הנה, יושבת בפינת החדר,
בצמה ארוכה עם סרט צהוב בסופה
ישיבה מזרחית, כפופה.
הכל עוטף אותה בקירות לבנים וקרים.
וקר לה.
היא יושבת בפינת החדר הקר
ללא מעיל או סוודר שיחמם.
היא יושבת באותה הפינה
מבוקר ועד ליל באין מעש.
אין אחד שמתעניין בה
אין אחד ששואל ודואג לשלומה.
אין מי שיבוא לחבקה בחום וללחוש לה כמה היא יפה.
אין מי שיעיר אותה בבוקר בחיוך,וירדים בליטוף.
אין מי שיכסה אותה היטב בשמיכה, בלילה וישק למצחה נשיקה מלאת אהבה.
אין מי שיביט בה ויאמר לה כמה היא חשובה.
היא יושבת בפינת החדר הקר, לבדה,
על הרצפה הקפואה.
והיא יושבת באותה התנוחה ולא זעה ולא נעה.
היא מסתכלת סביבה, ומי שמשמש לה כחברה-
הקירות הלבנים, הקרים.
והיא, לא מתלוננת. לא פוצה פה, ולא רוקעת ברגליים.
כי אף אחד לא לימד אותה איך עושים זאת.
היא בודדה כל כך עד שהיא חושבת עצמה לכלום.

אותה ילדה,
יפה היא
וחכמה כל כך,
אך בודדה היא
והדבר היחיד שמנחם אותה הוא
אור הירח המבליח באישון ליל,
דרך חור קטן,
באחד הקירות
הלבנים והקרים.