בד"כ אפשר להבין אם הוא באמת מצפה לתשובה ארוכה או סתם רוצה להגיד שלום..

ומספרים על הבעש"ט (אני חושב) שהלך סתם בשוק לאנשים פשוטים,

ושאל לשלומם כדי שיענו לו ב- ב"ה.

(וכמו שכתבה אושר תמידי- אם זה רק מתוך נימוס זה יותר בסגנון מה קורה)

מתכוון לדבריו.

אני בד"כ לא רק מתכוון לזה, גם מאוד שמח אם האדם יתפוס אותי לדקה שתיים של שיחה להכיר אותו (ולא משנה מי זה).

לצערי אני עושה את זה גם על חשבון דברים חשובים שלי אז זה קצת בעייתי

אם אני בלחץ של זמן או שאני מדברת עם מישהו שדיברתי איתו לפני 5 דקות ואין עניין לשאול שוב, אז זה בד"כ - מה קורה? איך הולך? או משהו דומה לזה.

יש לי חברה שבנתה תיאוריה שלמה על זה - מס' השניות בין הרגע שבו שואלים "מה שלומך?" לבין הרגע שבו הוא/היא באמת עונים על זה, אומר כל מיני דברים על האדם שעונה.

שצייר סטודנט לפילוסופיה: 

בריבוע הראשון רואים את סוקרטס אומר לבן שלו "בוקר טוב", והבן מסתכל עליו במבט נרגן ומשלב ידיים. 

בריבוע השני סוקרטס אומר לבן שלו "אמרתי לך בוקר טוב!", והבן עדיין מסתכל עליו במבט נרגן ומשלב ידיים. 

בריבוע השלישי סוקרטס שואל, נעלב: "אתה לא מתכוון להגיד בוקר טוב לאבא שלך?".

בריבוע הרביעי הבן עונה: "בסדר, בוקר טוב אבא!", וסוקרטס מחייך. 

בריבוע החמישי סוקרטס עונה: "אבל מהו הטוב?" (הבן מגלגל עיניים). 

נזכרתי בזה בעקבות תגובתך... משום מה... 

כן, אפילו הוציאו אותו להורג על זה...

שנודניק הוא מי ששואלים אותו מה שלומו והוא באשכרה מתחיל לפרט... 

אז בין קרובי משפחה וחברים קרובים הכלל הזה לא חל; אבל בגדול הוא די נכון. 

וגם בנימה כזו, כשאני רוצה להיות מנומס אני אומר 'שלום' או לחילופין שואל שאלה סתמית וחסרת משמעות כמו 'מה קורה?' או 'מה נשמע?' במקרה ששאלו אותי שאלה נימוסית קודם.

נ"ב

אני לא מצליח לשכוח את החתימה הקודמת שלך...

אפרים קישון (ארכיון)

לפני אמשים מספר גיליתי באורח מקרי לגמרי, שהבריות אינם מקשיבים. קשה להסביר זאת, אך המקרה שקרה, כך קרה: ישבתי עם משפחתי הענפה במסעדה החדשה של מארטין וציון, ולחמנו בסכינים קהות בסטייק פילה נוקשה. ציֹון חלש על המטבח, ואילו בעל המקום השני , מארטין האלגאנטי , החליק בין השולחנות על בהונותיו, ובשביל כל אחד מן הסועדים מצא כמה ביטויים של אדיבות. כאשר הגיע אלינו, גהר מארטין מעלי באופן אינטימי מאד ולחש: 
- אני מקווה שהכל בסדר. רבותיי, איך הסטייק שלנו? 
- איום – עניתי. 
- אני שמח לשמוע זאת – קד הבוס קידה קלה אגב חיוך של שביעות רצון, ורץ הלאה לשולחן הסמוך. 
חשבתי שזה מקרה חריג של חוסר קומוניקציה וקשיי שמיעה, עד שלא הגעתי לתחנה הבאה במסלולי, הלא היא מערכת עיתוננו. בשעת בואי התחוללו במקום חילופי דברים סוערים על אודות חידושו של מר שפירא. אך נכנסתי רץ אלי עורך המשנה זיגי ושאל את פי בלהט הויכוח: 
- תגיד, אמרתי לך או לא אמרתי לך,שהוא ישוב לכיסאו תוך שלושה חודשים? 
- לא אמרת. 
- בבקשה! – שאג זיגי בתרועת ניצחון – שמעתם! 

לא מקשיבים. זאת אומרת מקשיבים, אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט. 
הדו-שיח אזורי הבא הוא דוגמא מאלפת להבלי הקליטה האלה: 
- מה שלומך? 
- רע מאד. 
- יופי. והמשפחה? 
- נמאסה עלי. 
- נו, זה העיקר. תקפצו פעם. 

אף אחד לא מקשיב. דיבורי אנוש מתנהלים, כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע או רשמקול רדום. כל אחד מאתנו הוא "קאסטה" על שתיים, המנגנת על פי לחיצה על כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול אפוא, שלא מקשיבים. 

לא מקשיבים. אם כי זה יכול להיות משחק חברתי משעשע מאד, להעמיד מדי פעם במבחן את כושר הקליטה המעורער של הבריות. האדם תופס לו באם הדרך את גדול מבקרי התיאטרון בארץ, ומסביר לו בלהט נעורים: 
- אין חוקים לבמה, אדוני! יש שמשקיעים במופע מסווים הון תועפות, לוקחים את הכוכבים המפורסמים ביותר, בונים תפאורות ענק, וההצגה היא הגרועה שבגרועות, ובאותו פרק זמן יוצאים כמה כשרונות צעירים, מלווים קצת כסף מן הקרובים, אוספים שחקנים מן הרחוב, מציגים בלי תפאורה, בלי תזמורת, בלי שום דבר, וההצגה היא ממש נוראית. 
- זהו – יתלהב איש שיחנו – רק הכשרון קובע. אולם מצד שני… 

לא מקשיבים. אם הקורא החריף איננו מאמין לנו הבה יעשה ניסיון עם רעייתו, ויגיד לה בקול חנפני בדמדומי הערב: "באתי הביתה בלי כל תיאבון, חביבתי, אבל רק טעמתי מרק הצ'ורבה שבישלת בשבילי, ובחיי שלא יכולתי להמשיך עוד בארוחה", ועל כן תסמיק הרעיה באושרה כי רב ותלחש : "אני יכולה לבשל צ'ורבה כל יום". מכאן שלא המילים קובעות אלא המנגינה. 
- איך הסרט? 
- בהתחלה היה קצת משעמם אבל אחר כך מן האמצע ירד לגמרי. 
- טוב, אז ארוץ לראות אותו… 

לא מקשיבים לפני החג דרכנו למישהו בדואר החבילות על הרגל. סליחה, אמרנו, עשינו בכוונה. על לא דבר, השיב הדרוך, זה קורה. 
לא מקשיבים לאדם, עצוב מאד.

בס"ד

לא שואלת כשאני לא רוצה לדעת

בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם

אם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי

אבל גם זה לא באמת

תבדוק בסניפים שקרובים אליך

בת"א, ברח' בן יהודה:

משלוחי אוכל ביתי בתל אביב - הו מאמא

יש לי אח שגר בקרבת מקום והוא קונה שם

בקיבוץ משמר השרון - 'בורדו'

אנחנו קונים שם שנים, לשבתות וחגים, כשאחים שלי גרו במעונות באוניברסיטה הצטיידו מידי שבוע משם.

https://share.google/2j99P4M4RBvveqDCr

מנהל שתלוי בעובד שלו יקדם אותו.

אני אשאל בפעם הבאה. תודה!

אולי דוכן מיצים בפארק

או שערות סבתא ביום העצמאות

שאר המקומות מקבלים בעיקר אשראי

לאט לאט גם לא מקבלים מזומן.

לדוגמה היום הלכתי לקנות משהו בקניון

היו 2 ילדות-נערות לפניי שרצו לשלם במזומן

אבל הדוכן הזה מקבל רק אשראי

(רציתי לעזור. אבל לא היה לי כסף להחזיר להם עודף.)

לק"י
 

אף נהג מונית לא הציע לי.

זה מוזר שהכל עובר לאשראי. מה יעשו ילדים שהולכים לקנות....

מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.

זה לפחות הרושם שלי מהפעילות שלך בפורום.

לכן אני לא דואג לך שיהיה לך בהצלחה רבה!

א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:

ב עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:

ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:

ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:

ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:

ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:

ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:

ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם:

ט מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל:

י רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ:

יא אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף:

>> הכל עשה יפה, בעתו!!!!

לכל דבר יש את הזמן שלו

אבל הגשמת חלומות לא תלויה בשום דבר לעניות דעתי.

ג

(למשל - מי שמגיל צעיר חלם להיות רופא, להיות טייס, להיות דיין, לזכות בפרס נובל…   לוקח זמן להגיע להגשמה של חלום שכזה, לא?)

אני חושבת שאין דבר שעומד בפני הרצון, ואלו שהצליחו הם אלו שלא עמדו נואש וכנגד כל הסיכויים עשו את שעשו

יכולה לצטט לך אלפי משפטי מוטיבציה שמצדדים בדעה שלי.

יש דברים שיותר תואמי גיל, אבל לעולם לא לומר אי אפשר...

ואם נצמד לדוגמאות שלך אז לא חושבת שייעוץ למשל תואם גיל של בחורונת מתוקה בת 18, אבל מכירה כמה בחורות כאלו... בסוף יש ויש.

ואני רווקה ושידכתי את אחת החברות שלי

ובהחלט מאמינה שהכל אפשרי ותלוי רק בנו!

ככל שהגיל גבוה יותר -

קל יותר להגשים חלומות.

כי נפתחים עוד אפשרויות ואופציות

והרבה פעמים גם כלכלית יותר קל

אבל בטח זה שונה מאחד לשני ולמסלול חיים

באיזה שהיא סיטואציה, שמבחינתי אני על הגל של הגשמת חלום ספציפי.. שנראה "פחות רלוונטי" לסיטואציה שלי מבחינת אחרים.

אבל אני מרגישה שזה לא מפריע לי..

הרבה פעמים אנשים אומרים שצריך לעשות כל דבר לפני הגיל והסטטוס המתאימים, אבל לא מרגיש לי ככה..

ובסיטואציה כזאת דיי מנסים למנוע מהאדם לפעול ככה 

מסכים איתך לגמרי,

וחבל שככה הורידו לך.

(מכיר אישית על שידוכים שעשו אנשים צעירים ממש שהצליחו)

ובכלל, היום העולם כבר יודע שגיל זה רק מספר 

אפילו בחורון צעיר בישיבה קטנה יכול לעשות שידוך. כן!

כלומר, להציע וזה בהחלט עשוי להיות מוצלח. בכלל לא תלוי גיל.

אז נכון שאם היתה לי שאיפה דוחקת להטיס מסוק

ועד עכשיו לא הגשמתי אותה, אז כבר אין סיכוי...

אבל ללמוד? לפתח כשרון שעד עתה היה עטוף

בקורי עכביש, לטוס למזרח הרחוק או להיכן

שלא יהיה (טוב, אז לירח לא...) -

אני, כבר סבתא, ועדיין יש לי חלום

לראות לוויתנים במקומם הטבעי,

ולצייר, ואולי ללמוד לפרוט על פסנתר

או משהו...

איך כתבה כאן lavender - זה עניין של רצון.

ודאי, בגיל מבוגר יותר, יש אולי פחות כוחות,

אבל לצייר, לצלם, לטוס לאנטרטיקה למשל -

מה הבעיה?.....

חברים, אפילו האסקימוסים כבר לא מוותרים על

הקשישים שלהם (אני מניחה) ושולחים אותם לשבת

בהשלמה על ערימת שלג קרובה ולצפות לדב

הרעב הבא (זה שפספס את הקשיש הקודם)

אל תגזימו.

בטיול לארצות הברית, לדרום אפריקה, לאיסלנד - יש הפלגות יומיות הזמינות לכל אדם, לצפייה בלווייתנים.  

לא צריך להוציא הון על טיול ליעדים אקזוטיים.  

שעכשיו אני בשלב קצת מבולבל בחיים שלי

אז עוד יותר מרגיש ככה

אמרתי משהו בסגנון לאדם גדול שהכרתי והוא ענה לי:

אני חי מהבוקר עד הערב כל יום (משהו כזה) - ברוך השם.

חושבת שטבעי שכבני אדם איננו יכולים לחיות כמו...פרה

למשל, ויש מחשבות וחששות ותקוות, אבל איך אומר

ד"ר הררי (אתר התבוננות פנימית) - אם המחשבות

אינן מהסוג שנושא פרי, לסלק אותן.

לא קל, אבל באמת, אם חושבים, החיים עוברים

כל כך מהר (מגילוכד' 40 בערך)....

כן. קל לדבר. בראש ובראשונה, אני מדברת

זאת לעצמי.

אאל"ט (אם אני לא טועה, אין לי כח לכתוב

זאת כל פעם מחדש), ד"ר אדהאן אומרת

לעטוף את המחשבה/חרדה הזו

עם נייר עטיפה נחמד, לקשור בסרט

נחמד ולהעיף אותה (אפשר עם בלון...)

למעלה.

ה ו א  יקבל זאת באהבה, בהבנה,

בחיוך, בליטוף רך על הראש:

הכל בסדר, בני היקר, ויהיה

עוד יותר ועוד יותר ועוד....

ולדבר עם מישהו וכו' וכו'....

אתה שיא הצעיר. שיא!

עוד כל כך הרבה דברים

טובים עוד נכונו לך, בעזה"ש!

יודעת שאינך זקוק לנחמה,

סתם...

וגם להזכיר לי שאני עוד צעיר,

כי בקטעים האלה אני תמיד מרגיש כאילו יש הרבה

דברים שיכולתי לעשות בשנים שעברו ולא עשיתי

ואז זה גם מעציב

נראה לי זה עצוב לקרוא את זה מבחוץ, אבל יש מצב שהאנשים המדוברים שמחים עם התהליך שהם עוברים בחייהם.

מכירה את הרהורים העצובים.

דבר ראשון הם עוברים, נמצאים בהם קצת ואז עוברים הלאה להרהורים מסוגים אחרים.

דבר שני זה משהו שעוזר למצוא את הכיוון בחיים בעיקר בשלב שיש עוד הרבה החלטות לפניך. זה טוב לחוות את החיים גם מהזוויות האלה וזה עוזר להבין עם הזמן מה עושה לך טוב ומה נכון לך.

רק צריך לזכור לא לשקוע בזה...

https://www.e-vrit.co.il/Group/5544/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D_?srsltid=AfmBOopkpkhrNmbuIYEZJS_4rIfzMSgcjeC450hza-BzSY-o6IRCc2LX

אפשר גם לקבל קודים מהספריה להשאלה

יש גם ליבי