אם היא מפספסת לומר לה שזה באמת לא נעים שרטוב

להחליף לה בשיא הטכניות, בלי להגיד לא נורא.. פשוט לא לעשות מזה עניין..

או (תלוי בגיל) לומר לה להחליף בעצמה

ואם היא מצליחה,לא לומר כל הכבוד (כאילו שלא ידענו שהיא יכולה..)

אלא ממש להשתתף בשמחתה:

איך היה? / עכשיו הרבה יותר נעים/ אם תצטרכי עזרה מאמא- אני פה..

בהצלחה!

נכון בעיניי לאמר לילד באופן לאקוני וללא התרגשות-

שצריך ללכת לשרותים ולא להתאפק

במקרה ספציפי- שהיא כאן ונראה מוגזם- אפשר להגיד לו ללכת לשרותים. גם באופן נחוש כ"א לפי גילו.

יש לשים לב לסיבה מסויימת שאולי בגלל זה רוצה "לדחות את החוויה" עד שכבר אי אפשר-

מקום זר/ לא נעים/ יש רעש/ הרבה אנשים/ פחד מליפול לאסלה- וכו'

באופן כללי תמיד טוב שילד יוכל לדבר בכיף עם ההורים שלו- כשההורה אתו ולא בפלאפון

ותמיד טוב שההורה גם ישמח להקשיב לרחשי לב ילדיו

מרגישה שלא כולם הבינו אותך, מקוה שלא אצטרף למחלישים....

מכירה אישית את ההתאפקות הזו. הילדים שלי גם חלקם כאלה. הגיוני שלפחות בשלבים הראשונים של ההתאפקות ואולי גם בהמשך היא לא מודעת לזה, אז היא לא יכולה "לשתף פעולה".

מצטרפת למי שכתב על העניין הרגשי והקשר האישי איתך. נראה לי זו הנק'. ונשמע שאת ממש בכיוון הנכון במה שאת עושה. 

תבדקי אם באמת ככל שהיא מרגישה שאת איתה (גם פיזית וגם רגשית), אז לאט לאט היא יותר משוחררת.

לדעתי מאד חשובה לה ההרפיה שלך, לא רק בעניין של השירותים אלא גם בעוד הקשרים בחיים.

לא מרחיבה עכשיו כי מאוחר וגם לא יודעת אם עוזר לך מה שכתבתי. אם כן - בשמחה תגיבי ואשתדל לפרט יותר.

מאחלת לך הרבה אמון בעצמך שיהפוך להרבה אמון גם בה

כותבת מהנסיון שלי עם המשפחה שלנו, וממה שפוגשת. מקוה שיועיל לך, ואם משהו לא נכון לך אז אל תתייחסי.

נשמע שהילדה היא ילדה עם אופי של גבורה, שיודעת להתאפק, ומן הסתם גם נוטה לכיוונים של אחריות, משמעת עצמית וכו'.

אז אלו תכונות מקסימות וחשובות מאד, ויש להן גם מחירים של מתח ולחץ למשל. וזה מה שאת פוגשת איתה עכשיו כנראה.

למה היא במתח ובלחץ? קשה לדעת. לא יודעת אם מועיל להתעסק בזה.

מה יעזור לה להרפות? הנוכחות שלך איתה, כמה שיותר. בשהות משותפת, במגע, בשותפות ברגשות, בדיבור, בעשיה משותפת, בכל דרך של חיבור. ככל שהיא תפנים את זה שאת איתה ותחוש את הנוכחות שלך בחייה, היא אוטומטית תהיה רפויה ומשוחררת יותר. השאיפה היא שלאט לאט תתחזק ותתמלא בבטחון עד שכבר לא תצטרך אותך פיזית איתה אלא תהיה "רוויה" בך גם כשאת במקום אחר.

זה יכול להיות תהליך שלוקח קצת זמן, אבל ההשקעה והסבלנות שוות את התוצאות.

כנראה שתפגשו את התכונות האלו שלה בעוד מקומות והקשרים רבים בחיים, ודרך העבודה בגדול היא אותה אחת.

מתח ולחץ קשורים מאד לתהליך גמילה, כי כשהגוף לא רפוי קשה להיות מחוברים לתחושה הפיזית שלו, וקשה לשחרר כשמנסים שיצא בשירותים. אז אם היא במתח, גם אם היא רוצה אין לה אפשרות להרגיש אם היא צריכה לשירותים, וגם היא לא יכולה להצליח לעשות. ככל שהיא תהיה רפויה יותר יהיה לה יותר קל. זה לא שהיא לא רוצה לשמוע בקולך, אלא היא לא מסוגלת, ולא מודעת לסיבה ולדרך הפתרון.

יכול להיות גם שאת מאד שמה לב אליה, (למשל קולטת היטב אם היא צריכה לשירותים), שגם זו תכונה מקסימה, אבל גם משפיע עליה שהיא תחוש יותר בהשגחה צמודה ולכן אולי בלחץ יותר וזה מעצים את התופעה המדוברת.

שוב זה רק על קצה המזלג, אבל זה מה שאני יכולה בשעה כזו..

מקוה שמועיל לך, מוזמנת בשמחה לשאול עוד ואענה מה שאדע כשאוכל (לא נמצאת כאן כל יום)

כל טיפת השקעה שלך בה נשמרת ומחזקת אותה להמשך חייה, שיהיה לשתיכן בהצלחה רבה!!

שתהיה סיעתא דשמיא וברכה בהשתדלות שלנו למען ילדינו..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....