עבר עריכה על ידי נחל בתאריך ד' בטבת תשע"ז 20:57
עברו שנתיים. זה היה במוצאי שבת.
התקשרו הביתה ישר. אני עונה לטלפון ומבקשים את אבא.
פתאום אני שומעת את אבא בוכה.
אבא. שלי. בוכה.
הוא מגיע אלי, עיניים מוצפות בדמעות, והן זולגות להן בלי מעצורים,
פנים מיותמות.
אין סבא.
אני זוכרת אותו יושב במיטה, בוכה ואומר- "זהו. אין לי אבא יותר".
לאבד אבא, בכל גיל שהוא, זה קשה.
אתה יתום. אתה בלי האדם שבעינייך הוא הכל.
איזה הזוי.
עברו שנתיים. שנתיים שלמות מהפטירה שלך, סבא.
שנתיים שאנחנו בלעדייך.
שנתיים שסבתא עומדת בגבורה בהכל-
בחסר שלך, בכאב שלה.
איזה הזוי.
אני זוכרת, בהתחלה, כשהעובד זר נכנס למשפחה שלנו, חששתי.
חששתי שהוא יפגע בך, סבא
חששתי שהוא לא יהיה טוב אליך, כמו שמגיע לך.
היום אני מתגעגעת לבדיחות שלו, לדאגה שלו, לאהבה שלו אליך, סבא.
סבא, אתה לא מבין איך הוא אהב אותך. איך הוא בכה איתנו במשך כל הלוויה, והשבעה, והמסיבת פרידה שלו מאיתנו.
אני זוכרת, שכבר היית חלש,
סבלת בשקט.
לא התלוננת שכואב לך,
לא התלוננת שדחפו לך בננה באוכל רק כדי שתבלע את האוכל בקלות.
אכלת את האוכל שלא רצית לאכול ובלעת. בשקט. בלי להתלונן.
הכח נזל מגופך באיטיות מכרסמת כל חלקיק של תקווה.
איך אהבת אותנו, סבא.
איך תמיד אהבת ודאגת לאבא שלי- שיפסיק לעשן, שהכל בסדר איתו גם כשהכל היה ממש לא.
איזה אבא היית. איזה סבא היית.
נפטרת אפילו לא בן 80.
נפטרת ב'דידן נצח'. בשבת. מה יותר מזה לומר לנו עד כמה צדיק היית?
באמת היית צדיק. בעל תפילה אדיר מאין כמוהו.
סבלת בשקט עד יומך האחרון.
אני אוהבת אותך סבא
מתגעגעת.
