עצוב לי.
נעים לי שמתייחסים לזה שאני לא נמצאת
אבל זה בא ביחד עם כאב גדול על המצב שלי ועל החוסר יחס שיש בדרך כלל.
אני לבד.
וזה כואב לי.
ואף אחד לא מבין באמת עד כמה.
וזה גם פוגע.
וגם עוד המון דברים אחרים...
ועכשיו הכאב הזה יוצא בדמעות.
אבל שום דבר לא יכיל אותן.
אולי כי זה גם לא חשוב.
כמוני.
חבר'ה, זה נכתב בזמן אמת. (לא כאן אבל לפני ממש לא הברה זמן).
בבקשה - קחו את זה לתשומת לבכם.
סתם נקודה למחשבה...
