די!
ההורים שלי הם האנשים הכי רעים בעולם
ואל תקשקשו לי על "גיל ההתבגרות" וכל זה.
אין לכם מושג מה המצב.
אני רק רוצה להגיע לגיל שבו אני אוכל לא להיות איתם בקשר לעולםםם
בטח לא לגור איתם באותו בית
די!
ההורים שלי הם האנשים הכי רעים בעולם
ואל תקשקשו לי על "גיל ההתבגרות" וכל זה.
אין לכם מושג מה המצב.
אני רק רוצה להגיע לגיל שבו אני אוכל לא להיות איתם בקשר לעולםםם
בטח לא לגור איתם באותו בית
סביוןהמצב הוא שאי-אפשר ללכת לשום מקום.
שההורים שלי כל הזמן כועסים
שהכל נהיה יותר ויותר גרוע
"הולך להיות מאוד קשה מעכשיו"
"כן,כאילו שעד עכשיו זה היה קל".
באמת סליחה שמעצבן אותי שנוגעים בדברים שלי, שעולים למיטה שלי כשיודעים שאני לא מרשה (מה זה קשור שלא הייתי בבית ארבעה ימים?! אם אני לא מרשה זה לא אמור לקרות גם כשאני בבית), ושחופרים לי כל היום כמה אני מפונקת...
פנים אחרות.אחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)