1. פגם הברית הוא כל מה שקשור לבחינה הרוחנית שאחראית על החיבור. אם זה החיבור שבין אדם לה' ובין אדם לכלל ישראל. זה נקרא בלשון הכוללת "פגם היסוד", והוא פגם בלשון (נניח לשון הרע, או ניבולי פה וכו'), בעיניים (לראות דברים לא צנועים, או שאר עבירות ומראות זוועות), ובמחשבה (כנ"ל העיניים), וגם החטא הידוע (ע"פ המקובלים שייך בכל המינים). השם פגם הברית הוא שם פרטי לחלק אחד של פגם היסוד.

2. כשאומרים בחינה מתכוונים להגיד שדבר אחד קשור מבחינה רוחנית לדבר אחר, למרות שבחיצוניות שלהם נראה שהם שונים לגמרי. למשל, העיניים והמחשבה קשורים אחד בשני, למרות שנראה שהם לא ממש מחוברים.

3. עבודה זרה בהגדרה ההלכתית היא כל עבודה שעושים אותה לשם שמים, כשעושים אותה בשביל מישהו אחר. או כל עבודה שעושים אותה לח"ו אל זר ועושים אותה לאותו אחד. כל השאר הם פרטים של העבירה הנ"ל וחומרת העונש אינה מיתת בית דין. במובן הרחב יותר, כלומר זה ה"בחינתי" (כדלעיל), עבודה זרה היא כל מעשה שגורם לך להפרד מהדבקות בה' (בגדול, צ"ע קצת לסייג את הדברים אבל לא יכול כרגע).

4. הרעיון שאתה מעלה כאן צריך לימוד שלא עשיתי ואין לי זמן כרגע, אבל הוא יפה מאוד ואולי זה סימן שזה חידוש שאתה צריך לעשות.

תשובות טובות, עזרת לי להבין. נראה כי יש כל מיני פגמי הברית בעולם.

לגבי ער, יש לי אולי משהו.

ידוע ששמו של האדם מרמז על הפעולה שהוא בא לעשות בזה העולם, כמו שאמר אדמו"ר מברסלב. וער, הוא היה צריך להיות ער לעבודת ה' יתברך. שיהיה לבו חם בקרבו.

לאנרגיה המינית יש יכולת מופלאה וכוח אינסופי לתת לאדם מה שאני מכנה אותו כ'הארת המוחין' או 'הארת הדעת'. כשאדם פעיל מבחינה מינית, הוא מתעורר, הוא חד יותר, הוא עירני יותר, הדעת שלו פעילה, הכוחות זורמים בגוף.

אבל היצר הרע מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, וער פגם בכך שהוא הלך אחר שרירות לבו ולא קיבל חיות והנאה מצד הקדושה והדבקות בה' יתברך.

הוא היה צריך להתעורר על ידי תורה ותפילה, על ידי עבודת ה', אבל זה קשה מאד לאדם להגיע למדרגה כזאת של דבקות שבה הוא דבק בה' יתברך והוא מקיץ מן השינה, וער כנראה בחר בקיצור דרך שאסור לנו לבחור בו. לכן נקרא רע, כי מי שעובר את העבירה הזאת של ער הוא נקרא רע, כי הוא מהפך את האמת. כי האמת היא שאנחנו צריכים לקבל את התענוג ואת השורש הרוחני של הבחינה.

מופיע בויקיפדיה, אעתיק לכאן בשביל הנוחות

https://he.wikipedia.org/wiki/ער

ילקוט שמעוני דורש את שמו של ער כך: "ויקרא את שמו ער (בראשית, ל"ח, ז') -בן שהוער (הורק) מן העולם."^[3] יש הטוענים כי הסבר לשמו של ער בא במהופך בסיפור: " עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה- רַע, בְּעֵינֵי ה'"^[4] תרגום יונתן לתורה מתרגם את שמו כערירי "ואתעברת וילידת וקראת ית שמיה ער ארום בלא וולד עתיד לממת".

נראה ששמו היה על שם המעשה, כמו שאומרים שהשם שההורים נותנים לילד הוא בחינת נבואה (כדלעיל, כלומר סוג-של, אבל לא ממש, נבואה).

שאלות יפות שאלת , ואלו גם מסוג השאלות שרבנים גדולים ישיבו עליהן בצורה שגוייה ומוטעית לכן אני אתן לך תשובה נכונה , אבל מקוצצת ולאקונית לכל אחת ואם תרצה בנקודה מסויימת להרחיב, הרי ניתן להרחיב עד אין סוף.

1. פגם הברית - פשוטו כמשמעו. מי שחייב לעשות ברית מילה ונותר ערל , פוגם בברית. זו התשובה הנכונה. רבים מאוד טועים טעויות גדולות בהבנת המושג הזה.

2. בחינה, קשה להבין את המושג הזה , כיוון שהוא לא שייך לתרבות הדטרמינסטית של היהדות הרבנית , ולכן אין שום "העתק והדבק" שיוכל להסביר אותו. יש דברים שקרובים זה לזה במהותם הפנימית וכיוון שהם קרובים זה לזה , הם מגבירים אחד את השני ומזמנים אחד את השני. זוהי "הבחינה". באופן גס, אנחנו יכולים להגיד , שאם אלף הוא מבחינת בית , אזי בנסיבות מסויימות נוכל לצפות אצל שניהם אותה התנהגות. 

לדוגמא: אנחנו יכולים להגיד שהירח הוא בבחינת השמש , כי שניהם זורחים ושניהם שוקעים. זה לא אומר שהם זהים, אלא שיש דימיון בצורה שאנו תופסים אותם.

3. עבודה זרה, היא סגידה לכל מה שאינו אלוהים. היום עבודה זרה מתבצעת בעיקר בצורה של הערצת "אנשים חשובים" או "אנשים מפורסמים".

4. כאן צריך להפעיל קצת את היכולת שלנו בהבנת מיתולוגיה. אנחנו רואים שכל דמות מקודשת מבחינה דתית , צריכה לעבור איזה תהליך של זיכוך , על מנת להעביר את העוצמה הרוחנית שלה לדור הבא. בדרך כלל התהליך הזה מתרחש כאשר הבן הראשון שנותר לה הוא מיצוי של השליליות ועל ידי הלידה שלו מתרחש ניקוי מסויים , שמאפשר לו לידה של צאצא נוסף שיהיה קדוש.

כך אצל אדם הראשון הבכור היה קין שהוא פסול וכך אצל אברהם הבכור היה ישמעל שהוא פסול וכך אצל יצחק הבכור היה עשיו שהוא פסול .

לכן גם יהודה , כדי להכשיר אותו להיות אב השושלת שתביא לבסוף את דוד המלך ואת משיח בן דוד, היה צריך ללדת בכור "פסול" וזה "ער" שהוא פשוט חילוף אותיות של "רע".

הנה , כל התשובות

תודה שפיפול, עזרת לי מאד.

לגבי פגם הברית, אני חושב שזה נכון, שכן אני נזכר שאדמו"ר מברסלב אמר שכל ישראל הם שומרי הברית בגלל הברית מילה שהם עברו. וכן זה גם כתוב ב'ראשית חכמה' שכל ישראל הם בכלל שומרי הברית בגלל שהם עברו ברית מילה.

ועיקר עבודת האדם היא לתקן את חטא האדם הראשון, שנברא מהול, אבל בחטאו נעשה משוך בערלתו כמו שאמרו חז"ל, ואברהם אבינו הוא הראשון שנימול בשביל לתקן את הפגם, ועל ידי זה הוא עשה דרך כבושה לכלל ישראל, שהם כולם שומרי הברית על ידי זה שנמהלים.

פה אני חושב שהבנתי משהו בעקבות מה שכתבת. העניין של זיכוך וניקוי, זה כמו שאדמו"ר מברסלב אמר שלפעמים דווקא כשאדם מתקרב לקדושה, אז יקרה לו מקרה בלתי טהור. ואני חושב, שהקרי לילה שקורה בעקבות התקרבות לקדושה הוא תהליך זיכוך וניקוי, פליטה של פסולת וסיגים.

כמו שאמר דוד המלך, 'אף לילות ייסרוני כליותי'. לפעמים מקרה בלתי טהור שקורה הוא בעקבות התקרבות לצדיקים אמתיים. כי הכליות נקראות 'כליות יועצות', ומהם נמשכת הטיפה, ולפעמים הפסולת נדחית לחוץ. מיצוי השליליות, עצות רעות, כל זה יוצא החוצה כדי שיקרה תהליך של בירור, של ניקוי וזיכוך.

לכן על אותה בחינה שבהם קודם להולדת בנים קדושים היו לאבות בנים שהם מיצוי השליליות, כך גם לאדם שמתקרב לצדיקים אמיתיים ולקדושה קורה מקרה בלתי טהור, והכל בשביל בירור העצה, כי האמונה תלויה בעצות.

וכן אמר רב נחמן שכל הרואה קרי ביום הכיפורים עוונותיו מחולין לו וכו', ויראה זרע יאריך ימים וכו', ויבורך בבנים ובבני בנים וכו',

ועיקר ההולדה ההולדה של בנים ונפשות ישראל זה כדי לגלות עצות נפלאות ורבות ולהודיע לכל באי עולם את מלכותו ואלוהותו יתברך, כי כל נפש מישראל הוא עצה חדשה ושכל פרטי, והעניין מתקשר נפלא, וגם כוכבי אור לגבי רב נחמן.

זה אפילו כתוב בראשית חכמה, שכל ישראל הם שומרי הברית ויש להם חלק בברית על ידי הברית מילה שעוברים. וזה לא ספר מן המקלים.

הנ"ל...

זה כל הסוגים שקשורים לכך שמשתמשים בברית (בין אם זה רוחנית) בצורה לא נכונה.

הראשית חכמה מפרט אותם במפורט (כמדומני שער הקדושה י"ז).

הסוג הראשון זו תשובה שמציגה טענה בלתי תלויה.

תשאל אותי "מה השעה?" אני אגיד לך "שתיים וחמישה".

זה הסוג הראשון והוא הפחות חשוב.

הסוג השני יותר חשוב, זו התשובה שפוסלת תשובות אחרות.

זה סוג יותר יעיל, כיוון שהוא מרחיב את הדרך לאמת.

מי שצריך לדרוך על מה שמסביב כדי לחזק את הטענה שלו הוא חלש מאוד בכל מה שקשור לאמת.

בכל אופן, אתה רחוק מהאמת בערך 600 פרסאות.

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.  יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.  יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.  יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.  

פשוט, מדוייק וברור

מלא בביזוי ת"ח והזיות של אדם משונה מאוד שלא אתפלא אם ניזון מיותר מדי חומרים אסורים בימי חייו

קודם כל, השל"ה הקדוש לא היה פוסק ולא נחשב פוסק וגם הוא לא הגדיר מהו "פגם הברית" , אלא רק  שמי שהיה לו אותו היה זימרי בן סלוא, שבוודאי שלא היה מהול, כיוון שבני ישראל במדבר לא מלו עד שנכנסו לארץ.

(ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם.  ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.  ו כִּי  אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.)

לגבי הבן איש חי, גם הוא לא מתאר את "פגם הברית" , אלא רק מביא מסורת קבלית מעורפלת לגבי מהן דהו שטען שניתן לתקן את הנ"ל על ידי אמירת משהו.

שני המקורות הם מקורות לא הילכתיים, לא ברורים, ושניהם נכתבו אחרי שההלכה הרבנית כבר התגבשה לצורתה הסופית אצל הבית יוסף ואצל הרמ"א.

לכן גם אילו היית מביא דעה ברורה ומגובשת, לגבי מהות הפגם, מה שכמובן אתה לא הבאת, והיית תולה את הדעה הזו באותם מקורות, מה שלא עשית.

עדיין לטעון בוודאות שדעת הפוסקים העיקריים, היא ש"פגם הברית" הוא בדיוק מה שכתבתי בהסתמך על לשון המקרא כפשוטה.

ולך אין שום דבר.

לא יעזרו לך ההתפתלויות, המקור השני שהבאת הוא מעורפל, מבולבל ורעוע ואילו המקור  הראשון, בעיקר סותר את השני.

כמובן אתה מתנפח כמו בלון ומאשים אותי שאני מזלזל ברבנים האלו.

האמת היא שכל הטענה שלך היא דמגוגיה בגרוש, כיוון שאתה בעצמך מודע לזה שאין לך במה לנפנף.

גם לא בקטעים מאוחרים ושתולים שמיוחסים לסוף בית שני.

המופעים הראשונים של המילה "פגם" מצויים בספרות חז"ל והמדרשים כמו במסכת ערכין בפרק שלישי.

"ובאונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד:  אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל--נותן חמישים סלע; ובבושת ובפגם, הכול לפי המבייש והמתבייש."

כמובן , לא מדובר כאן ב"פגם הברית", אין כזה דבר לא בתלמוד ולא אלף שנה אחרי התלמוד.

המקורות הראשונים לביטוי הזה מגיעים אחרי תקופת הראשונים.

אבל אם זו הטענה שלך, כלומר אתה טוען שהעדרו המוכח של הביטוי "פגם הברית" מהספרות המקראית, התלמודית, מהרמב"ם וגדולי פרשני המקרא ובעלי התוספות, משמעותו שהמונח הזה הינו תוצאה של כל מיני השפעות משונות שזרמו אל היהדות הרבנית בסוף ימי הביניים כמו השפעה של האיסלם הצופי , או הקתוליזציה הידועה של יהדות אירופה.

אם זו הטענה שלך, היא מתקבלת על הדעת.

יכול להיות באמת שאחרי גירוש ספרד ואחרי חיסול המרכז התורני בא"י בתחילת המאה ה16, עבר מרכז הכובד של היהדות אל מזרח אירופה, שגם היום היא לא בדיוק הדובדבן שבקצפת, אבל אז היא הייתה בתקופת  האבן ממש ואז גם היהדות התדרדרה ושקעה , עד שהתחילה כל מיני זיהומים תפיסתיים כמו אותו "פגם ברית".

זו תיאוריה הגיונית.

חשבת עליה לבד?

בתור "המקורות" שלך אם אתה טוען שיש בהן משהו "חזק".

כי המקורות שלך בעייתיים.

הדבר היחיד שניתן להסיק בהתייחס למקור השני שהבאת, זה שהביטוי היה בשימוש במאה ה19.

מבחינה מסויימת , המקור הזה מעיד על כך שהדבר הזה שאתה מכנה "פגם הברית" הוא איזו המצאה חדשה , שהופיעה ביהדות בכל מיני פינות קבליות לפני שלוש מאות שנה, במקרה הטוב.

אז מה?

זה יכול להיות משהו בעל חשיבות אם התעלמו מקיומו גם בתקופת המקרא וגם חז"ל התעלמו ממנו וגם הרמב"ם ובני דורו וגם הראשונים?

איזה חשיבות יכולה להיות לו אם הוא מופיע רק בכל מיני פינות קבליות החל מהמאה ה17?

הוא בהחלט יכול להיות השפעה נוצרית, או מוסלמית שחילחלה אל היהדות מהצדדים.

לעומת זאת, אני מסתמך על מקרא מפורש בספר בראשית. זו דוגמא למקור חזק.

לא מבינים מה זה ? גש לרב בפרטי שיסביר לך.

חלק גדול מהדבר הזה זה המחשבה והעיסוק בו

התקנה הכי גדולה לזה זה להסיח את הדעת מזה כמה שיותר ואז ממילא לא מגיעים לזה.

יש דברים שעצם הדיון בהם הוא לא עבירה

אבל עצם הדיון בו מוביל לעבירה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!