אם זה חשוב לך לחינוך - תני לה תפקיד קטן, ממש פיצי .

בהחלט אין לך מה לצפות ש"תעזור" לך במטלות הבית.

לסדר ביחד, אפשר, תוך כדי שאת מעודדת אותה איך הבית מסודר עכשיו.

נראה לי שיש איזה פרדוקס מובנה בנושא של שותפות הילדים במטלות הבית:

כשמצטייר לנו שהגיע השלב לטפס מדרגה, להתקדם הלאה ברמת השותפות שלהם (ויש המון מדרגות לטפס לאורך השנים, במסלול הארוך שמתחיל באפס שותפות ובשאיפה מגיע בשלב כלשהו לשותפות מלאה) - זה לרוב קורה בדיוק כשאנחנו לא בשיא כוחותינו החינוכיים

אם אני לא טועה, נדמה לי שאת אחרי לידה? אני צודקת? אני מרשה לעצמי לנחש שאת כרגע בשלב הזה שהרבה דברים שלפני תקופה קצרה היו חלק פשוט מהיומיום הם פתאום ממש מעל כוחותייך. כי הכוחות הידלדלו וכי המשאבים שלך מופנים לדברים אחרים, סופר-חשובים כרגע.

(ואולי אני מפספסת לגמרי בניחוש הזה, ואז גם מה שאני אכתוב בהמשך כנראה לא הכי רלוונטי. במקרה כזה אני מבקשת את סליחתך, ואת מוזמנת אם את רוצה להעמיד דברים על דיוקם. בינתיים מתקדמת מתוך הנחה שצדקתי)

אם אמנם זה המצב, אז השלב הזה שבו את מבינה שהגיע הזמן שהבת שלך תיקח חלק גדול יותר בתחזוקה השוטפת - הוא בדיוק השלב שבו אין לך הכי הרבה כוחות ופניות להקדיש לעצם הדרישה, וגם להדרכה והסבר איך לעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה - זה שלב שלרוב דורש פניות ותשומת לב עד שהדברים נהיים פשוטים יותר.

אז איך בכל זאת לקדם את העניין?

דברים שעזרו לי:

א) לבחור מאוד בתשומת לב מה יהיו הדרישות שהכי יועילו לך, ובהכי פחות מאמץ. או את הדברים שממש משגעים אותך, שאת ממש חייבת בהם את השותפות שלה, או את הדברים שהיא ממש זורמת בהם, וצריך רק דחיפה קטנטונת מצדך כדי שהיא תשתף פעולה, או - הכי טוב - שילוב של שניהם ביחד.

ב) ילדה בת שש צריכה עזרה מאמא בהמון פכים קטנים, שרובנו עושות אוטומטית בלי לעצור לרגע לחשוב. אמא, תורידי לי את הקופסה של הטושים. אמא, איפה הספר מהספרייה? אמא, תחתכי לי את השניצל. אני מציעה לעצור לרגע בכל פעם שאת מתבקשת לעזור לה, ולבדוק אם יש גם משהו ש*את* היית רוצה ש*היא* תעשה. ליצור הדדיות. כן, בשמחה אני אחתוך לך מתוקה שלי, רק קודם אני רוצה שתערכי לנו סכו"ם.

ג) זה שאין לה כוח - זה בסדר, זה לגיטימי, זה מובן. אם צדקתי קודם בניחוש שלי - גם לך אין כוח, אז את יכולה לגמרי להבין אותה. השאיפה החשובה כרגע היא שהיא תעשה את הדברים, לא שהיא תיהנה מהם (למרות שכמובן כיף גם ליהנות, אבל זה לא תנאי הכרחי). כדי לשפר את האווירה את יכולה להצטרף אליה בתלונות ולקטר ביחד

ד) דברים שדורשים הדרכה צעד אחרי צעד, אני גיליתי שהם עובדים אצלי הכי טוב כשאני במנוחה מלאה ומוקדשת אך ורק לעניין הזה (ולא בשביל היעילות מנסה לעשות משהו אחר במקביל). אז אם את מגיעה למסקנה שכרגע חשוב לך שהיא תסדר את הצעצועים בסלון, וזה שווה השקעה ומאמץ עכשיו (אם! בתלות בשיקולים שהצגתי בסעיף א'), והיא - מן הסתם לא ממש יודעת מה לאן, ולא יודעת באיזה שלב זה נחשב מסודר - את יושבת בקרבתה על הספה, ואומרת - עכשיו אני אדריך אותך איך מסדרים. עונה לכל שאלה במאור פנים, בוחרת בתשומת לב מתי לשבח, מתי להעיר, מתי להתעלם מטעויות ומתי להסב את תשומת הלב. את פנויה אליה, כי ללמוד דבר גדול כזה זה לא דבר של מה בכך, והיא צריכה בשביל זה אמא נוכחת ומעודדת.

אולי בהמשך יעלו לי עוד. בינתיים הרבה הצלחה!

מרוממים את ערך הילדה בעיני הסובבים.

למשל- בעלי אומר לבן ( 7.5) / לבת (בת 5)-

אמא, בואי תראי איזה ילדים בוגרים יש לנו בבית...

צ'יק צ'אק אוספים את הצעצועים/ מתלבשים/ מורידים כביסה (הגדול בעיקר...)

או שאני אומרת לילדה:

לכי תעסיקי את קטנצ'יק (בן 1.5)- תשחקי איתו בלגו כשי שאני אספיק לבשל ונספר לאבא/ נכתוב לגננת איזה מעשה גדול עשית ועזרת לי!
את ממש בוגרת!

ואח"כ כמובן לספר לאבא: בזכות X הספקתי להכין אוכל כי היא העסיקה את קטנצ'יק...

בזכות Y יש לנו אוכל טעים כי הוא עזר לאמא לקלף תפו"א!

ואפשר גם לכתוב פתק לגננת עם מעשים טובים שהילדים עשו. הגננת קוראת בקול ונותנת מדבקה והילד/ה מתלהבים...

וכמובן להחמיא כל הזמן ולספר לאבא/ אמא/ סבתא- איזה ילד בוגר וגדול יש לנו בבית! ממש נעים לנו איתו! והוא עושה ככה וככה וכ'ו וכו'...

לפרגן הרבה ולתת הרבה מחמאות וצומי ואפשר גם פרסים קטנים לעידוד מידי פעם אבל לא על בסיס קבוע! שלא יהפך להרגל...

אפשר לשאול את הילדה מה היא אוהבת לעשות מבין עבודות הבית (לתת לה אפשרויות שונות).

לעשות מבצע עם פרס קטן בסוף השבוע. בכל יום לאחר השלמת המטלות היא מקבלת מדבקה במבצע ובסוף השבוע פרס קטן לדרבון.

לחשוב על משחק שבמהלכו מסדרים- לדוגמה כמה רעיונות שהילדים שלי חשבו עליהם:

כולנו חיילים בצבא וצריכים למלא את הפקודות של המפקד ולסדר את המחנה הצבאי שלנו (כלומר את הבית).

אנחנו בנ"י במצרים וצריכים לעבוד...(כמעט התעלפתי כששמעתי אותם משחקים בשעבוד מצרים, אבל הם נהנו עד הגג מסידור הבית...).

אנחנו משרתים בארמון ומכינים אותו לקראת בואו של המלך החשוב.

וכך הלאה... לחשוב בצורה יצירתית וכיפית. ולהיות חלק מהמשחק.

תוך כדי העבודה אני מצ'פרת אותם במשהו מתוק כמו קוביית שוקולד שנותנת כוח להמשיך.

וכמובן כמו שאמרו כאן- המון פירגון והעצמה,  לספר לסבתא בטלפון "איזה נכדים מדהימים יש לך! את לא מאמינה כמה שהם עזרו לי היום"...

למצוא את הטוב שהם עשו (גם אם בטעות הם הציפו את הבית וגרמו לנזקים...) ולהתפעל ממנו.

אף אחד לא אוהב לעבוד כשהוא מקבל בסוף ביקורת.

אפשר או ממש לומר: בואו, אוספים עכשיו את הצעצועים.. מי רוצה לשמח את אמא/ להרויח מצווה? אצלי זה עובד טוב..

את יכולה גם לנסות לבקש בחכמה מאחד הילדים:

למשל: אמא מאוד עייפה, ומישהו צריך להוציא את הבגדים ממכונת הכביסה..

יש לך רעיון מה אפשר לעשות?..

וכששואלים לעשות זאת מתוך אמונה אמיתית שהקטן/ה יסייעו ויתגייסו לעזור

גם לפתח להם מודעות בעניין זה חשוב:

אי אפשר לקום מהשולחן בלי לפנות את הכלים

כשם שאכלנו יפה, כך אנחנו מפנים ומסדרים יפה

אם משהו נפל על הרצפה, אנחנו מרימים,

כי לכולנו חשוב שיהיה נעים בבית

אם אף אחד לא יעזור לאמא להתארגן ליציאה,

אנחנו נאחר, או שלא נספיק לצאת וחבל

לכן צריך לעשות א, ב, ג..

מי רוצה להיות אחראי ולעשות??

וכמובן- כשהם עושים טוב,

להגיד כמה נעים לראות את האחריות והבגרות שלכם!

ולציין שזה משמח מאוד..

בהצלחה!

תהיי עקבית-

לא מוציאים משחק חדש לפני שאוספים את הקודם.

מסדרים אחרי כל דבר שעושים.

תתני לה לפעמים גם הפתעות בתמורה לזה שהיא מסדרת...

בגילה אני אהבתי מאוד ללכת למכולת (בלי כביש בדרך) ולנקות מראות.

אז התפקידים שלי בבית כללו ניקוי המדרגות והמראות ביום שישי, סידור שולחן שבת, והליכה למכולת מידי פעם.

ועד היום הם זכורים לי כחוויה גדולה.

אח"כ הייתה תקופה שעניין אותי המטבח, אז אמא שלי לימדה אותי לחתוך ירקות, והייתי חותכת סלט, וגם ירקות לשקשוקה או לדגים וכו', ונהניתי מכל רגע.

והאדירו אותי וסיפרו לכולם איך עזרתי, אמא שלי ממש לא הסכימה שאף אחד מאחי יעשו את התפקידים שלי במקומי.

כמובן שמעבר לזה להרגיל שמסיימים לאכול מורידים מהשולחן, קמים בבוקר מקפלים שמיכה, שמים בגדים מלוכלכים בסל כביסה, משחק שמסיימים לשחק בו ישר מסדרים, חוזרים מבי"ס תיק ישר למקום, וכו' וכו' להרגיל את הילדים בכל גיל לפי רמתם להרגלי סדר וניקיון שחוסכים המון זמן ואנרגיה.

בגילה אני חושבת שהיא יכולה ללמוד לזווג זוגות גרביים, לטאטא, לערוך שולחן, להגיש לשולחן, להוריד מצעים מלוכלכים, לתלות כביסה בתוך הבית וכדו'

מה שחשוב בעיני זה למצוא אילו תפקידים היא יכולה לבצע בקלות ללא עזרה שלא יתסכלו אותה, ושיכולים לעניין ולשמח אותה ואותם לתת לה ולהעצים ולהאדיר.

לדעתי אפשר אפילו לומר לה שהיא גדולה ויכולה ולכן את נותנת לה תפקיד מסויים ולא לאחיה הקטן שעדיין לא יכול, ושהוא יגדל הוא גם יוכל.

ואגב,  אפשר גם לפעמים לפעמים לוותר לילד שאין לו כוח באמת בדיוק כמו שלפעמים אני מוותרת לעצמי כשאין לי כוח. כמובן שלא בתדירות גבוהה, אבל מידי פעם גם לה מותר להרגיש שמוותרים לה ובאים לקראתה. אפשר לסכם מתי כן וכדו'.

וחשוב מאוד לוודא שאת לא דורשת ממנה מעבר לכוחותיה וזו הסיבה לסירוב, או שאת מוותרת הרבה בסוף, או שאת לא שלמה עם עצמך וכו',לא בהכרח שאילו הגורמים רק נק' למחשבה.

ועוד משהו, תני לה להיות לידך ולראות כשאת מסדרת ומנקה ומבשלת, גם בלי לבקש כלום ממנה, שותפות בבית היא לאו דווקא בעזרה ובעשייה, שותפות יכולה להיות גם בנוכחות איתך, בלהיות חלק מהבית, אם היא לידך כשאת מבשלת לשבת והיא רואה אותך במרץ ואת מדברת איתה או שיש מוזיקה ברקע ומשתפת אותה בהכנות ובהתרגשות סבתא מגיעה לשבת וכדו', היא מעצמה תרצה לערבב/ ללקק/ לחתוך/ להוציא ירקות מהמקרר/ יהיה חסר משהו היא תרצה לרוץ למכולת להביא ריץ' כדי לראות את העוגה מתקדמת/ היא תשמח לנגב סכו"ם/ לנקות את השולחן/ ואפילו לבחור איזה שיר ברקע יהיה כשסבתא תגיע/ איזה עוגה כדאי להכין לכבוד סבתא/ איך לקשט את העוגה/ להכין שלט לכבודה וכו' וכו'

שיהיה גידול קל שמח ואוהב!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....