1. פגם הברית הוא כל מה שקשור לבחינה הרוחנית שאחראית על החיבור. אם זה החיבור שבין אדם לה' ובין אדם לכלל ישראל. זה נקרא בלשון הכוללת "פגם היסוד", והוא פגם בלשון (נניח לשון הרע, או ניבולי פה וכו'), בעיניים (לראות דברים לא צנועים, או שאר עבירות ומראות זוועות), ובמחשבה (כנ"ל העיניים), וגם החטא הידוע (ע"פ המקובלים שייך בכל המינים). השם פגם הברית הוא שם פרטי לחלק אחד של פגם היסוד.

2. כשאומרים בחינה מתכוונים להגיד שדבר אחד קשור מבחינה רוחנית לדבר אחר, למרות שבחיצוניות שלהם נראה שהם שונים לגמרי. למשל, העיניים והמחשבה קשורים אחד בשני, למרות שנראה שהם לא ממש מחוברים.

3. עבודה זרה בהגדרה ההלכתית היא כל עבודה שעושים אותה לשם שמים, כשעושים אותה בשביל מישהו אחר. או כל עבודה שעושים אותה לח"ו אל זר ועושים אותה לאותו אחד. כל השאר הם פרטים של העבירה הנ"ל וחומרת העונש אינה מיתת בית דין. במובן הרחב יותר, כלומר זה ה"בחינתי" (כדלעיל), עבודה זרה היא כל מעשה שגורם לך להפרד מהדבקות בה' (בגדול, צ"ע קצת לסייג את הדברים אבל לא יכול כרגע).

4. הרעיון שאתה מעלה כאן צריך לימוד שלא עשיתי ואין לי זמן כרגע, אבל הוא יפה מאוד ואולי זה סימן שזה חידוש שאתה צריך לעשות.

תשובות טובות, עזרת לי להבין. נראה כי יש כל מיני פגמי הברית בעולם.

לגבי ער, יש לי אולי משהו.

ידוע ששמו של האדם מרמז על הפעולה שהוא בא לעשות בזה העולם, כמו שאמר אדמו"ר מברסלב. וער, הוא היה צריך להיות ער לעבודת ה' יתברך. שיהיה לבו חם בקרבו.

לאנרגיה המינית יש יכולת מופלאה וכוח אינסופי לתת לאדם מה שאני מכנה אותו כ'הארת המוחין' או 'הארת הדעת'. כשאדם פעיל מבחינה מינית, הוא מתעורר, הוא חד יותר, הוא עירני יותר, הדעת שלו פעילה, הכוחות זורמים בגוף.

אבל היצר הרע מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, וער פגם בכך שהוא הלך אחר שרירות לבו ולא קיבל חיות והנאה מצד הקדושה והדבקות בה' יתברך.

הוא היה צריך להתעורר על ידי תורה ותפילה, על ידי עבודת ה', אבל זה קשה מאד לאדם להגיע למדרגה כזאת של דבקות שבה הוא דבק בה' יתברך והוא מקיץ מן השינה, וער כנראה בחר בקיצור דרך שאסור לנו לבחור בו. לכן נקרא רע, כי מי שעובר את העבירה הזאת של ער הוא נקרא רע, כי הוא מהפך את האמת. כי האמת היא שאנחנו צריכים לקבל את התענוג ואת השורש הרוחני של הבחינה.

מופיע בויקיפדיה, אעתיק לכאן בשביל הנוחות

https://he.wikipedia.org/wiki/ער

ילקוט שמעוני דורש את שמו של ער כך: "ויקרא את שמו ער (בראשית, ל"ח, ז') -בן שהוער (הורק) מן העולם."^[3] יש הטוענים כי הסבר לשמו של ער בא במהופך בסיפור: " עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה- רַע, בְּעֵינֵי ה'"^[4] תרגום יונתן לתורה מתרגם את שמו כערירי "ואתעברת וילידת וקראת ית שמיה ער ארום בלא וולד עתיד לממת".

נראה ששמו היה על שם המעשה, כמו שאומרים שהשם שההורים נותנים לילד הוא בחינת נבואה (כדלעיל, כלומר סוג-של, אבל לא ממש, נבואה).

שאלות יפות שאלת , ואלו גם מסוג השאלות שרבנים גדולים ישיבו עליהן בצורה שגוייה ומוטעית לכן אני אתן לך תשובה נכונה , אבל מקוצצת ולאקונית לכל אחת ואם תרצה בנקודה מסויימת להרחיב, הרי ניתן להרחיב עד אין סוף.

1. פגם הברית - פשוטו כמשמעו. מי שחייב לעשות ברית מילה ונותר ערל , פוגם בברית. זו התשובה הנכונה. רבים מאוד טועים טעויות גדולות בהבנת המושג הזה.

2. בחינה, קשה להבין את המושג הזה , כיוון שהוא לא שייך לתרבות הדטרמינסטית של היהדות הרבנית , ולכן אין שום "העתק והדבק" שיוכל להסביר אותו. יש דברים שקרובים זה לזה במהותם הפנימית וכיוון שהם קרובים זה לזה , הם מגבירים אחד את השני ומזמנים אחד את השני. זוהי "הבחינה". באופן גס, אנחנו יכולים להגיד , שאם אלף הוא מבחינת בית , אזי בנסיבות מסויימות נוכל לצפות אצל שניהם אותה התנהגות. 

לדוגמא: אנחנו יכולים להגיד שהירח הוא בבחינת השמש , כי שניהם זורחים ושניהם שוקעים. זה לא אומר שהם זהים, אלא שיש דימיון בצורה שאנו תופסים אותם.

3. עבודה זרה, היא סגידה לכל מה שאינו אלוהים. היום עבודה זרה מתבצעת בעיקר בצורה של הערצת "אנשים חשובים" או "אנשים מפורסמים".

4. כאן צריך להפעיל קצת את היכולת שלנו בהבנת מיתולוגיה. אנחנו רואים שכל דמות מקודשת מבחינה דתית , צריכה לעבור איזה תהליך של זיכוך , על מנת להעביר את העוצמה הרוחנית שלה לדור הבא. בדרך כלל התהליך הזה מתרחש כאשר הבן הראשון שנותר לה הוא מיצוי של השליליות ועל ידי הלידה שלו מתרחש ניקוי מסויים , שמאפשר לו לידה של צאצא נוסף שיהיה קדוש.

כך אצל אדם הראשון הבכור היה קין שהוא פסול וכך אצל אברהם הבכור היה ישמעל שהוא פסול וכך אצל יצחק הבכור היה עשיו שהוא פסול .

לכן גם יהודה , כדי להכשיר אותו להיות אב השושלת שתביא לבסוף את דוד המלך ואת משיח בן דוד, היה צריך ללדת בכור "פסול" וזה "ער" שהוא פשוט חילוף אותיות של "רע".

הנה , כל התשובות

תודה שפיפול, עזרת לי מאד.

לגבי פגם הברית, אני חושב שזה נכון, שכן אני נזכר שאדמו"ר מברסלב אמר שכל ישראל הם שומרי הברית בגלל הברית מילה שהם עברו. וכן זה גם כתוב ב'ראשית חכמה' שכל ישראל הם בכלל שומרי הברית בגלל שהם עברו ברית מילה.

ועיקר עבודת האדם היא לתקן את חטא האדם הראשון, שנברא מהול, אבל בחטאו נעשה משוך בערלתו כמו שאמרו חז"ל, ואברהם אבינו הוא הראשון שנימול בשביל לתקן את הפגם, ועל ידי זה הוא עשה דרך כבושה לכלל ישראל, שהם כולם שומרי הברית על ידי זה שנמהלים.

פה אני חושב שהבנתי משהו בעקבות מה שכתבת. העניין של זיכוך וניקוי, זה כמו שאדמו"ר מברסלב אמר שלפעמים דווקא כשאדם מתקרב לקדושה, אז יקרה לו מקרה בלתי טהור. ואני חושב, שהקרי לילה שקורה בעקבות התקרבות לקדושה הוא תהליך זיכוך וניקוי, פליטה של פסולת וסיגים.

כמו שאמר דוד המלך, 'אף לילות ייסרוני כליותי'. לפעמים מקרה בלתי טהור שקורה הוא בעקבות התקרבות לצדיקים אמתיים. כי הכליות נקראות 'כליות יועצות', ומהם נמשכת הטיפה, ולפעמים הפסולת נדחית לחוץ. מיצוי השליליות, עצות רעות, כל זה יוצא החוצה כדי שיקרה תהליך של בירור, של ניקוי וזיכוך.

לכן על אותה בחינה שבהם קודם להולדת בנים קדושים היו לאבות בנים שהם מיצוי השליליות, כך גם לאדם שמתקרב לצדיקים אמיתיים ולקדושה קורה מקרה בלתי טהור, והכל בשביל בירור העצה, כי האמונה תלויה בעצות.

וכן אמר רב נחמן שכל הרואה קרי ביום הכיפורים עוונותיו מחולין לו וכו', ויראה זרע יאריך ימים וכו', ויבורך בבנים ובבני בנים וכו',

ועיקר ההולדה ההולדה של בנים ונפשות ישראל זה כדי לגלות עצות נפלאות ורבות ולהודיע לכל באי עולם את מלכותו ואלוהותו יתברך, כי כל נפש מישראל הוא עצה חדשה ושכל פרטי, והעניין מתקשר נפלא, וגם כוכבי אור לגבי רב נחמן.

זה אפילו כתוב בראשית חכמה, שכל ישראל הם שומרי הברית ויש להם חלק בברית על ידי הברית מילה שעוברים. וזה לא ספר מן המקלים.

הנ"ל...

זה כל הסוגים שקשורים לכך שמשתמשים בברית (בין אם זה רוחנית) בצורה לא נכונה.

הראשית חכמה מפרט אותם במפורט (כמדומני שער הקדושה י"ז).

הסוג הראשון זו תשובה שמציגה טענה בלתי תלויה.

תשאל אותי "מה השעה?" אני אגיד לך "שתיים וחמישה".

זה הסוג הראשון והוא הפחות חשוב.

הסוג השני יותר חשוב, זו התשובה שפוסלת תשובות אחרות.

זה סוג יותר יעיל, כיוון שהוא מרחיב את הדרך לאמת.

מי שצריך לדרוך על מה שמסביב כדי לחזק את הטענה שלו הוא חלש מאוד בכל מה שקשור לאמת.

בכל אופן, אתה רחוק מהאמת בערך 600 פרסאות.

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.  יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.  יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.  יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.  

פשוט, מדוייק וברור

מלא בביזוי ת"ח והזיות של אדם משונה מאוד שלא אתפלא אם ניזון מיותר מדי חומרים אסורים בימי חייו

קודם כל, השל"ה הקדוש לא היה פוסק ולא נחשב פוסק וגם הוא לא הגדיר מהו "פגם הברית" , אלא רק  שמי שהיה לו אותו היה זימרי בן סלוא, שבוודאי שלא היה מהול, כיוון שבני ישראל במדבר לא מלו עד שנכנסו לארץ.

(ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם.  ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.  ו כִּי  אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.)

לגבי הבן איש חי, גם הוא לא מתאר את "פגם הברית" , אלא רק מביא מסורת קבלית מעורפלת לגבי מהן דהו שטען שניתן לתקן את הנ"ל על ידי אמירת משהו.

שני המקורות הם מקורות לא הילכתיים, לא ברורים, ושניהם נכתבו אחרי שההלכה הרבנית כבר התגבשה לצורתה הסופית אצל הבית יוסף ואצל הרמ"א.

לכן גם אילו היית מביא דעה ברורה ומגובשת, לגבי מהות הפגם, מה שכמובן אתה לא הבאת, והיית תולה את הדעה הזו באותם מקורות, מה שלא עשית.

עדיין לטעון בוודאות שדעת הפוסקים העיקריים, היא ש"פגם הברית" הוא בדיוק מה שכתבתי בהסתמך על לשון המקרא כפשוטה.

ולך אין שום דבר.

לא יעזרו לך ההתפתלויות, המקור השני שהבאת הוא מעורפל, מבולבל ורעוע ואילו המקור  הראשון, בעיקר סותר את השני.

כמובן אתה מתנפח כמו בלון ומאשים אותי שאני מזלזל ברבנים האלו.

האמת היא שכל הטענה שלך היא דמגוגיה בגרוש, כיוון שאתה בעצמך מודע לזה שאין לך במה לנפנף.

גם לא בקטעים מאוחרים ושתולים שמיוחסים לסוף בית שני.

המופעים הראשונים של המילה "פגם" מצויים בספרות חז"ל והמדרשים כמו במסכת ערכין בפרק שלישי.

"ובאונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל--נותן חמישים סלע; ובבושת ובפגם, הכול לפי המבייש והמתבייש."

כמובן , לא מדובר כאן ב"פגם הברית", אין כזה דבר לא בתלמוד ולא אלף שנה אחרי התלמוד.

המקורות הראשונים לביטוי הזה מגיעים אחרי תקופת הראשונים.

אבל אם זו הטענה שלך, כלומר אתה טוען שהעדרו המוכח של הביטוי "פגם הברית" מהספרות המקראית, התלמודית, מהרמב"ם וגדולי פרשני המקרא ובעלי התוספות, משמעותו שהמונח הזה הינו תוצאה של כל מיני השפעות משונות שזרמו אל היהדות הרבנית בסוף ימי הביניים כמו השפעה של האיסלם הצופי , או הקתוליזציה הידועה של יהדות אירופה.

אם זו הטענה שלך, היא מתקבלת על הדעת.

יכול להיות באמת שאחרי גירוש ספרד ואחרי חיסול המרכז התורני בא"י בתחילת המאה ה16, עבר מרכז הכובד של היהדות אל מזרח אירופה, שגם היום היא לא בדיוק הדובדבן שבקצפת, אבל אז היא הייתה בתקופת  האבן ממש ואז גם היהדות התדרדרה ושקעה , עד שהתחילה כל מיני זיהומים תפיסתיים כמו אותו "פגם ברית".

זו תיאוריה הגיונית.

חשבת עליה לבד?

בתור "המקורות" שלך אם אתה טוען שיש בהן משהו "חזק".

כי המקורות שלך בעייתיים.

הדבר היחיד שניתן להסיק בהתייחס למקור השני שהבאת, זה שהביטוי היה בשימוש במאה ה19.

מבחינה מסויימת , המקור הזה מעיד על כך שהדבר הזה שאתה מכנה "פגם הברית" הוא איזו המצאה חדשה , שהופיעה ביהדות בכל מיני פינות קבליות לפני שלוש מאות שנה, במקרה הטוב.

אז מה?

זה יכול להיות משהו בעל חשיבות אם התעלמו מקיומו גם בתקופת המקרא וגם חז"ל התעלמו ממנו וגם הרמב"ם ובני דורו וגם הראשונים?

איזה חשיבות יכולה להיות לו אם הוא מופיע רק בכל מיני פינות קבליות החל מהמאה ה17?

הוא בהחלט יכול להיות השפעה נוצרית, או מוסלמית שחילחלה אל היהדות מהצדדים.

לעומת זאת, אני מסתמך על מקרא מפורש בספר בראשית. זו דוגמא למקור חזק.

לא מבינים מה זה ? גש לרב בפרטי שיסביר לך.

חלק גדול מהדבר הזה זה המחשבה והעיסוק בו

התקנה הכי גדולה לזה זה להסיח את הדעת מזה כמה שיותר ואז ממילא לא מגיעים לזה.

יש דברים שעצם הדיון בהם הוא לא עבירה

אבל עצם הדיון בו מוביל לעבירה

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.

כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף. 

שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר

אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.

באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.

אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.

אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות.

אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.

של אל תהיי צדיק מדיי

שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם