שדווקא מי שמרגיש כל-כך בברור את כובד האחריות הוא זה שצריך לשאת בתפקיד.

הרי אנחנו צריכים מחנכים ורופאים. אין כאלה מושלמים, אך יש טובים יותר - ואת נשמעת אחד מאלה.

חזקי ואמצי!

בהצלחה לך.

(ואם אץ לא נהנית מהמקצוע אפשר לשקול מעבר, לא?)

לכי בכוחך זה 

והושעת את ישראל.

ומה עם החתימה שלך? 

כשמהנדס טועה, בניין מתמוטט.

כשאדריכל טועה, צריך להרוס קיר.

רופאים יכולים להרוג בני אדם בטעות. זה מתסכל אבל זה קורה לפעמים...

וכן, גם את טועה. תנשמי עמוק והכל בסדר. קורה.

בתור אמא, אני יודעת שמה שאני נותנת לילד זה ממש לא מושלם, 

כי גם אני לא מושלמת, ועם כל רצוני לתת לו את כל מה שהוא צריך וזקוק לו - אני יודעת שבהכרח הוא יגדל חסר,

בהכרח יהיו לו קשיים שגרמתי לו, בהכרח יהיו זמנים שהוא ירגיש לא מובן, לבד, מתוסכל ושונא.

אבל אני יודעת שזו התוכנית שלו פה בעולם, וזה המסלול שלו , וזו תהיה הדרך שלו - להתמודד עם החסרים, לכאוב אותם, עושה את המקסימום ומתפללת עליו 

מעודד?

כלומר יש, אבל הן האמהות שלא הייתי רוצה להיות ילדה שלהן, גם עושות טעויות וגם לא מודעות לטעויות...

והטעות של הילדה נוגעת ללב , אבל היא יותר הטעות שלה משלך ,

באמת לא כיף שזה קרה דרכך,

אבל אולי זה יושב על משהו - איזו הרגשה שהיא לא בסדר,

כי להבנתי, כל ילדה אחרי שמסבירים לה תרגע, אני צודקת?

בס"ד

אל תתני למחשבות האלו להוריד לך את הביטחון ולהרגיש שאת לא טובה..!

אני בטוחה שאת גננת מ-ע-ו-ל-ה-!! 

אני יכולה להבין אותך שההרגשה שעשית משהו לא טוב היא הרגשה מאוד לא נעימה..

אבל אנחנו בני אדם, ואנחנו יצורים שעושים טעויות.. זה חלק מאיתנו.. וזה בהחלט בהחלט בסדר לטעות!

אל תאשימי את עצמך יותר מידי בטעות הזאת.. אלא תקבלי אותה כמשהו אנושי שקרה- ועכשיו יש לך את הכוח להחליט מה את עושה איתה... את מתעלמת ממנה, מתקנת, לומדת איך לא לטעות את אותה הטעות שוב וכו'....

[אשתף אותך שהרבה מהלמידות המשמעותיות שהיו לי בחיים היו בעצם מטעויות שעשיתי ומזה למדתי מה הכי כדאי ונכון להלאה...]

מה שאני מתכוונת שנכון שנעשתה טעות.. אבל הרבה פעמים דווקא מה שנראה שמוריד אותנו למטה הוא המנוף לעלות למעלה....

בנוסף, אני יכולה להבין את הפחד שלך מהעבודה והעשייה החינוכית.. גם אני שעדיין עוד סטודנטית (ואני יודעת שתכלס עכשיו אני במקום הכי קל..) ממש פוחדת משנה הבאה שבו בעז"ה אכנס לגן ואתחיל ממש לעבוד כגננת.. אמללאא זה מלא אחריות ועבודה והכל הכל עליך... והילדים התמימים והפיצקים שאני צריכה לחנך...

אבל קראתי דבר מאוד יפה שכתוב ב"פחד יצחק":

avid;">"...וההסברה בזה היא, על דרך שאנו מוצאים כי מחד גיסא ישנה חובה נמרצה המוטלת על כל מי שהגיע להוראה להורות הלבבות; ומאידך גיסא, התנאי היסודי של מורה הוראה הוא יראת ההוראה. כלומר, אחרי הבריחה המוחלטת מן ההוראה, ישנה חובה של ריצה אחריה. ובעובדה הידועה בגדול אחד שסירב לקבל משרת דיינות באמרו כי מיראי הוראה הוא, ואמר לו רבו על זה: אלא מי יורה לנו, מי שאינו ירא?! - - ההכשרה היותר גדולה להוראה היא הבריחה מן ההוראה...."

הכתוב אומר שהפחד הוא מקדם, והוא בעצם הכרחי למי שעובד בהוראה, כיוון שמי שמפחד יש לו רגישות ודווקא הוא יעשה את העבודה הכי טוב וידייק בה..

הבאתי את הדברים האלו כי רציתי להראות לך שלפחד שלנו מהמקצוע יש אפילו תפקיד חשוב והוא מקדם אותנו ואפילו הכרחי... רציתי שתראי שזה ממש הגיוני וטוב לפחד ביחוד במקצוע כזה.. ושאת לא צריכה לחשוב על לעזוב בגלל שאת מפחדת לעשות טעויות נוספות...

שתדעי- שממש ריגשת אותי שכתבת כמה קשה לך לחשוב שעשית טעות שפגעה בילד..

זה ממש מראה שיש לך המון רגישות, אכפתיות ואהבה לילדים! ואני בטוחה שאת ממש מדהימה בתור גננת!!

ואני הייתי רוצה גננת כמוך בשביל הילדים שלי- אחת עם רגישות ואכפתיות לילדים, בעלת רצון להעניק וחלילה לא לפגוע.. 

ונשמה- אל תתרגשי יותר מידי מההורים... הורים לילדים זה עם ממש מיוחד.. והגמל לא רואה את הדבשת של עצמו... [בטוחה שרבים מהם עושים הרבה טעויות מחוסר כוח ומחוסר סבלנות.. פשוט כי זה קל כשיש מישהו אחר ש"אשם" בדברים שקרו לילדים שלך...]

ממש מקווה שהצלחתי לעודד אותך, ולהראות לך שאת טובה ושווה- ושאף אחד לא יכול לקחת את הגננת המדהימה שאת...!

[וסורי שאני מגיבה רק עכשיו.. ראיתי את ההודעה שלך בצהריים, אבל היה לי יום מטורף ולא יכולתי להגיב כמו שצריך....]

בס"ד

לתור אחת שעובדת עם תינוקות בני 3 חודש עד 10 חודש ומתמודדת לבד עם 5-6 תינוקות, מסכימה איתך שהאחריות ע-נ-ק-י-ת ביותר!!

ריגשת אותי בדברייך שתיקנת את הטעויות שלך. אני גם בשנה ורבע האלה שעובדת במעון, עדיין עושה טעויות לעיתים מפאת זה שלא זוכרת מה בדיוק התינוק החדש שזה עתה הגיע אוכל... או ששוכחת למרוח משחה כשצריך..

כן, טעויות מעין אלה קורות ויקרו לי עוד כי הלחץ הפיזי והנפשי עליי עצום, כי אין שנייה מנוחה לנשמה. את כל כולי אני נותנת לתינוקות- מאכילה אחד אחד_(בעוד ה4-5 האחרים בוכים כי גם רעבים)_ מחליפה חיתולים כמה שניתן במהירות ויעילות עם ייחס לילד שתחת ידיי, ככל שניתן בעודי מתפללת שלא יברח לאחרים... מפעילה ומשחקת איתם ושומרת עליהם מכל משמר. ועד שהם נרדמים בביטחה במיטותיהם, רק אז כשזה הזמן שלי טיפה לנשום.. ולברר עם עשיתי הכל בסדר(והמנהלת עוד דוחפת לי גם עבודות ניקיון של לובי, גימבו'רי ומה לא...) רק אז אני יכולה לבדוק אם עשיתי הכל כשורה- אבל לעיתים אין כבר מה לעשות אפילו כדי לתקן- רק ללמוד מכך.

אבל אני מקבלת עליי באהבה את טענות ותלונות ההורים למנהלת אם צריך- ויש על מה-ולא מתרגזת מכך אלא פשוט אומרת תאמת: מצטערת-- אני רק בת אדם!!! רק 2 ידיים בורא עולם ברא לי ולכן לוקח זמן עד שמסוגלת לתת ייחס לכל ה5-6 תינוקות. אני שלימה עם מה שאני עושה כי אני אחראית ועדינה ולא פזיזה או חסרת אחריות.

אם חלילה אהיה פזיזה וחסרת אחריות, תינוק עלול חלילה וחס ליפול לי מהידיים ולהפגע.

לכן, למרות הלחץ הכבד עליי, אני עושה את שלי באחריות מלאה ויודעת שפועלת הכי טוב שניתן למען התינוקות והוריהם.

ולך גננת יקרה, אבקש לחזק את ידייך מנסיוני זה ולאחל לך שלא תתייאשי ותיהי עם אמונה וביטחון כמוני למרות הכל - כי את בת אדם ולא מלאך אלוקים שלא טועה לעולם! מותר לטעות!!! וזה בסדר שאת לוקחת אחריות על מעשייך, אך אל תכנעי!!!

תאמיני בעצמך וביכילותייך!!! וה' יעזרך ממרומים אמן!!!

שלך באהבה ובאמונה מיכל- מטפלת וסייעת במעון.

בס"ד בהצלחה!

אבל במקצועות אחרים בד"כ יותר קל לתקן,

וגם ההשלכות פחות משמעותיות- עוגמת נפש זה לא נחמד,

אבל זה לא דומה לפגיעה בנפש של ילד..

עם ההמשך אני מסכים.

א. לא מסכים..

ב. זה כן משנה, כי יש אנשים שהם פחות אחראיים ובאמת עדיף שהם יעבדו עם מסמכים במקום עם ילדים.

(כמובן שאני לא מדבר על המקרה הספציפי הזה)

יש אנשים שמבינים את האחריות אבל הם באמת הם עושים הרבה טעויות,

אז עדיף שהם יעבדו עם מסמכים.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)