1. פגם הברית הוא כל מה שקשור לבחינה הרוחנית שאחראית על החיבור. אם זה החיבור שבין אדם לה' ובין אדם לכלל ישראל. זה נקרא בלשון הכוללת "פגם היסוד", והוא פגם בלשון (נניח לשון הרע, או ניבולי פה וכו'), בעיניים (לראות דברים לא צנועים, או שאר עבירות ומראות זוועות), ובמחשבה (כנ"ל העיניים), וגם החטא הידוע (ע"פ המקובלים שייך בכל המינים). השם פגם הברית הוא שם פרטי לחלק אחד של פגם היסוד.

2. כשאומרים בחינה מתכוונים להגיד שדבר אחד קשור מבחינה רוחנית לדבר אחר, למרות שבחיצוניות שלהם נראה שהם שונים לגמרי. למשל, העיניים והמחשבה קשורים אחד בשני, למרות שנראה שהם לא ממש מחוברים.

3. עבודה זרה בהגדרה ההלכתית היא כל עבודה שעושים אותה לשם שמים, כשעושים אותה בשביל מישהו אחר. או כל עבודה שעושים אותה לח"ו אל זר ועושים אותה לאותו אחד. כל השאר הם פרטים של העבירה הנ"ל וחומרת העונש אינה מיתת בית דין. במובן הרחב יותר, כלומר זה ה"בחינתי" (כדלעיל), עבודה זרה היא כל מעשה שגורם לך להפרד מהדבקות בה' (בגדול, צ"ע קצת לסייג את הדברים אבל לא יכול כרגע).

4. הרעיון שאתה מעלה כאן צריך לימוד שלא עשיתי ואין לי זמן כרגע, אבל הוא יפה מאוד ואולי זה סימן שזה חידוש שאתה צריך לעשות.

תשובות טובות, עזרת לי להבין. נראה כי יש כל מיני פגמי הברית בעולם.

לגבי ער, יש לי אולי משהו.

ידוע ששמו של האדם מרמז על הפעולה שהוא בא לעשות בזה העולם, כמו שאמר אדמו"ר מברסלב. וער, הוא היה צריך להיות ער לעבודת ה' יתברך. שיהיה לבו חם בקרבו.

לאנרגיה המינית יש יכולת מופלאה וכוח אינסופי לתת לאדם מה שאני מכנה אותו כ'הארת המוחין' או 'הארת הדעת'. כשאדם פעיל מבחינה מינית, הוא מתעורר, הוא חד יותר, הוא עירני יותר, הדעת שלו פעילה, הכוחות זורמים בגוף.

אבל היצר הרע מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, וער פגם בכך שהוא הלך אחר שרירות לבו ולא קיבל חיות והנאה מצד הקדושה והדבקות בה' יתברך.

הוא היה צריך להתעורר על ידי תורה ותפילה, על ידי עבודת ה', אבל זה קשה מאד לאדם להגיע למדרגה כזאת של דבקות שבה הוא דבק בה' יתברך והוא מקיץ מן השינה, וער כנראה בחר בקיצור דרך שאסור לנו לבחור בו. לכן נקרא רע, כי מי שעובר את העבירה הזאת של ער הוא נקרא רע, כי הוא מהפך את האמת. כי האמת היא שאנחנו צריכים לקבל את התענוג ואת השורש הרוחני של הבחינה.

מופיע בויקיפדיה, אעתיק לכאן בשביל הנוחות

https://he.wikipedia.org/wiki/ער

ילקוט שמעוני דורש את שמו של ער כך: "ויקרא את שמו ער (בראשית, ל"ח, ז') -בן שהוער (הורק) מן העולם."^[3] יש הטוענים כי הסבר לשמו של ער בא במהופך בסיפור: " עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה- רַע, בְּעֵינֵי ה'"^[4] תרגום יונתן לתורה מתרגם את שמו כערירי "ואתעברת וילידת וקראת ית שמיה ער ארום בלא וולד עתיד לממת".

נראה ששמו היה על שם המעשה, כמו שאומרים שהשם שההורים נותנים לילד הוא בחינת נבואה (כדלעיל, כלומר סוג-של, אבל לא ממש, נבואה).

שאלות יפות שאלת , ואלו גם מסוג השאלות שרבנים גדולים ישיבו עליהן בצורה שגוייה ומוטעית לכן אני אתן לך תשובה נכונה , אבל מקוצצת ולאקונית לכל אחת ואם תרצה בנקודה מסויימת להרחיב, הרי ניתן להרחיב עד אין סוף.

1. פגם הברית - פשוטו כמשמעו. מי שחייב לעשות ברית מילה ונותר ערל , פוגם בברית. זו התשובה הנכונה. רבים מאוד טועים טעויות גדולות בהבנת המושג הזה.

2. בחינה, קשה להבין את המושג הזה , כיוון שהוא לא שייך לתרבות הדטרמינסטית של היהדות הרבנית , ולכן אין שום "העתק והדבק" שיוכל להסביר אותו. יש דברים שקרובים זה לזה במהותם הפנימית וכיוון שהם קרובים זה לזה , הם מגבירים אחד את השני ומזמנים אחד את השני. זוהי "הבחינה". באופן גס, אנחנו יכולים להגיד , שאם אלף הוא מבחינת בית , אזי בנסיבות מסויימות נוכל לצפות אצל שניהם אותה התנהגות. 

לדוגמא: אנחנו יכולים להגיד שהירח הוא בבחינת השמש , כי שניהם זורחים ושניהם שוקעים. זה לא אומר שהם זהים, אלא שיש דימיון בצורה שאנו תופסים אותם.

3. עבודה זרה, היא סגידה לכל מה שאינו אלוהים. היום עבודה זרה מתבצעת בעיקר בצורה של הערצת "אנשים חשובים" או "אנשים מפורסמים".

4. כאן צריך להפעיל קצת את היכולת שלנו בהבנת מיתולוגיה. אנחנו רואים שכל דמות מקודשת מבחינה דתית , צריכה לעבור איזה תהליך של זיכוך , על מנת להעביר את העוצמה הרוחנית שלה לדור הבא. בדרך כלל התהליך הזה מתרחש כאשר הבן הראשון שנותר לה הוא מיצוי של השליליות ועל ידי הלידה שלו מתרחש ניקוי מסויים , שמאפשר לו לידה של צאצא נוסף שיהיה קדוש.

כך אצל אדם הראשון הבכור היה קין שהוא פסול וכך אצל אברהם הבכור היה ישמעל שהוא פסול וכך אצל יצחק הבכור היה עשיו שהוא פסול .

לכן גם יהודה , כדי להכשיר אותו להיות אב השושלת שתביא לבסוף את דוד המלך ואת משיח בן דוד, היה צריך ללדת בכור "פסול" וזה "ער" שהוא פשוט חילוף אותיות של "רע".

הנה , כל התשובות

תודה שפיפול, עזרת לי מאד.

לגבי פגם הברית, אני חושב שזה נכון, שכן אני נזכר שאדמו"ר מברסלב אמר שכל ישראל הם שומרי הברית בגלל הברית מילה שהם עברו. וכן זה גם כתוב ב'ראשית חכמה' שכל ישראל הם בכלל שומרי הברית בגלל שהם עברו ברית מילה.

ועיקר עבודת האדם היא לתקן את חטא האדם הראשון, שנברא מהול, אבל בחטאו נעשה משוך בערלתו כמו שאמרו חז"ל, ואברהם אבינו הוא הראשון שנימול בשביל לתקן את הפגם, ועל ידי זה הוא עשה דרך כבושה לכלל ישראל, שהם כולם שומרי הברית על ידי זה שנמהלים.

פה אני חושב שהבנתי משהו בעקבות מה שכתבת. העניין של זיכוך וניקוי, זה כמו שאדמו"ר מברסלב אמר שלפעמים דווקא כשאדם מתקרב לקדושה, אז יקרה לו מקרה בלתי טהור. ואני חושב, שהקרי לילה שקורה בעקבות התקרבות לקדושה הוא תהליך זיכוך וניקוי, פליטה של פסולת וסיגים.

כמו שאמר דוד המלך, 'אף לילות ייסרוני כליותי'. לפעמים מקרה בלתי טהור שקורה הוא בעקבות התקרבות לצדיקים אמתיים. כי הכליות נקראות 'כליות יועצות', ומהם נמשכת הטיפה, ולפעמים הפסולת נדחית לחוץ. מיצוי השליליות, עצות רעות, כל זה יוצא החוצה כדי שיקרה תהליך של בירור, של ניקוי וזיכוך.

לכן על אותה בחינה שבהם קודם להולדת בנים קדושים היו לאבות בנים שהם מיצוי השליליות, כך גם לאדם שמתקרב לצדיקים אמיתיים ולקדושה קורה מקרה בלתי טהור, והכל בשביל בירור העצה, כי האמונה תלויה בעצות.

וכן אמר רב נחמן שכל הרואה קרי ביום הכיפורים עוונותיו מחולין לו וכו', ויראה זרע יאריך ימים וכו', ויבורך בבנים ובבני בנים וכו',

ועיקר ההולדה ההולדה של בנים ונפשות ישראל זה כדי לגלות עצות נפלאות ורבות ולהודיע לכל באי עולם את מלכותו ואלוהותו יתברך, כי כל נפש מישראל הוא עצה חדשה ושכל פרטי, והעניין מתקשר נפלא, וגם כוכבי אור לגבי רב נחמן.

זה אפילו כתוב בראשית חכמה, שכל ישראל הם שומרי הברית ויש להם חלק בברית על ידי הברית מילה שעוברים. וזה לא ספר מן המקלים.

הנ"ל...

זה כל הסוגים שקשורים לכך שמשתמשים בברית (בין אם זה רוחנית) בצורה לא נכונה.

הראשית חכמה מפרט אותם במפורט (כמדומני שער הקדושה י"ז).

הסוג הראשון זו תשובה שמציגה טענה בלתי תלויה.

תשאל אותי "מה השעה?" אני אגיד לך "שתיים וחמישה".

זה הסוג הראשון והוא הפחות חשוב.

הסוג השני יותר חשוב, זו התשובה שפוסלת תשובות אחרות.

זה סוג יותר יעיל, כיוון שהוא מרחיב את הדרך לאמת.

מי שצריך לדרוך על מה שמסביב כדי לחזק את הטענה שלו הוא חלש מאוד בכל מה שקשור לאמת.

בכל אופן, אתה רחוק מהאמת בערך 600 פרסאות.

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.  יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.  יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.  יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.  

פשוט, מדוייק וברור

מלא בביזוי ת"ח והזיות של אדם משונה מאוד שלא אתפלא אם ניזון מיותר מדי חומרים אסורים בימי חייו

קודם כל, השל"ה הקדוש לא היה פוסק ולא נחשב פוסק וגם הוא לא הגדיר מהו "פגם הברית" , אלא רק  שמי שהיה לו אותו היה זימרי בן סלוא, שבוודאי שלא היה מהול, כיוון שבני ישראל במדבר לא מלו עד שנכנסו לארץ.

(ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם.  ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.  ו כִּי  אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.)

לגבי הבן איש חי, גם הוא לא מתאר את "פגם הברית" , אלא רק מביא מסורת קבלית מעורפלת לגבי מהן דהו שטען שניתן לתקן את הנ"ל על ידי אמירת משהו.

שני המקורות הם מקורות לא הילכתיים, לא ברורים, ושניהם נכתבו אחרי שההלכה הרבנית כבר התגבשה לצורתה הסופית אצל הבית יוסף ואצל הרמ"א.

לכן גם אילו היית מביא דעה ברורה ומגובשת, לגבי מהות הפגם, מה שכמובן אתה לא הבאת, והיית תולה את הדעה הזו באותם מקורות, מה שלא עשית.

עדיין לטעון בוודאות שדעת הפוסקים העיקריים, היא ש"פגם הברית" הוא בדיוק מה שכתבתי בהסתמך על לשון המקרא כפשוטה.

ולך אין שום דבר.

לא יעזרו לך ההתפתלויות, המקור השני שהבאת הוא מעורפל, מבולבל ורעוע ואילו המקור  הראשון, בעיקר סותר את השני.

כמובן אתה מתנפח כמו בלון ומאשים אותי שאני מזלזל ברבנים האלו.

האמת היא שכל הטענה שלך היא דמגוגיה בגרוש, כיוון שאתה בעצמך מודע לזה שאין לך במה לנפנף.

בתור "המקורות" שלך אם אתה טוען שיש בהן משהו "חזק".

כי המקורות שלך בעייתיים.

הדבר היחיד שניתן להסיק בהתייחס למקור השני שהבאת, זה שהביטוי היה בשימוש במאה ה19.

מבחינה מסויימת , המקור הזה מעיד על כך שהדבר הזה שאתה מכנה "פגם הברית" הוא איזו המצאה חדשה , שהופיעה ביהדות בכל מיני פינות קבליות לפני שלוש מאות שנה, במקרה הטוב.

אז מה?

זה יכול להיות משהו בעל חשיבות אם התעלמו מקיומו גם בתקופת המקרא וגם חז"ל התעלמו ממנו וגם הרמב"ם ובני דורו וגם הראשונים?

איזה חשיבות יכולה להיות לו אם הוא מופיע רק בכל מיני פינות קבליות החל מהמאה ה17?

הוא בהחלט יכול להיות השפעה נוצרית, או מוסלמית שחילחלה אל היהדות מהצדדים.

לעומת זאת, אני מסתמך על מקרא מפורש בספר בראשית. זו דוגמא למקור חזק.

לא מבינים מה זה ? גש לרב בפרטי שיסביר לך.

חלק גדול מהדבר הזה זה המחשבה והעיסוק בו

התקנה הכי גדולה לזה זה להסיח את הדעת מזה כמה שיותר ואז ממילא לא מגיעים לזה.

יש דברים שעצם הדיון בהם הוא לא עבירה

אבל עצם הדיון בו מוביל לעבירה

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.