"ל לומדים מפסוק זה הבדל בין לימוד התורה הגברי לזה הנשי.
המקורות במשנה ובגמרא בהם אנו מוצאים התייחסות ללימוד תורה לבנות:
- נדרים לה: (משנה) "אבל מלמד את בניו ואת בנותיו מקרא"
כאן אנו מוצאים אמירה המתייחסת ללימוד מקרא (תנ"ך). לפי המשנה, על האב ללמד את בניו ובנותיו תורה, נביאים וכתובים, ולא מופיע הבדל בין בנים לבנות בעניין זה.
- סוטה כ. "ר"א אומר כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות"
במקור זה אנו נפגשים עם דבריו של רבי אלעזר האוסר על אב ללמד את בתו תורה. אין כאן חילוק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב, ונראה כי לשיטתו האיסור הוא גורף, ולחלק המפרשים (לפי פירושם למילה "תפלות", הרי האיסור דומה ללימוד גילוי עריות ועבודה זרה)
בהמשך הגמרא מופיע הטעם לדברים אלה, והוא:
"א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית". כלומר, חכמים רואים סכנה בכך שאישה תלמד תורה וזה יגרום שתכנס בה ערמומיות.
בנוסף יש להבחין בין פירושים שונים שניתנו למילה "תפלות".
רש"י מפרש אותו על פי דברי הגמרא שהכוונה ל"דברי ערמומיות". הרמב"ם מפרש על המשנה שהכוונה היא ל" שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע.", כלומר הסכנה של אותה ערמומיות שתכנס בה היא שהערמומיות תוביל את האשה לגילוי עריות.
- חגיגה ג. "הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע"
ממקור זה, המתייחס למצוות הקהל, ניתן לעמוד על הבדל שקיים בין הלימוד הנשי לגברי. למעשה יש כאן דיוק, שהגברים "לומדים" תורה והנשים "שומעות תורה". אפשר להבין מכך, שלימוד התורה הנשי נושא אופי פחות "למדני", ויותר "שמיעתי". השמיעה היא יותר פסיבית ומתייחסת בדרך כלל לשמיעת המסקנות.
- גמרא, קידושין כ"ט: "ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם "
במקור זה אנו נפגשים עם הפטור של נשים מללמוד תורה בעצמן. כמו שאין חובה על האב ללמד את בתו, כך היא לא מחוייבת ללמוד בעצמה.
- ירושלמי, ברכות י"ד: "תמן תנינן נשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין, נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם את שהוא חייב בת"ת חייב בתפילין נשים שאינן חייבות בת"ת אינן חייבין בתפילין."
במקור זה מופיע הפטור של נשים מתלמוד תורה.
- ירושלמי, סוטה ט"ז. "מטרונה שאלה את רבי אלעזר מפני מה חט אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב (שמות לה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו רבי לזו דחיתה לנו מה אתה משיב."
כאן נפגשים אנו שוב עם רבי אלעזר שאסר ללמד בנות תורה, וגם פה דבריו חריפים ביותר, ומובן מדבריו שהוא רואה בלימוד תורה לנשים חיסרון כזה שהיה עדיף לשרוף את דברי התורה ושלא יהיו כלל, ובלבד שלא יימסרו לנשים.
- בירורי הלכה בנוגע ללימוד תורה לנשים
מתוך המקורות שראינו נוצרת סתירה האם מותר ואף חובה ללמד תורה לנשים (מקורות א', ג', ד' וו'), האם הן רק פטורות מלימוד תורה, אך הלימוד אינו אסור עליהן (מקורות ב', ז' וח'), או שאסור בתכלית האיסור ללמד נשים (מקורות ה' וט')?
כידוע, בעם ישראל הפסיקה ההלכתית היא הקובעת, לכן נעבור לראות את דברי מקורות ההלכה בעניין זה.
נתחיל בשולחן ערוך, וממנו ניגש למקורותיו, לפרשניו ומקורות נוספים.
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ו :
אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה. ואע"פ שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה). בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות.
הגה: ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו.
אנו רואים שהשו"ע פסק כדברי רבי אלעזר שאוסר על נשים ללמוד תורה, אך בכל זאת פתח פתח בלימוד תורה שבכתב. גם אותו אין ללמד, אך לימודו אינו חמור כלימוד תורה שבעל-פה. מהו המקור לפתיחת הפתח ללימודי תורה שבכתב? ננסה לברר זאת בהמשך.
המקור לדברי השו"ע נמצא ברמב"ם, כמעט מילה במילה:
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה ט"ז:
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
אפשר לשים לב לכמה דברים הנמצאים בדברי הרמב"ם:
- מלכתחילה, אשה יכלה ללמוד תורה בבחינת "אינה מצווה ועושה", והיה לה על זה שכר. כלומר, היתה בכך מעלה. המקור לכך שהאשה אינה מצווה בלימוד תורה נמצא בפסוק מספר דברים (י"א, י"ט): "ולמדתם אותם את בניכם" וחז"ל דרשו: "...את בניכם ולא את בנותיכם... נשים שאינן חייבות בת"ת.." (מקור ח' במקורות שהובאו לעיל). נקודת המוצא היא כמו מצוות עשה אחרות שהזמן גרמן, שהאשה אינה מצווה, אבל אם רוצה בכך, יכולה לקיימן ויהיה לה על קיומן שכר, וכמו שכתב רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח חלק ד' סימן מט'): "רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו". (יחד עם זאת, ידוע כי יש מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים לא מקיימות כלל, כגון תפילין, ציצית, קידוש לבנה, ועוד.)
- למרות זאת, חכמים אסרו ללמד בנות תורה מהסיבה שדעתן לא מכוונת להתלמד והן יכולות להוציא מסקנות מוטעות ולפרש את לימודן בצורה שטחית.
- האיסור של חכמים מתייחס לתורה שבעל פה בלבד, ולגבי תורה שבכתב, לכתחילה עדיף לא ללמד, אך אם אדם לימד, זה לא חמור כל כך, ואולי אף ניתן על זה שכר.
הסיבה לכך שהאיסור ללמוד תורה שבכתב לא כל כך חמור נובעת ממצוות הקהל בה הנשים באות לשמוע את דברי התורה, ולא יאסרו דבר שכלול בתוך מצווה מהתורה. כך כותב הב"ח (בית חדש) (יורה דעה, רמ"ו, הלכות תלמוד תורה):
ומה שמחלק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב הוא ממדרש רבי אלעזר בן עזריה בפרק קמא דחגיגה "הקהל את העם... והנשים באין לשמוע..." דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה. אם כן בעל כרחך שרבי אלעזר דקאמר כאילו מלמדה תפלות, בתורה שב"עפ קאמר.
הב"ח מסביר את הסיבה לכך שבדיעבד יכול אדם ללמד בתו תורה ואין הדבר נחשב כתפלות, באמצעות שני מקורות מהגמרא שאמר רבי אלעזר בן עזריה. במקור הראשון רבי אלעזר אמר שנשים באות לשמוע את התורה במצוות הקהל ובמקור השני רבי אלעזר אמר ש"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". מכיוון שרבי אלעזר אינו סותר את דבריו של עצמו אנו חייבים לומר שיש איזו חלוקה, ובמקרה הראשון מדובר על שמיעת התורה שבכתב, ובמקרה השני על לימוד תורה שבעל פה.
ממשיך הב"ח:
והא דכתב הרב (=הרמב"ם) דתורה ששבכתב לא ילמד אותה לכתחילה נראה שהוציא זה מלשון ראב"ע דקאמר אם אנשים באים ללמוד והנשים באים לשמוע, ולא אמר אם האנשים והנשים באים לשמוע וללמוד, אלא דלכתחילה לא ילמדו לנשים לימוד דרך קבע, אלא שמיעה גרידא לפי שעה מצוה היא כמו בפ' הקהל כדי שידעו לקיים המצוה. אבל לימוד דרך קבע לכתחילה לא, ומיהו אם מלמדה אינה כמלמדה תפלות דאי הוה (=שאם היה) תפלות אפילו שמיעה דרך עראי נמי הוה (=גם היה) אסור ולא היה מצוה להקהל גם הנשים. מיהו במצוות הצריכות לאשה חייבת ללמוד ולכן הנשים מברכות ברכות התורה בכל יום".
בהמשך דבריו, הב"ח מתייחס לעובדה שבכל זאת הרמב"ם כתב שאדם לא ילמד את בתו תושב"כ לכתחילה. הסיבה לכך היא שבמעמד הקהל הנשים באו לשמוע, ולא ללמוד. ההבדל בין שמיעה ללמידה היא ששמיעה היא יותר עראית. לימוד הוא דבר מסודר, קבוע, שדורש עמל, יגיעה, והרחבה רבה. הנשים אינן מצוות "ללמוד", אלא רק לשמוע, וזאת מפני שסיבת השמיעה שלהן היא רק לצורך ידיעת המצוות שהן צריכות לקיים. משום כך, גם המלמד בתו תושב"כ ("לימוד" ולא "שמיעה"), אינו נחשב כמלמדה תפלות משום שמהרגע בו לימוד התושב"כ באופן של שמיעה נחשב כמצוה, לא ייחשב אותו תוכן כתפלות כאשר יילמד בצורה שונה. מכאן נובע שיש שני סוגים בלימוד תורה שבכתב, "שמיעה" ו"לימוד". הסוג הראשון מותר לכתחילה ואף מצוה, והסוג השני אסור לכתחילה ואינו נחשב תפלות.
הט"ז (טורי זהב) על השו"ע הנ"ל, מסביר את החילוקים בין שני סוגי לימוד תורה שבכתב:
"...דמצינו בפרשת המלך הקהל את העם האנשים והנשים והמלך היה לומד ספר משנה תורה (=ספר דברים), ויש להקשות אם כן, אפילו לכתחילה שרי (=מותר) כמו התם (=שם), נראה לי דהתם =(ששם) לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים, וזה באמת מותר אף לדידן (=לדעתנו) לכתחילה כמו שהוא המנהג בכל יום מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה, אסרו לכתחילה, וזה מובן בלשון התלמוד, אנשים ללמוד ונשים לשמוע, דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו".
מדברי הב"ח והט"ז המסקנה העולה היא שמותר לכתחילה להשמיע לבנות את פשטי הדברים בתורה שבכתב, ואסור לכתחילה ללמדן לעומק תורה שבכתב.
בכל מקרה, גם לגבי תורה שבעל פה, הרמ"א כותב על השו"ע (שמובא למעלה), ש"חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה". כלומר, הלכות ששייכות לחייה והיא צריכה לקיימן, עליה ללמוד.
חובה זו מובאת במקומות הדנים בסוגיית "ברכת התורה לנשים", והיא אחת הסיבות המרכזיות המובאות לכך שגם נשים מברכות את ברכות התורה, שכן הן מחוייבות ללמוד את ההלכות ששייכות אליהן.
בכל זאת, אנו יודעים שהיום נשים לומדות תורה מעבר להלכות ששייכות אליהן, בכל הזרמים נשים לומדות תורה שבכתב, דברי מחשבה ואמונה, ויש גם נשים יראות שמים שלומדות גמרא. לא רק בדורנו, אלא לאורך השנים אנו יודעים על נשים שלמדו תורה, החל מברוריה אשת רבי מאיר שמוזכרות ידיעותיה הנרחבות בגמרא, דרך נשים צדיקות שהיו ידועות במשך הדורות, ועד ימינו.
האם הן פעלו בניגוד להלכה? האם העבודה הזו נכתבת בניגוד להלכה?
לשם כך נתחיל לראות מה כותב ה"פרישה" (תלמיד הרמ"א) בביאורו לטור יורה דעה רמ"ו, ט"ו: "רוב נשים אין דעתן מכוונת... אבל אם למדה לעצמה, אנו רואות שיצאו מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר... אבל האב אינו רשאי ללמדה, דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה".
הפרישה מדייק שהאיסור מתייחס לרוב הנשים, שאכן לא מתאימות ללימוד מעמיק ולא מעוניינות בו. אך אם אשה רוצה ללמוד מעצמה, היא לא בכלל האיסור. נשים לב שהפרישה משאיר את האיסור על האב ללמד את בתו הצעירה משום שהוא אינו יכול לדעת איך היא תקלוט את דבריו.
כמו כן, בשו"ת "מעין גנים" לרבי שמואל הרקוולטי (חי בתקופת רבי יוסף קארו), נעשה הדיוק מלשון חז"ל שהכוונה שאסור ללמד בת צעירה, משום שאין אביה יכול עדיין לעמוד על אופיה ורצונה, "אבל נשים אשר נדב ליבן אותן לקרבה אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן". כלומר הרב מדייק מלשון חז"ל שאמרו "כל המלמד בתו...", שאכן אסור ללמד בת צעירה, שעוד אי אפשר לעמוד על אופיה, אך לבת הרוצה בכך, מותר ללמוד תורה, ויש אף לעזור לה.
הרב יהודה הנקין (שו"ת בני בנים חלק ג', י"ב) מדייק מסקנות אלה מתוך לשון הרמב"ם עצמו, שפתח במילים "אשה שלמדה.." ולאחר מכן עובר ללשון "המלמד בתו". כלומר, האיסור הוא על האב לממד את בתו הקטנה אך אין איסור לאשה ללמוד מרצונה, ויש לה אף מעלה בכך.
לסיכום המסקנות עד כה:
- חז"ל אסרו ללמד בנות תורה שבעל-פה.
- מותר ומצוה להשמיע את פשטי הדברים בתורה שבכתב, ולכתחילה אסור ללמדה בהעמקה.
- אשה שרוצה מרצונה ללמוד (גם תורה שבעל פה וגם תורה שבכתב), יכולה, והלימוד ייחשב לה כמעלה ותקבל עליו שכר.
- כל אשה חייבת ללמוד הלכות השייכות לה.
אך עדיין לא מצאנו היתר ללמד בנות צעירות תורה שבכתב בהרחבה, בהעמקה ובקביעות, ולא כל שכן תורה שבעל-פה, וכיום כל הבנות הצעירות לומדות זאת בבתי הספר (בדגשים כאלה ואחרים). מהיכן נמצא ההיתר לכך? בנוסף, בימינו התרחב לימוד התורה לנשים במימדים שלא היו בעבר, ויש להבין מה המקור ההלכתי להרחבה גדולה זו.
- הרחבת המצווה בדורות האחרונים
ההיתר ללמד בנות צעירות תורה, וההרחבה של ההיתר ללימוד תורה של נשים, התפתחו בדורות האחרונים.
מאז התפתחות תנועת ההשכלה באירופה במאה ה-18, חינוך הבנות נעשה מורכב מאוד לאור העובדה שהן לא למדו תורה בצורה מסודרת. הן למדו בבתי ספר אירופאיים והשכילו במקצועות חול, אך לא היה להן מספיק ידע תורני שיחבר אותן למסורת, מה שגרם להתרחקות של בנות רבות מהיהדות.
צבי שרפשטיין בספרו "גדולי החינוך בעמנו" כותב על כך:[1]
"חינוך הבנות בפולין בכלל ובגאליציה בפרט היתה בעיה כאובה וטראגית בחיי ישראל. אדוקי פולין הבדילו בין חינוך הבנים לחינוך הבנות הבדל חותך: את בניהם הקדישו לה' ואת הבנות לחיי הסביבה... חניכות בתי הספר הכלליים, מדברות פולנית מצוחצחת ושקועות בעולמו הרומאנטי- הלאומי של יוליוס סלובאצקי ואדם מיצקביץ... אם כי בנות אלה היו שומרות מצוות בבית, הרי לבבן היה רחוק מההווי האורתודוכסי...".
בתחילת המאה ה-20, תיארה זאת שרה שנירר, ילידת קרקוב, חסידת בעלז, סופרת ומחנכת: "הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב...כי אז היו פני הדברים אחרים לגמרי".
בעקבות מצב זה, יצא פסק הלכה מחודש לגבי לימוד תורה לנשים מבית מדרשו של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר מראדין, תקצ"ט-תרצ"ג), המרחיב את ההיתר ללמד תורה לבנות. בעקבות הפסק, הוקם בית הספר "בית יעקב", שבו למדו הבנות יהדות, מידות, עברית, יידיש, כתב רש"י, תולדות ישראל ומלאכת יד.[2] מאז ועד היום בכל בתי הספר לבנות לומדים תנ"ך, הלכה, יהדות ועוד.
הפסק של החפץ חיים (מתוך חפץ חיים, לקוטי הלכות - סוטה, פרק ג, עמ' 21-22.):
ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו.
דברים דומים כתב החפץ חיים במכתבו בנוגע לייסוד 'בית יעקב':
עניין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר"ל שורר בכל תקפו... וכל החששים והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה... כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי' לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס' צאינה וראינה בכל ש"ק. משא"כ בעוה"ר בדורותינו אלה (מצוטט אצל א' גרינבאום, 'החנוך הדתי לבנות בישראל', בתוך: שבילי החנוך, ניו יורק תשכ"ו, עמ' 35).[3]
החפץ חיים כותב כאן שצריך ללמד את הבנות תנ"ך ומוסר בבתי הספר בצורה מסודרת. יש לשים לב שדברי החפץ חיים אינם מופנים רק לאותן נשים דגולות בלבד הרוצות ובוחרות ללמוד תורה, אלא היא הוראה כללית לכל ציבור הנשים.
הרש"ר הירש (תקס"ח-תרמ"ט) כתב ברוח זו:
נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים (רש"ר הירש, סידור תפילות ישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' ע).[4]
יש לשים לב, שהרחבות אלה אינן סותרות את המסקנות המוזכרות לעיל, משום שאין בהן היתר ללמוד תורה שבעל פה (גמרא והלכה), אלא יש בהן תוספת של לימודי תנ"ך, מוסר ומחשבה, וזאת, על מנת שהבנות תוכלנה לקיים את הדינים השייכים להן, ובכך אפשר לכלול הרחבה זו בסעיף ד' של המסקנות המחייב אשה ללמוד את הדינים השייכים לה. יכול להיות שהשינוי היחיד הוא שהתירו ללמד תנ"ך בעיון מסויים, ובכך נכנסים למצב של דיעבד, שכן רק לכתחילה אסור ללמוד תושב"כ בעיון.
לעומת המתירים לימוד תורה לנשים, כתב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת "דברי יציב", שהאיסור ללמד תורה לנשים נותר על כנו גם בזמנינו, למעט לימוד ההלכות הנחוצות לנשים. ובהמשך דבריו כתב, שאין ללמד בבתי הספר לימודי ספרים העוסקים בבירור עיוני של שאלות מחשבה והשקפה. גם מדברי הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי, נראה שלא נחה דעתו מלימוד תורה לנשים בזמנינו, כדבריו:
כבר אמרתי פעם למחנך הדגול הרבני צדיק במעשיו ר' אברהם יוסף וולף, כי התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תִּפְלוּת, כן הוא בכל הדורות. וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות ה' הפרו תורתיך', כי לולא זה היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו, מכל מקום מאן מפיס, וגם מי עמד במנין על זה. ודבר פשוט שהריעותא של כאילו מלמדם תִּפְלוּת תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת וגזירתם לא ישתנה לעולם. וקשה להעמיד דת על תלו בענין זה. [5]
יחד עם זאת, בכל בית ישראל נוהגים כיום בעקבות פסק החפץ חיים, שנשים לומדות תנ"ך ומוסר.
בזרם הציונות הדתית הרחיבו את ההיתר בשני כיוונים מרכזיים:
- לימודי אמונה
הרב אלי הורביץ הי"ד, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק, כתב בספרו ("מלחמת התרבות", איש ואשה-סוגיית הפמיניזם, פרק ו'- השכלה ולימוד תורה לנשים):
במציאות של ימינו, כדי שהאשה תוכל לעמוד על ערכה ולמלא את ייעודה כאישה – עליה ללמוד, ללמוד אמונה. עליה להשלים באמצעות לימוד מסודר על ידי שיעורים ולימוד מספרים, את מה שנרמס ברגל גאוה על ידי התרבות הסובבת אותה. לימוד זה נצרך לא פחות מלימודי ההלכות השייכות לה, ומטרתו לבנות בקרבה ראיה אמונית עמוקה יותר על עצמה ועל עם ישראל.
בעקבות גישה זו מתקיימים שיעורים רבים וקיימות מדרשות לבנות שלומדים בהן לימודי אמונה רבים ברמה גבוהה ומעמיקה.
- לימודי גמרא[6]
הרב אהרן ליכטנשטיין מרחיב הרבה יותר את היקף החומר שיש ללמד לנשים בדורותינו:
לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי.16 וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו.[7]
הרב ליכטנשטיין מתייחס לשינוי הנסיבות בדורנו, שבו כדי לגדל אישה יראת שמים ושומרת מצוות יש צורך בלימוד תורני רב ומעמיק. הרב טוען שבדורנו בלי לימוד מעמיק הנשים לא יגיעו לידי חיים יהודיים מעשיים, ואזי יסוד זה עצמו מחייב להרחיב מאוד את היקף תלמוד תורה לנשים. הרב מוסיף ומעיר, שתפקידן של נשים כמחנכות הדור הבא, גם הוא דורש היקף ידע רחב.
מבחינה מעשית, הרב ליכטנשטיין מגיע למסקנות מרחיקות לכת. גם הוא מכיר בכך שמבחינה עקרונית ההלכה אינה מכוונת את האישה לחיים של התמסרות ללימוד גמרא עיוני, מעמיק ואינטנסיבי. אך הוא בהחלט קורא לתת לנשים ליטול חלק בלימוד גמרא, ולמסד זאת בבתי הספר.
בעקבות גישה זו הולכות כיום מספר מדרשות לבנות ומתקיימים שיעורים ברוח זו, בהם יש לימוד גמרא לנשים.
כעת הגיע לסיומו חלק הסקירה ההלכתית של נושא לימוד התורה לנשים. כמובן שנכתב על נושא זה רבות, ובמסגרת עבודה זו הובאו הדברים בתמצות ובהתמקדות על מנת לסקור את הנושא מהמקורות ועד ימינו.
פרק ג' – לימוד תורה לנשים – מהות האיסור וההיתר
לאחר בירור הצדדים ההלכתיים, נותרה עדיין השאלה, מדוע נשים פטורות מלימוד תורה? שאלה זו מחריפה לאור פרק א' בו נחשפנו לחשיבות הרבה של לימוד התורה ומעלתו הגדולה. הפסקה הבאה בגמרא שואלת שאלה דומה:
סוטה כ"א. "א"ר יוסף... תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא... רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה"
הרי התורה מגינה ומצילה על מי שלומד אותה, אם כן, מה יגן ויציל את הנשים, שאינן זוכות לעסוק בתורה כמו הגברים? (אמנם ראינו שנשים כן מחוייבות בלימוד ההלכות הנוגעות אליהן ויש להן אפשרות להוסיף על כך, אך ברוב ככל המקרים זה לא משתווה לכמות ולאיכות הלימוד שגברים זוכים ללמוד)
יש לציין, שהשאלה של הגמרא אינה מתייחסת רק להגנה ולהצלה בפן הפיזי. אנו יודעים שלימוד התורה מאיר את החיים כולם ומרומם את האדם.
הרב קוק כתב על זאת: "אל יחשוב אדם שאפשר לחיות חיים רוחניים בלא אור תורה..."[8]
אם כן, האם נשים לא יכולות לחיות חיים רוחניים ומרוממים?
אלא שהגמרא ממשיכה ואומרת איך הנשים זוכות לחלקן בתורה: "דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו". על ידי כך שהנשים שולחות את בניהן ובעליהן ללמוד תורה ומחכות עד שיחזרו, הן זוכות לחלקן בתורה.
גם הרב קוק, בהמשך הפסק הנ"ל כותב: "...באמת מידת רוחניותם היא רק לפי אותו הערך שהם קשורים אל התורה, או אל אותם שהם חיים חיי תורה". כלומר, יש דרך להתחבר לתורה על ידי חיבור לאנשים שלומדים אותה.
אך עדיין נשארנו עם השאלה, מדוע החיבור של השנים לתורה נעשה בעיקר באמצעות בעליהן ובניהן, ואין להן חיבור עיקרי עצמי כמו שיש לגברים? כלומר, מדוע לגברים יש צורך בלימוד קבוע, ולנשים אין צורך בכך?
כדי להבין את התשובה לכך, שהיא גם התשובה לשאלה מדוע נאמרו בגמרא ביטויים חריפים על לימוד תורה לנשים, ומה הסיבה הלכתחילאית של איסור זה, נלמד פסקה של הרב קוק מתוך
עין איה ברכות ב', פרק שביעי, פסקה מ"ו:[9]
הגמרא: "תניא רנ"א מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך".
הגמרא לומדת מהפסוק המופיע בספר דברים (ז', י"ג), "וברך פרי בטנך", שפרי בטנה של האשה מתברך מהברכה השרויה על האיש. כביכול הברכה שיש לאיש עוברת לאשה. כעת נראה את הביאור של הרב קוק לדברים אלה, תוך כדי הסבר לדבריו:
התעודה הטבעית ביחש האשה, תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה.
הבנת ייעודה של האשה, החתום בטבע שלה, כפי שה יצר אותה, תעזור לנו להבין מהי דרך החינוך שתתאים לבנות.
...כי הננו רואים את הבנות והם ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקים בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם.
לבנות יש כח שכלי ויכולות המתאימות לעיסוק בחכמה ולימודים. יחד עם זאת, אפשר לראות שנטיית נפשן של נשים רבות אינה פונה להתעסקות בעמקי המדעים והמוסרים', משום שזה אינו מתאים להן לתכונת נפשן. בנוסף, סיבה נוספת שמחמתה טבע האשה אינו נוטה לעיסוק בעמקי המדעים והמוסרים הוא (כרגע הרב אינו מגדיר כמות או איכות להעמקה זו, ורק נותן את ההסבר הכללי והעיקרון. בוודאי שהכמות והאיכות משתנה בין אשה לאשה, וגדריה הכלליים נמצאים בהלכה) העיסוק בטיפול בילדים. הטיפול בילדים דורש השכלה עמוקה וכוחות נפשיים ורגשיים מרובים, ובכל שולל אפשרות להתמסר ל'עמקי המדעים'. כעת הרב ייתן סיבה נוספת שבעבורה ראוי שלא להעמיס על הבנות את הלימוד ב'עמקי החכמה'.
...ועוד כי אם יתגבר דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות ג"כ בהשלמת השכל במעלה עליונה, אז ירע לאושר הדור הבא, כי תושיה מתשת כחו של אדם, וההתעסקות בכשרון השכל מחליש עכ"פ, ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ ראוי לכה"פ להניח חזקת הגוף של האמהות שלא יתמוטט מעבודת הלימודים, וישלים עכ"פ איזה חלק רשום מחסרון הנמנה מחולשת האבות מחלישים את גופם ע"פ עבודת השכל. אבל בהיות ג"כ האם נתונה אל עבודת המושכלות, יצא בהמשך הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהי' מוכשר כלו מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלהים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא. ע"כ גדולים מאד דברי חכמים ז"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו ע"פ ההדרכה המעולה הזאת.
הרב מדבר על מציאות תיאורטית בה "יקום דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות גם כן בהשלמת השכל במעלה עליונה", אך זוהי המציאות שלנו היום. בימינו, מתוך רצון לקיום שוויון בין המינים אין כל הבדל בלימוד של הגברים ללימוד של הנשים והלימוד באוניברסיטה נעשה בשווה לשני המינים. הרב מסביר את הבעייתיות שיש בכך. עבודת השכל מחלישה את כוחות הגוף. העמקה עיונית אינטלקטואלית גורמת לחיסרון בצד המעשי והרגשי של האדם ברמה כזו או אחרת. אם גם האיש וגם האשה יפתחו את החכמה והדעת בצורה מקסימלית, ייגרם חיסרון לדורות הבאים, שלא יקבלו יחס רגשי, פיזי ונפשי מספק. על כן צריך לשים לב שהאמהות לא יעסקו במדעים עיוניים ברמה עמוקה באופן המחליש את כוחן. כמובן שגם על הנשים לעסוק בפיתוח כשרונותיהן (וש גם יוצאות מן הכלל), אך צורת הלימוד וההתפתחות השכלית של הנשים צריכה להיעשות באופן שלא יפגע בדור הבא, שכן אם הדור הבא יהיה חלש מבחינה פיזית ונפשית, הוא לא יוכל להגיע בכלל ללימוד עמוק ומהותי, בחסרו את השלב הבסיסי והחיוני כל כך של הגוף והנפש. חכמים אמרו את דבריהם "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" מתוך שהבינו ברוח קדשם את החיסרון שלימוד הבנות יכול לגרום לכל המשכיות האומה.
...אמנם עדיין יש לשאול, על כשרון השכלי של האשה על מה נוצר, היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאות במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו.
הבנו את החשיבות בכך שרוב הנשים לא יעסקו בלימודים מעמיקים ואינטנסיביים. אך נותרה השאלה, אם כן, מדוע ה' נתן לנשים כשרונות שכליים, האם הן לא צריכות להשתמש בכוחות שה' נתן להן ולהביא איתם ברכה לעולם?
...ע"ז נקח לנו לעד את הגלוי, את הטבע עצמו, לראי' שלא נוצרה האשה לחולל חדשות מעצמה, כ"א רב כח שכלי בה להשכיל עד כמה ראוי להיות מודרכת, ע"פ ההנהגה המעולה של שלימי האנשים, והנפש העדינה. המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים, כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל , הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיות טובות הנקלטות מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבם את המדעים המוסרים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוה הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו.
על השאלה שהצגנו משיב הרב מתוך התבוננות בטבע האיש והאשה. כשם שבתהליך הפיזיולוגי של יצירת הולד האיש נותן את הזרע, שבו כח הפרייה, אך פיתוח העובר וגידולו במשך תשעה חודשים מתבצע ברחמה של האשה, כך גם במציאות הרוחנית. החכמות וההדרכות הרוחניות שמגיעות מחידושיו של האיש, נקלטות במוחה ובליבה של האשה, ומקבלות חיות ומתרחבות באופן שאינו יכול להיעשות אצל האיש. האישה מוכשרת בכוחה השכלי להבין את ההדרכות והתובנות שתשמע מחכמי ישראל, ואלו יפעלו עליה פעולה רבה, ובעזת הכוח השכלי שלה, היא תוכל לשכלל ולפתח עצות והדרכות אלו.
אפשר למצוא בדברים אלו שלוש פעולות שיכולה לעשות האשה בחכמתה המיוחדת, המחוברת עם התוקף שיש אצלה לחיי הרגש, עם דברי התורה והחכמה שהיא מקבלת ושומעת:
- "להרחיב... את דברי המוסר" – להרחיב את הדברים, להחיל אותם על מציאויות חיים שונות, לפרט את הכללים והעקרונות, ולשייכם לכל מרחבי פנימיות האדם.
- "ולהטעים את יסודי המוסר" – להעביר את הרגשת טעמם של החכמות. השכל אינו מרגיש את טוב טעמם של הדברים, לכן לפעמים הוא נשאר בספק לגבי התאמתם לחיים באופן נאה ומתקבל. חכמת החיים של האשה מוצאת את היופי הפנימי הקיים בחכמות האמת ומאפשרת לחכמה לקבוע לה מקום של אמת במציאות.
- "ולבארם" – יסודי המוסר זקוקים לביאור והסבר הנובע מתוך הרגש. יש נושאים שהרגש מחכים בהם את האדם יותר מן השכל. בעזרת הרגשות הטבעיים והחכמה הנלמדת אצלה מתוך חוויית חייה, האשה מבארת ומטעימה את יסודי המוסר והחכמה מזוויות ומבחינות שהשכל אינו מסוגל להעלות על דעתו.
מתוך פסקאות אלה של הרב הצלחנו להבין קצת יותר את מקומה של האשה ביחס ללימוד התורה ואת הסיבה לכך שיש רמה מסויימת של איסור על נשים ללמוד תורה. מתוך כך אפשר גם להבין שאף אשה שרוצה ללמוד ולהתעמק בדברי תורה (מבחינה הלכתית ראינו שרוב הפוסקים מתירים זאת, אם חפצה בכך מרצונה החופשי), יש לה לבחון האם רצון זה יוסיף לילדיה ולביתה, או חלילה יגרום לחלישות שתוביל גם לחלישות בתורה בסופו של דבר, ויפגע בדורות הבאים. יש לציין, שכפי שראינו, נשים המרגישות רצון להיות מונחות יותר בעולם לימוד התורה, יכולות ואף נקראות לעשות זאת בוודאי, אך באופן של הרחבה, הטעמה וביאור, ופחות באופן של חידושים והתפלפלויות. מתוך כך, יוצאת מכאן קריאה לנשים המרגישות רצון לעסוק בתורה, לעשות את תפקידן ולהגדיל תורה באופן המתאים להן, למען העם כולו.
סיכום
בחלקת הראשון של העבודה, ראינו גדרים כלליים במצוות תלמוד תורה, וכמו כן, גם נפגשנו עם הערך הכללי של התורה ועם הערך של מצוות לימוד תורה. ראינו שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות, וזאת בהתאם לערך הכללי העצום והגדול של התורה. מתוך כך השאלה של מקום הנשים בלימוד התורה התעצמה, מדוע הנשים אינן שותפות מלאות במצוה גדולה ונפלאה זו.
כבר בפרק א' ראינו כי בהלכות הנוגעות ללימוד תורה לנשים יש מורכבות מסויימת, שכן הן פותחות במעלה שיש לאשה שבוחרת ללמוד תורה, אך מסיימות באיסור הכללי ללמד נשים. יחד עם זאת, נעשתה חלוקה בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב.
בפרק ב' נכנסנו לעובי הקורה בבירור הדיוקים בגדרי המצווה, מתוך כוונה להבין בצורה מסודרת מה יחס ההלכה לנושא זה.
ראינו את המסקנות הבאות:
- חז"ל אסרו ללמד בנות תורה שבעל-פה.
- מותר ומצוה להשמיע את פשטי הדברים בתורה שבכתב, ולכתחילה אסור ללמדה בהעמקה.
- אשה שרוצה מרצונה ללמוד (גם תורה שבעל פה וגם תורה שבכתב), יכולה, והלימוד ייחשב לה כמעלה ותקבל עליו שכר.
- כל אשה חייבת ללמוד הלכות השייכות לה.
לאחר מכן ביררנו את היתר בן-זמננו ללמד בנות צעירות תורה שבכתב בהרחבה, בהעמקה ובקביעות, ואף תורה שבעל-פה. בנוסף, בימינו התרחב לימוד התורה לנשים במימדים שלא היו בעבר, ועמדנו על המקור ההלכתי להרחבה גדולה זו, הנובע מצורך הדור, התפתחות ההשכלה ועליית מעמד האשה.
בפרק השלישי בררנו את היחס המהותי ללימוד תורה של נשים. הבנו כי התפקיד המרכזי של האשה הוא בגידול ילדיה, על כן, אי אפשר לחייב את הנשים להגות בתורה יומם ולילה, גם מהסיבה הטכנית וגם מהסיבה שלימוד עיוני אינטלקטואלי מעמיק יכול להחליש את כוחות החיוניות של האשה הנצרכים לה למען גידול ילדיה. בנוסף, מצאנו את האופן הראוי לנשים לעסוק בתורה, פחות באופן של חידוש והתפלפלות ויותר באופן של הרחבה, הטעמה וביאור.
[1] מתוך ויקיפדיה, בערך "שרה שנירר"
[2] מתוך ויקיפדיה, ערך "שרה שנירר"
[3] הציטוט לקוח מתוך מאמרו של הרב חיים נבון, "תלמוד תורה לנשים", תחומין ערך כח, אתר דעת http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/maamad/talmud-2.htm
[4] הציטוט לקוח מתוך מאמרו של הרב חיים נבון, "תלמוד תורה לנשים", תחומין ערך כח, אתר דעת http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/maamad/talmud-2.htm
[5] מתוך האתר "עולמות", שיעור בנושא "תלמוד תורה לנשים".
[6] לקוח מתוך מאמרו של הרב חיים נבון, "תלמוד תורה לנשים", תחומין ערך כח, אתר דעת http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/maamad/talmud-2.htm
[7] הרב א' ליכטנשטיין, 'בעיות יסוד בחינוכה של האשה', בתוך: ב"צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 158-159.
[8] הראי"ה קוק, אורות התורה י"ב, ו'-ז'.
[9] הלימוד מבוסס על מאמר של הרב צבי ישראל טאו, בחוברת "חנוך לנערה על פי דרכה" בהוצאת בית ספר "צופיה",ישראל, תשע"ה.
