אם זה חשוב לך לחינוך - תני לה תפקיד קטן, ממש פיצי .

בהחלט אין לך מה לצפות ש"תעזור" לך במטלות הבית.

לסדר ביחד, אפשר, תוך כדי שאת מעודדת אותה איך הבית מסודר עכשיו.

נראה לי שיש איזה פרדוקס מובנה בנושא של שותפות הילדים במטלות הבית:

כשמצטייר לנו שהגיע השלב לטפס מדרגה, להתקדם הלאה ברמת השותפות שלהם (ויש המון מדרגות לטפס לאורך השנים, במסלול הארוך שמתחיל באפס שותפות ובשאיפה מגיע בשלב כלשהו לשותפות מלאה) - זה לרוב קורה בדיוק כשאנחנו לא בשיא כוחותינו החינוכיים

אם אני לא טועה, נדמה לי שאת אחרי לידה? אני צודקת? אני מרשה לעצמי לנחש שאת כרגע בשלב הזה שהרבה דברים שלפני תקופה קצרה היו חלק פשוט מהיומיום הם פתאום ממש מעל כוחותייך. כי הכוחות הידלדלו וכי המשאבים שלך מופנים לדברים אחרים, סופר-חשובים כרגע.

(ואולי אני מפספסת לגמרי בניחוש הזה, ואז גם מה שאני אכתוב בהמשך כנראה לא הכי רלוונטי. במקרה כזה אני מבקשת את סליחתך, ואת מוזמנת אם את רוצה להעמיד דברים על דיוקם. בינתיים מתקדמת מתוך הנחה שצדקתי)

אם אמנם זה המצב, אז השלב הזה שבו את מבינה שהגיע הזמן שהבת שלך תיקח חלק גדול יותר בתחזוקה השוטפת - הוא בדיוק השלב שבו אין לך הכי הרבה כוחות ופניות להקדיש לעצם הדרישה, וגם להדרכה והסבר איך לעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה - זה שלב שלרוב דורש פניות ותשומת לב עד שהדברים נהיים פשוטים יותר.

אז איך בכל זאת לקדם את העניין?

דברים שעזרו לי:

א) לבחור מאוד בתשומת לב מה יהיו הדרישות שהכי יועילו לך, ובהכי פחות מאמץ. או את הדברים שממש משגעים אותך, שאת ממש חייבת בהם את השותפות שלה, או את הדברים שהיא ממש זורמת בהם, וצריך רק דחיפה קטנטונת מצדך כדי שהיא תשתף פעולה, או - הכי טוב - שילוב של שניהם ביחד.

ב) ילדה בת שש צריכה עזרה מאמא בהמון פכים קטנים, שרובנו עושות אוטומטית בלי לעצור לרגע לחשוב. אמא, תורידי לי את הקופסה של הטושים. אמא, איפה הספר מהספרייה? אמא, תחתכי לי את השניצל. אני מציעה לעצור לרגע בכל פעם שאת מתבקשת לעזור לה, ולבדוק אם יש גם משהו ש*את* היית רוצה ש*היא* תעשה. ליצור הדדיות. כן, בשמחה אני אחתוך לך מתוקה שלי, רק קודם אני רוצה שתערכי לנו סכו"ם.

ג) זה שאין לה כוח - זה בסדר, זה לגיטימי, זה מובן. אם צדקתי קודם בניחוש שלי - גם לך אין כוח, אז את יכולה לגמרי להבין אותה. השאיפה החשובה כרגע היא שהיא תעשה את הדברים, לא שהיא תיהנה מהם (למרות שכמובן כיף גם ליהנות, אבל זה לא תנאי הכרחי). כדי לשפר את האווירה את יכולה להצטרף אליה בתלונות ולקטר ביחד

ד) דברים שדורשים הדרכה צעד אחרי צעד, אני גיליתי שהם עובדים אצלי הכי טוב כשאני במנוחה מלאה ומוקדשת אך ורק לעניין הזה (ולא בשביל היעילות מנסה לעשות משהו אחר במקביל). אז אם את מגיעה למסקנה שכרגע חשוב לך שהיא תסדר את הצעצועים בסלון, וזה שווה השקעה ומאמץ עכשיו (אם! בתלות בשיקולים שהצגתי בסעיף א'), והיא - מן הסתם לא ממש יודעת מה לאן, ולא יודעת באיזה שלב זה נחשב מסודר - את יושבת בקרבתה על הספה, ואומרת - עכשיו אני אדריך אותך איך מסדרים. עונה לכל שאלה במאור פנים, בוחרת בתשומת לב מתי לשבח, מתי להעיר, מתי להתעלם מטעויות ומתי להסב את תשומת הלב. את פנויה אליה, כי ללמוד דבר גדול כזה זה לא דבר של מה בכך, והיא צריכה בשביל זה אמא נוכחת ומעודדת.

אולי בהמשך יעלו לי עוד. בינתיים הרבה הצלחה!

מרוממים את ערך הילדה בעיני הסובבים.

למשל- בעלי אומר לבן ( 7.5) / לבת (בת 5)-

אמא, בואי תראי איזה ילדים בוגרים יש לנו בבית...

צ'יק צ'אק אוספים את הצעצועים/ מתלבשים/ מורידים כביסה (הגדול בעיקר...)

או שאני אומרת לילדה:

לכי תעסיקי את קטנצ'יק (בן 1.5)- תשחקי איתו בלגו כשי שאני אספיק לבשל ונספר לאבא/ נכתוב לגננת איזה מעשה גדול עשית ועזרת לי!
את ממש בוגרת!

ואח"כ כמובן לספר לאבא: בזכות X הספקתי להכין אוכל כי היא העסיקה את קטנצ'יק...

בזכות Y יש לנו אוכל טעים כי הוא עזר לאמא לקלף תפו"א!

ואפשר גם לכתוב פתק לגננת עם מעשים טובים שהילדים עשו. הגננת קוראת בקול ונותנת מדבקה והילד/ה מתלהבים...

וכמובן להחמיא כל הזמן ולספר לאבא/ אמא/ סבתא- איזה ילד בוגר וגדול יש לנו בבית! ממש נעים לנו איתו! והוא עושה ככה וככה וכ'ו וכו'...

לפרגן הרבה ולתת הרבה מחמאות וצומי ואפשר גם פרסים קטנים לעידוד מידי פעם אבל לא על בסיס קבוע! שלא יהפך להרגל...

אפשר לשאול את הילדה מה היא אוהבת לעשות מבין עבודות הבית (לתת לה אפשרויות שונות).

לעשות מבצע עם פרס קטן בסוף השבוע. בכל יום לאחר השלמת המטלות היא מקבלת מדבקה במבצע ובסוף השבוע פרס קטן לדרבון.

לחשוב על משחק שבמהלכו מסדרים- לדוגמה כמה רעיונות שהילדים שלי חשבו עליהם:

כולנו חיילים בצבא וצריכים למלא את הפקודות של המפקד ולסדר את המחנה הצבאי שלנו (כלומר את הבית).

אנחנו בנ"י במצרים וצריכים לעבוד...(כמעט התעלפתי כששמעתי אותם משחקים בשעבוד מצרים, אבל הם נהנו עד הגג מסידור הבית...).

אנחנו משרתים בארמון ומכינים אותו לקראת בואו של המלך החשוב.

וכך הלאה... לחשוב בצורה יצירתית וכיפית. ולהיות חלק מהמשחק.

תוך כדי העבודה אני מצ'פרת אותם במשהו מתוק כמו קוביית שוקולד שנותנת כוח להמשיך.

וכמובן כמו שאמרו כאן- המון פירגון והעצמה,  לספר לסבתא בטלפון "איזה נכדים מדהימים יש לך! את לא מאמינה כמה שהם עזרו לי היום"...

למצוא את הטוב שהם עשו (גם אם בטעות הם הציפו את הבית וגרמו לנזקים...) ולהתפעל ממנו.

אף אחד לא אוהב לעבוד כשהוא מקבל בסוף ביקורת.

תהיי עקבית-

לא מוציאים משחק חדש לפני שאוספים את הקודם.

מסדרים אחרי כל דבר שעושים.

תתני לה לפעמים גם הפתעות בתמורה לזה שהיא מסדרת...

בגילה אני אהבתי מאוד ללכת למכולת (בלי כביש בדרך) ולנקות מראות.

אז התפקידים שלי בבית כללו ניקוי המדרגות והמראות ביום שישי, סידור שולחן שבת, והליכה למכולת מידי פעם.

ועד היום הם זכורים לי כחוויה גדולה.

אח"כ הייתה תקופה שעניין אותי המטבח, אז אמא שלי לימדה אותי לחתוך ירקות, והייתי חותכת סלט, וגם ירקות לשקשוקה או לדגים וכו', ונהניתי מכל רגע.

והאדירו אותי וסיפרו לכולם איך עזרתי, אמא שלי ממש לא הסכימה שאף אחד מאחי יעשו את התפקידים שלי במקומי.

כמובן שמעבר לזה להרגיל שמסיימים לאכול מורידים מהשולחן, קמים בבוקר מקפלים שמיכה, שמים בגדים מלוכלכים בסל כביסה, משחק שמסיימים לשחק בו ישר מסדרים, חוזרים מבי"ס תיק ישר למקום, וכו' וכו' להרגיל את הילדים בכל גיל לפי רמתם להרגלי סדר וניקיון שחוסכים המון זמן ואנרגיה.

בגילה אני חושבת שהיא יכולה ללמוד לזווג זוגות גרביים, לטאטא, לערוך שולחן, להגיש לשולחן, להוריד מצעים מלוכלכים, לתלות כביסה בתוך הבית וכדו'

מה שחשוב בעיני זה למצוא אילו תפקידים היא יכולה לבצע בקלות ללא עזרה שלא יתסכלו אותה, ושיכולים לעניין ולשמח אותה ואותם לתת לה ולהעצים ולהאדיר.

לדעתי אפשר אפילו לומר לה שהיא גדולה ויכולה ולכן את נותנת לה תפקיד מסויים ולא לאחיה הקטן שעדיין לא יכול, ושהוא יגדל הוא גם יוכל.

ואגב,  אפשר גם לפעמים לפעמים לוותר לילד שאין לו כוח באמת בדיוק כמו שלפעמים אני מוותרת לעצמי כשאין לי כוח. כמובן שלא בתדירות גבוהה, אבל מידי פעם גם לה מותר להרגיש שמוותרים לה ובאים לקראתה. אפשר לסכם מתי כן וכדו'.

וחשוב מאוד לוודא שאת לא דורשת ממנה מעבר לכוחותיה וזו הסיבה לסירוב, או שאת מוותרת הרבה בסוף, או שאת לא שלמה עם עצמך וכו',לא בהכרח שאילו הגורמים רק נק' למחשבה.

ועוד משהו, תני לה להיות לידך ולראות כשאת מסדרת ומנקה ומבשלת, גם בלי לבקש כלום ממנה, שותפות בבית היא לאו דווקא בעזרה ובעשייה, שותפות יכולה להיות גם בנוכחות איתך, בלהיות חלק מהבית, אם היא לידך כשאת מבשלת לשבת והיא רואה אותך במרץ ואת מדברת איתה או שיש מוזיקה ברקע ומשתפת אותה בהכנות ובהתרגשות סבתא מגיעה לשבת וכדו', היא מעצמה תרצה לערבב/ ללקק/ לחתוך/ להוציא ירקות מהמקרר/ יהיה חסר משהו היא תרצה לרוץ למכולת להביא ריץ' כדי לראות את העוגה מתקדמת/ היא תשמח לנגב סכו"ם/ לנקות את השולחן/ ואפילו לבחור איזה שיר ברקע יהיה כשסבתא תגיע/ איזה עוגה כדאי להכין לכבוד סבתא/ איך לקשט את העוגה/ להכין שלט לכבודה וכו' וכו'

שיהיה גידול קל שמח ואוהב!

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.