או מקרקעים את אבא או את סבתא וסבא, ונכנסים למיטה לישון.

קמים כמו חדשה .

פותחים דלת...

כשיש "זרים" בבית- זה עוזר להתגבר.

אפשר גם לדמיין כאילו עכשיו נמצאת פה א' או ב'- ואז להגיב.

או-

לומר בקול- שממש קשה לך כבר, ועוד רגע תכעסי...

אז את רק שותה כוס מים/ נכנסת רגע לחדר/ וכד'- וכבר חוזרת רגועה.

אחרי שהתחייבת באזני הילדים,

אולי תצליחי יותר גם לבצע.

אשרייך על השאיפות, ב"הצלחה

נראה לי שאולי יש לך מפתח למצוא את הסיבה: יש לך זיכרון של סיטואציות שהציפו את הכעס. למשל הסיטואציה שהייתה היום עם בן השנתיים. את יכולה לנסות לשבת ברוגע, ולשחזר שלב אחרי שלב? לגולל בפני עצמך מה היה, איך היה, איפה נלחץ לך הכפתור? לדעתי אם תצליחי להיכנס מחדש לחוויה ולראות מה שם הוציא אותך מהכלים, זה ייתן לך כלי נהדר לעבוד איתו.

מעתיקה לך (בשינויים קלים) קטע שכתבה חברתי:

***

בשלב הראשון, משלימים עם זה שהכעס שם, ולא מנסים לנפנף אותו. הכעס הזה הוא נורה אדומה שנדלקת אצלך, והוא ראוי לתשומת לבך האוהבת. הוא לא אויב שצריך לגרש.

בשלב השני, כדאי להגיע להבנה פנימית עמוקה של מה שהתערער אצלך. בבסיס יש לכולנו צרכים רגשיים די דומים: הערכה, הכרה, הקשבה, ביטחון ועוד. כשנדלקת אצלך נורה כזאת, כנראה שאחד מהצרכים האלה שלך מאוים, ורצוי לזהות אותו ולספק לעצמך את מה שחיוני לך כמעט כמו חמצן. זה לא פינוק, זה צורך בסיסי.

איך את מזהה איזה צורך שלך נפגע? את מתחילה לשוחח עם עצמך. למשל:

-מה אני רוצה? מה הדבר שממש הייתי רוצה שיקרה כרגע?

-אני רוצה שהפעוט שלי יקשיב / יבין / יגיד / יעשה כך וכך.

-למה? למה אני רוצה את זה?

-כי זה יגרום לי להרגיש ש...

בינגו! גילית מה את רוצה להרגיש. גילית את לב העניין. זיהית את הצורך שלך. הצורך האמיתי והעמוק שלך הוא תמיד עצמי, תמיד קשור אלייך עצמך, אנשים אחרים (ואפילו הילדון היקר שלך) הם רק הדרך להגיע אליו. כל זמן שהתשובות שלך לעצמך כורכות את המילה "הוא", תמשיכי להעמיק פנימה, עד שתגיעי לגרעין - מה את עצמך צריכה.

סיכוי טוב שעצם זה שתגלי את הצורך הבסיסי שלך שנפגע - יקל עלייך ויביא אותך להשלמה. אם לא, צריך לחשוב איך להשלים אותו, אילו מקורות תמיכה את יכולה להשיג לעצמך שיעזרו לך למלא את החיסרון. בעלך? הילדים האחרים? אנחנו כאן בפורום? חברה טובה? מי יודע, אולי אפילו תגלי שמתאים לך לפנות לשובב עצמו ולהגיד לו: "שלום-נחמן, אמא צריכה עכשיו ליטוף / שיר / שתגיד לה שהיא אמא חמודה / כל דבר אחר". אולי כשהוא ישמע את הצורך שלך בצורה ברורה הוא יירתם להיענות לך?

מה את חושבת על זה?

קודם כל מבינים שזה הגיוני, וחייב שיקרה, 

ילדים הם יצורים מתוקים, תובעניים, שרואים רק את עצמם לפני הכל  (ואחרי הכל)

ואת כל כך רוצה להיות בשבילם, אבל הי, יש גם את עצמך, שלפעמים נגמרים לה הכוחות, 

ולפעמים מרגישה שהגיעה לקו האדום של הכוחות!!

אני עושה שני דברים :

א. מול הילדים - מותר לצעוק לפעמים , להרגיש שזה בסדר אם התפרצת, ולנסות בפעם הבאה למנוע את זה,

אם הילדים שלך יותר גדולים - פשוט לומר - לאמא עכשיו אין כוח , אז אתם משחקים בשקט ונותנים לי רגע לנוח,

אם הם קטנים  גם אפשר, לומר להם : עכשיו אני לא מביאה כלום, קשה לי.

ב. מול עצמך, תעצרי רגע, ותביני את עצמך שקשה לך.

את גם בנאדם , וחשוב שתדאגי לך לא פחות מבן השנתיים, תנסי לראות מה קשה לך,

תדברי עם השם וספרי לו מה את מרגישה ותבקשי עזרה ראשונה, מנסיון , יש הצלה מופלאה לרגעים כאלו שמבקשים עזרה של רגע אחד לפני אחרון.

גם אני משתדלת כמה שאפשר להמנע, אבל כן להבין את עצמינו אם זה קרה.

אני לא יודעת באיזה עולם אתה חי , בעולם שלי אני לא מכירה אף אחד שמגדל ילד בלי לצעוק עליו לפעמים (כמובן תלוי איך ולמה, גם כשצועקים צריך לזכור את הילד)

ולא כתבתי להודיע לילדים הגעתי לסף הכוחות , מצטטת:

פשוט לומר - לאמא עכשיו אין כוח , אז אתם משחקים בשקט ונותנים לי רגע לנוח,

אם הם קטנים  גם אפשר, לומר להם : עכשיו אני לא מביאה כלום, קשה לי.

לילדים קשה יותר כשאמא מגיעה לסף העצבים , מאשר שהיא מודעת לעצמה , ואומרת להם : עכשיו שחקו רגע בשקט, כי אני לא רוצה להתעצבן עליכם.

וזה לגיטימי לגמרי לחשוב אחרת

אני גם שואפת להגיע למצב הזה, אבל לא יכולה להתחייב שזה לא קורה לי .

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....