נראה לי שאולי יש לך מפתח למצוא את הסיבה: יש לך זיכרון של סיטואציות שהציפו את הכעס. למשל הסיטואציה שהייתה היום עם בן השנתיים. את יכולה לנסות לשבת ברוגע, ולשחזר שלב אחרי שלב? לגולל בפני עצמך מה היה, איך היה, איפה נלחץ לך הכפתור? לדעתי אם תצליחי להיכנס מחדש לחוויה ולראות מה שם הוציא אותך מהכלים, זה ייתן לך כלי נהדר לעבוד איתו.
מעתיקה לך (בשינויים קלים) קטע שכתבה חברתי:
***
בשלב הראשון, משלימים עם זה שהכעס שם, ולא מנסים לנפנף אותו. הכעס הזה הוא נורה אדומה שנדלקת אצלך, והוא ראוי לתשומת לבך האוהבת. הוא לא אויב שצריך לגרש.
בשלב השני, כדאי להגיע להבנה פנימית עמוקה של מה שהתערער אצלך. בבסיס יש לכולנו צרכים רגשיים די דומים: הערכה, הכרה, הקשבה, ביטחון ועוד. כשנדלקת אצלך נורה כזאת, כנראה שאחד מהצרכים האלה שלך מאוים, ורצוי לזהות אותו ולספק לעצמך את מה שחיוני לך כמעט כמו חמצן. זה לא פינוק, זה צורך בסיסי.
איך את מזהה איזה צורך שלך נפגע? את מתחילה לשוחח עם עצמך. למשל:
-מה אני רוצה? מה הדבר שממש הייתי רוצה שיקרה כרגע?
-אני רוצה שהפעוט שלי יקשיב / יבין / יגיד / יעשה כך וכך.
-למה? למה אני רוצה את זה?
-כי זה יגרום לי להרגיש ש...
בינגו! גילית מה את רוצה להרגיש. גילית את לב העניין. זיהית את הצורך שלך. הצורך האמיתי והעמוק שלך הוא תמיד עצמי, תמיד קשור אלייך עצמך, אנשים אחרים (ואפילו הילדון היקר שלך) הם רק הדרך להגיע אליו. כל זמן שהתשובות שלך לעצמך כורכות את המילה "הוא", תמשיכי להעמיק פנימה, עד שתגיעי לגרעין - מה את עצמך צריכה.
סיכוי טוב שעצם זה שתגלי את הצורך הבסיסי שלך שנפגע - יקל עלייך ויביא אותך להשלמה. אם לא, צריך לחשוב איך להשלים אותו, אילו מקורות תמיכה את יכולה להשיג לעצמך שיעזרו לך למלא את החיסרון. בעלך? הילדים האחרים? אנחנו כאן בפורום? חברה טובה? מי יודע, אולי אפילו תגלי שמתאים לך לפנות לשובב עצמו ולהגיד לו: "שלום-נחמן, אמא צריכה עכשיו ליטוף / שיר / שתגיד לה שהיא אמא חמודה / כל דבר אחר". אולי כשהוא ישמע את הצורך שלך בצורה ברורה הוא יירתם להיענות לך?
מה את חושבת על זה?
