שפתיו רטובות ובוהקות מאדים שעולים מהספל המחמם את ידיו. התה הרותח שהכין, עם כפית קטנה של דבש ומעט עלי נענע, מפזר באוויר ריח של חורף, של רוחות חזקות ושמיכות פוך. הוא נושם עמוק ומחייך. ילד של חורף, תמיד היה. כשסופות משתוללות מחוץ לחלון הוא יושב מהורהר, צופה בברקים, ונדמה שהאורות הגדולים השולטים בשמיים נוגעים גם מעט בעיניו.
***
כשאני רוצה את אהבתו אני לא מאריכה במילים. האמת היא שאני דווקא מנסה, אבל הוא טוען שזה מרגיש לו מיותר. "את השקרים שלך תשמרי לעולם הגדול," צוחק ושולח את ידו לדגדג אותי קלות, שאצחק גם אני. אני מחייכת באופן אינסטנטקטיבי עוד לפני שידו מגיעה אליי אבל משהו בי נסדק. הוא מכיר אותי כאילו יש לו גישה חופשית לנבכי נפשי ומדי פעם הוא קופץ לנקות ולסדר את ביתה, הלא הוא גופי.
לשם הוא אכן קופץ, פעמים רבות מכדי שאחשוד בחשיבות שהוא מייחס לגיחות אלה. מה הוא מצא בי שהוא טורח לתקן? הכל בי כבר ישן, משומש, חסר ערך. ואם הוא כבר מגיע, מדוע נפשי לא מעדכנת אותו בכך שאין לו סיכוי להשליט סדר למשך זמן רב?
בחוץ הסופה נרגעה, ברדיו המקומי אומרים שזו הפוגה, הגשמים עלולים להתחדש בקרוב. בניגוד גמור לכך, הסדק שנוצר בי מתרחב כשאני מעבירה אצבע רועדת על תווי המתאר של פניו. הכל בו טהור כל כך, כמו גשם שטרם נפל מהשמיים לאדמה, אלא מתאסף בעננים, נקי ואמיתי בכל אטום ואטום המרכיבים אותו. גשם תמים שעוד לא פגש בארץ מלוכלכת ובמשוגעים המסתובבים בחוץ במזג אויר כזה.
הוא קורא ספר על תיאוריות מדעיות עתיקות שהופרכו בשנים האחרונות ואני, שלא מתעניינת בדברים הללו, מטיחה מילים צפופות במחברת כחולה.
ההפוגה כבר הסתיימה, קולות הגשם החלון מתחדשים בקצב הולך וגובר. אפילו הוא לא יוצא החוצה עכשיו.
"מזג אויר של בית" הוא מכריז ברגע בו מתחילים להישמע הרעמים שוב וריח קל של לימון טרי מנשב במטבח. אני כבר יודעת שהקומקום תכף ישרוק, הטלויזיה מיד תידלק והמחשב שמפעיל אותה ייעור גם הוא מתרדמתו. העכבר יזוז מעצמו ויפעיל לנו מוזיקת רקע, ידו תמצא את מותניי וראשי ייפול על שרירי החזה שלו, בדיוק מתחת לסנטר ולזיפים הדוקרים. נרקוד קצת לפני שנעבור לספה, נצטנף בתוך שמיכת יחיד ונצחק על אנשים שבוחרים ללכת מרצונם החופשי לתוכניות ריאליטי.
כלפי חוץ אנחנו נראים זוג אוהבים לכל דבר; מדברים דרך העיניים וצוחקים חזק ומהלב. כלפי חוץ האצבעות שלנו משתלבות בדיוק מושלם, ידינו אוחזות באדיקות, מסורות אחת לשנייה. אך בפנים כאוס.
בתוך העולם שלנו הכל הפוך, השמיים למטה והים למעלה, כאילו אלוהים לא טרח לסדר גם אותנו בבריאה. בפנים מסתתרים המילים האמיתיות, ששנינו יודעים לומר אך מעדיפים לשתוק. מעדיפים להסתפק בתיאורים טובים שמסיחים את דעת הלב מכאביו. הייתי רוצה לחשוב שאנחנו שווים, נלחמים עם אותה כמות אנרגיה, חיים על אותה האש. אבל בחורף, כשאנחנו מסתגרים ומתפנה לנו זמן לעשות קצת סדר, אני יודעת שאין כאן שוויון. כשהוא צופה בברקים מרעידים את השמיים, נדמה שהאורות הגדולים מקבלים אצלו מקום משלהם ונשארים שלו עד בוא האביב. מאירים את החושך. מסלקים את הכאוס. ואני, מבולגנת וחסרת ערך שכמותי, ברגעים אלו, אינני יכולה שלא לתהות- מי מאיתנו ראוי יותר ומי פחות.
***
כשאני רוצה את אהבתו אני לא מאריכה במילים. האמת היא שאני דווקא מנסה, אבל הוא טוען שזה מרגיש לו מיותר. "את השקרים שלך תשמרי לעולם הגדול," צוחק ושולח את ידו לדגדג אותי קלות, שאצחק גם אני. אני מחייכת באופן אינסטנטקטיבי עוד לפני שידו מגיעה אליי אבל משהו בי נסדק. הוא מכיר אותי כאילו יש לו גישה חופשית לנבכי נפשי ומדי פעם הוא קופץ לנקות ולסדר את ביתה, הלא הוא גופי.
לשם הוא אכן קופץ, פעמים רבות מכדי שאחשוד בחשיבות שהוא מייחס לגיחות אלה. מה הוא מצא בי שהוא טורח לתקן? הכל בי כבר ישן, משומש, חסר ערך. ואם הוא כבר מגיע, מדוע נפשי לא מעדכנת אותו בכך שאין לו סיכוי להשליט סדר למשך זמן רב?
בחוץ הסופה נרגעה, ברדיו המקומי אומרים שזו הפוגה, הגשמים עלולים להתחדש בקרוב. בניגוד גמור לכך, הסדק שנוצר בי מתרחב כשאני מעבירה אצבע רועדת על תווי המתאר של פניו. הכל בו טהור כל כך, כמו גשם שטרם נפל מהשמיים לאדמה, אלא מתאסף בעננים, נקי ואמיתי בכל אטום ואטום המרכיבים אותו. גשם תמים שעוד לא פגש בארץ מלוכלכת ובמשוגעים המסתובבים בחוץ במזג אויר כזה.
הוא קורא ספר על תיאוריות מדעיות עתיקות שהופרכו בשנים האחרונות ואני, שלא מתעניינת בדברים הללו, מטיחה מילים צפופות במחברת כחולה.
ההפוגה כבר הסתיימה, קולות הגשם החלון מתחדשים בקצב הולך וגובר. אפילו הוא לא יוצא החוצה עכשיו.
"מזג אויר של בית" הוא מכריז ברגע בו מתחילים להישמע הרעמים שוב וריח קל של לימון טרי מנשב במטבח. אני כבר יודעת שהקומקום תכף ישרוק, הטלויזיה מיד תידלק והמחשב שמפעיל אותה ייעור גם הוא מתרדמתו. העכבר יזוז מעצמו ויפעיל לנו מוזיקת רקע, ידו תמצא את מותניי וראשי ייפול על שרירי החזה שלו, בדיוק מתחת לסנטר ולזיפים הדוקרים. נרקוד קצת לפני שנעבור לספה, נצטנף בתוך שמיכת יחיד ונצחק על אנשים שבוחרים ללכת מרצונם החופשי לתוכניות ריאליטי.
כלפי חוץ אנחנו נראים זוג אוהבים לכל דבר; מדברים דרך העיניים וצוחקים חזק ומהלב. כלפי חוץ האצבעות שלנו משתלבות בדיוק מושלם, ידינו אוחזות באדיקות, מסורות אחת לשנייה. אך בפנים כאוס.
בתוך העולם שלנו הכל הפוך, השמיים למטה והים למעלה, כאילו אלוהים לא טרח לסדר גם אותנו בבריאה. בפנים מסתתרים המילים האמיתיות, ששנינו יודעים לומר אך מעדיפים לשתוק. מעדיפים להסתפק בתיאורים טובים שמסיחים את דעת הלב מכאביו. הייתי רוצה לחשוב שאנחנו שווים, נלחמים עם אותה כמות אנרגיה, חיים על אותה האש. אבל בחורף, כשאנחנו מסתגרים ומתפנה לנו זמן לעשות קצת סדר, אני יודעת שאין כאן שוויון. כשהוא צופה בברקים מרעידים את השמיים, נדמה שהאורות הגדולים מקבלים אצלו מקום משלהם ונשארים שלו עד בוא האביב. מאירים את החושך. מסלקים את הכאוס. ואני, מבולגנת וחסרת ערך שכמותי, ברגעים אלו, אינני יכולה שלא לתהות- מי מאיתנו ראוי יותר ומי פחות.
