עצוב לי.
נעים לי שמתייחסים לזה שאני לא נמצאת
אבל זה בא ביחד עם כאב גדול על המצב שלי ועל החוסר יחס שיש בדרך כלל.
אני לבד.
וזה כואב לי.
ואף אחד לא מבין באמת עד כמה.
וזה גם פוגע.
וגם עוד המון דברים אחרים...
ועכשיו הכאב הזה יוצא בדמעות.
אבל שום דבר לא יכיל אותן.
אולי כי זה גם לא חשוב.
כמוני.
חבר'ה, זה נכתב בזמן אמת. (לא כאן אבל לפני ממש לא הברה זמן).
בבקשה - קחו את זה לתשומת לבכם.
סתם נקודה למחשבה...
פרפר לבן.ותודה שקראת...
מגניב ששמת לב...
ותודה מותק!
חיבוק חזקחזק!!
תמיד בשבילך.. בפרטי וגם פה..
אהבת ישראל!!אחרונהתודה!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
