בס"ד

תחשבי שאת יכולה להגיד גם ההפך..שקירוב רחוקים יכולה אפילו להדביק את האדם יותר ב-ה'. מרב כל הקטע שהוא צריך לקרב הוא צריך ללמוד עוד ועוד לכן הוא מתקרב ל-ה'. אך את צודקת שלפעמים זה יכול אפילו לרחק..פתאום השאלות של החילוני יכולות להכשיל..ולהגיד וואלה..אולי זה..ואולי זה..

אבל הכל תלוי ברמה שלך כלפי ה'. ז"א אם יש לך את האמצעים והמניעים להגיד לעצמך שזה את ואף אחד לא ישנה את זה. אפילו לא דעה של איש חילוני שהרבה פעמים מבלבלת. ותאמיני לי יש אנשים שהרמה הרוחנית שלהם כל כך גדולה שהם עושים חסדים והם באים למקום של החילונים ומעלים אותם ביחד איתם. הרב שלנו (אם איני טועה) סיפר לנו פעם שהוא מכיר אדם שהיה ניכנס למקום של דיסקוטקים בלילה יחד עם חבר שלו והיה מנגן שם שירי נשמה ושירי קודש וזה היה משפיע על האנשים שהיו שם..וזה קירב..אף תארי לך שאותם אלה לא היו ברמה רוחנית הם היו יכולים לחטוא..לכי תדעי מה יש בדיסקוטקים..

לכן כמו שאמרתי, זה תלוי באיזה רמה רוחנית אתה..יש אדם שיחטא אם הוא יתרום לקרב רחוקים ויש כאלה שלא..אדם צריך להכיר את עצמו כדי לדעת.

בס"ד

אבל אם זה קשה לך אני אוסיף למטה *הטקסט כתוב בלשון נקבה אך מיועדים למין השני גם*

בס"ד

שלא שמת לב שהתשובה לא מיועדת לך. אז אל תעשה מזבוב פיל. וזה כלל לא משנה אם אני כותבת את ההודעה לאחרונה או לא.

זה בכלל לא דומה.אתה מביא דוגמאות לדברים שאין סיכוי כמעט שיקרו לעומת זאת השואל שאל שאלה נכונה!!

באמת דברים כאלה קורים שאתה בא לחזק ויוצא חלש!

זקוקים לתשובה עניינית

כמובן שחשוב מאוד שכל אחד יתרום, יעזור ויתן מעצמו לאחר, אבל חשוב מאוד גם לדאוג שלא יתקלקל מזה.

אז מה נעשה? לא נלך לעזור לאחרים כי יש חשש שנתקלקל? אז זהו שחייבים לעשות את זה, אז מה נעשה?

לכן בהתחלה שאדם עוד צעיר הוא צריך לבנות את עצמו, ללמוד כמה שיותר כדי שידע מה להשיב ומה לענות כששואלים אותו, אבל מה לעשות וכולנו בני אדם, וגם לאחר שלמדנו עדיין אנחנו יכולים לשמוע שאלה שאין לנו תשובה עליה, לכן צריך כל אחד לעשות לו רב וכשיש לו ספק כל שהוא, לא יאמר אני לא יודע ויתחיל להתקלקל או לכפור ח"ו, אלא ילך לרב שלו וישאל אותו, ואז אין חשש שח"ו יתקלקל.

לסיכום: צריך ללכת ולקרב רחוקים, אבל לפני זה בגיל צעיר ללמוד טוב כדי שנגדל נוכל לצאת וכבר לא יהיה חשש. וכמו כן תעשה לעצמך רב שכל ספק שיש לך תשאל אותו.

ובע"ה שלוחי מצווה לא יזוקו.  

בס"ד.

בלשון צחות דרשו על "עז פנים לגהנם ובושת פנים לגן עדן"- עז פנים- מי שהוא עז פנים, שיש לו "עזות דקדושה", יש לו עמידה עצמית חזקה, הוא יכול לקרב רחוקים אפילו בגהנם. אבל מי שהוא "בושת פנים" מי שאין לו כ"כ עמידה חזקה, מי שעוד לא "סגור על עצמו"- הוא יכול "לקרב רחוקים" רק בגן עדן...

תכל'ס. הכלל בגמרא אומר:" אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". ז"א שלא אומרים לאדם שיחטיא את עצמו בשביל לחזק מישהו אחר.

אלא מאי? שגם הכלל: "חלל עליו שבת אחת, בשביל שישמור שבתות הרבה", קיים. אומנם הוא נאמר על פיקוח נפש גשמי, אבל יש שבאו להוכיח ממנו גם על פיקוח נפש רוחני.

בדברים האלה אין כללים ברורים. ז"א, ברור שעל ההלכה- אסור לעבור. על ההלכה- חייבים לשמור. אבל אם זה לא "עבירות" אלא נזקים מסויימים לרוחניות של האדם- כאן מתחילה השאלה. והתשובה משתנה בין אדם לאדם. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. ויש גם את השאלה של הגיל והבניין הרוחני של האדם.

מסקנה: צריך לשאול רב שמכיר אותך...

אחד מאלף,

בוגר קורס שליחים של "מעייני הישועה"

שביניהם יש בד"כ ילדים

לפי הדרך שלך.אסור להכניס ילדים שעוד לא בנויים כמו שצריך לשליחות.

אז מה??רק כשאתה רווק תעשה שליחות וקירוב?

שקד- זה בדיוק מה שאת ענית לי..

בס"ד

בכל דבר יש את הצד של הסיכון, ואם האדם לא יסתכן הוא לא יתקדם בחיים!

וזה לא קשור לפגיעה רוחנית או גשמית - העיקרון הוא אותו הדבר!

תמיד לוקחים סיכון..!!

וגם שלוחי מצווה אינם ניזוקים - למדתי פעם שהם לא ניזוקים במובן הפנימי,הרוחני.

ה' רוצה שילדיו יתקרבו אליו אז הוא עוזר לאותו אדם שרוצה לעזור שלא ירד.

בס"ד

עדיף לא לנסות לעשות משהו שאתה יודע שאתה יכול ליפול בו וגם לא כל דבר מתאים לכולם..תשאירו את זה לאנשים שזה לא יכשיל אותם..~
וב"ה יש המון אנשים כאלה!! שיודעים לתת מעצמם..ולקרב בלי לפגוע בעצמם..

בס"ד

אם כל אחד יחכה עד שהוא יהיה בנוי בעצמו, אף אחד לא יצא.
בעיקרון כמעט כולם יכולים לצאת ולהפתח, השאלה איך עוישם את זה.
בד"כ להיפך, דווקא ההתמודדות עם דיעות אחרות מחזקת את שלך.
כשמדבירם לתינוק [ל ה ב ד י ל], מדברים איתו בשפה פשוטה ועושים 'קוצי מוצי', אבל זה לא מוריד מהרמה שלך.
לא צריך לחכות עד לגיל 25 וגם להתלבט. בטח שלא בגיל 12. אבל איזור גיל 15, אם פחות או יותר בחרת לך דרך לא נראה לי שזה יזיק כ"כ. מובן שאם את עושה את זה במסגרת קבועה, כדאי שיהיה לך יעוץ ממישהו מבוגר יותר באופן עקבי.

בס"ד.

יש כלל בהלכות בשר וחלב, שבשר שעסוק ב"לפלוט" לא "בולע". לא נכנס עכשיו לעומק הדין, אבל דורשים על זה שככה זה גם בקירוב. מי שטרוד לפלוט- להשפיע. לא יהיה מושפע. יכול להעיד על זה כל אדם שעסק בהפצות או בדברים דומים. כשאתה עסוק בלקרב, אתה לא משופע לרעה.

כמובן, צריך בשביל זה לשים לב למחשבות. אבל כשזה ככה- זה ככה.

בכל מקרה, צריך להיות בנויים מספיק. ולשאול רב. לא לעשות כלום בלי להתייעץ עם רבנים!

לקחת סיכון- מי אמר שתמיד צריך לקחת סיכון? איפה זה כתוב? לדעתי אסור לקחת סיכונים בדברים כ"כ חשובים...

ולגבי "דיבור עם תינוק". צריך לשים לב. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"- לא לקרב את התורה אליהם, להוריד את התרוה מרמתה אלא להעלות אותם לתורה. כמובן צריך לדבר דברים ברמתם, אבל חייבים לשים לב שלא יורדים... וד"ל.

אגב, כולנו התייחסנו לדוגמא. אבל זה דבר שלא קשור רק ל"הפצות". ילד בכיתה שמקלקל את כולם, חניך בסניף שמוריד ת'רמה. חבר רע וכו'...

בס"ד

בדוגמא עם התינוק. התכוונתי, למשל- יש המון דתיים שרואים סרטים, הולכים לקולנוע, וכו'- ואומרים ש"מה, אנחנו חרדים?!".... וההיפך, התכוונתי שאדם לא צריך להוריד מרמתו ומרמת התורה כדי להתחבר. יש כאלו שבטוחים שאם הם יגדלו זקן- לדוגמא דוגמית- בלי להכנס עכשיו לדיון- שימו לב לאיזה כיוון לקחתי את זה לפני שעולים עלי- אז חילונים ירתעו מהם- זה כ"כ מעוות לא לעשות משהו, רק בגלל שנראה לך שזה ירתיע אחרים! להיפך, זה רק גורם לחילונים לחשוב כמה הזרם הדת"ל מתרפס...

השאלה הראשונה שנשאלת כאן היא למה צריך לקרב רחוקים? התשובה הפשוטה היא לכך היא מצד ואהבת שכמו שאתה מאושר עם הדת ככה אתה רוצה שאחרים יהיו מאושרים. אבל בשביל זה אתה צריך להיות שלם עם העולם הרוחני שלך.

לפעמים קירוב רחוקים בא כתחליף לבנין אישי. כמצליחים לשכנע אחרים מחזקים את הבטחון העצמי, אבל הופכים להיות תלויים בויכוחים כדי להתחזק מתקשים להתמודד לבד.

השאלה היא לא פשוטה אבל צריך לבדוק טוב את הסיבה לרצון לקרב רחוקים. ולגבי אוהב את הברית ומקרבן לתורה. ידועה דרשתו של הרצי"ה שלא כתוב אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה אלא אוהבים וממילא יוצא קירוב לתורה. לכן צריך לשקול היטב מה קורה כשעושים זאת בצורה מלאכותית. וכדאי ללמוד את דרכי התשובה באורות התשובה של הרב קוק. הכיוון נוטה שם יותר לעבודה אישית שממילא מקרינה על הסביבה.

בקיצור, אני נוטה להעדיף בנין אישי על קירוב רחוקים אפילו עם מעט סיכון.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.