אספר לכם למה אני מחבקת.
פעם הייתי אדם שלא מעז לגעת באנשים אחרים. זה היה לי עוצמתי מדיי, פחדת לגעת באנשים באמת.
ואז בכיתה ט'. התחלתי לעבור דברים והרגשתי לבד, מאוד לבד. הייתי כלואה בעולם משלי שאף אחד לא הצליח לחדור אליו. יום ולילה, כל הזמן, לבד.
ואז ילדה חיבקה אותי. המגע הראשון האמיתי, של הלב, שהרגשתי בחיי לדעתי. אני זוכרת. זה חימם אותי, הרגשתי משהו, אמנם עדיין היה קשה אבל הרגשתי שמישהו עומד לצידי. לא מצליחה לתאר אפילו.

התחלתי, לאט לאט, לתת חיבוקים לאנשים, אבל אמיתיים. אני דוגלת בלחבק ולגעת מהלב. כל מגע הוא לא סתם. (עובדה שיש לנו מצווה של שמירת נגיעה- מגע זה דבר מאוד אינטימי..) בחברה שלנו עכשיו יש קטע כל הזמן לגעת, בסתמיות שכזו. זה נורא.

אני מחבקת אנשים כי אני רוצה שהם ירגישו מישהו איתם. שהם לא לבד מול העולם.


תודה על האפשרות לתת.