כשהייתי ילדה קראתי פעם בעיתון ילדים כתבה על קבוצת ילדים שמשתתפת במועדון ויכוחים. בכל פעם הם מקבלים נושא, ומחלקים אותם לשתי קבוצות של בעד ונגד (יכול להיות נושא ביזארי לגמרי, כגון 'האם אדום הוא צבע טוב או רע'). הקבוצות מכינות טיעונים, ונפגשים למפגש-ויכוח שמתנהל לפי כללים מאוד מסודרים.
כשקראתי את הכתבה הזאת זה הלהיב אותי. בעיקר האתגר האינטלקטואלי והיצירתי - להכין טיעונים ולהפריך את הטיעונים של קבוצת הנגד.
הנחתי שזה גם מאוד 'חינוכי' - תרבות דיון, לתת לכל אחד לדבר בתורו, לנהל ויכוח באווירה מכובדת...
נזכרתי בכתבה הישנה ההיא כי דיברתי לאחרונה עם ילד-חמד מהמשפחה, שמשתתף היום במסגרת איזו תוכנית מיוחדת בסוג של מועדון ויכוחים כזה. מה שהוא תיאר לי שהם עושים היה די קרוב למה שזכרתי מהכתבה (נושאים קצת יותר רלוונטיים), אבל באוזניים של מבוגרת זה נשמע לי ממש לא מוצלח ולא חינוכי. ותמוה. אני פשוט לא מבינה בשביל מה זה טוב, ומה המגמה בלימוד הזה לילדים. זו אכן נשמעת לי דרך מוצלחת להתאמן כדי להיות סנגור טוב, או משווק, או עוד מקצועות שבהם אדם צריך לשכנע אנשים גם בדברים שהוא עצמו לא מאמין בהם. אלא שהמיומנות הזאת נראית לי ממש מנוגדת למיומנויות השיחה הנדרשות כדי להתנהל בשלום בית, בשיתוף פעולה ובהתגברות על מחלוקות עם הסביבה הקרובה, המשפחה והחברים.
מנסה לפרוט לגורמים את הנקודות שמציקות לי:
1) הוויכוח מלכתחילה לא נסב על דברים שהתלמידים באמת מאמינים בהם, אלא על נושאים ועמדות שמוכתבים להם מלמעלה. זה אומר שכל הבסיס לדיון הזה הוא חוסר כנות. המיומנות הנרכשת היא הדרך ליצור רושם אמין גם כשאתה לא באמת מתכוון לאף מילה שאתה אומר.
2) אופן ההצגה של הטיעון חשובה מהטיעון עצמו. מי שיודע להשתמש במילים רהוטות, בביטחון שופע, ובשאר אמצעים רטוריים - מרוויח את אהדת הקהל גם כשהעמדה שנגזר עליו להגן עליה טיפשית. המיומנות הנרכשת: דמגוגיה.
3) תרבות ההקשבה מזויפת וחיצונית. כן, עומדים על כך שכל אחד יאפשר ליריב לדבר ללא הפרעות, אבל בעצם אין שום עניין במה שהשני אומר. עיקר הטיעונים בכלל מוכנים מראש. וגם אם כן מקשיבים - זה לא בניסיון להבין את עמדתו אלא לחפש בה חורים ולהדוף אותה. בנימוס מופלג כמובן. המיומנות הנרכשת: אטימות לזולת.
4) "אין כזה דבר להשתכנע", הסביר לי הילד. הקבוצה לא אמורה בשום אופן להשתכנע מדברי הקבוצה היריבה. לא לכך נועד המועדון. מיומנות נרכשת: הממ, מאיפה להתחיל...
תגידו, יש משהו שאני מפספסת כאן? מה אני לא רואה? יש משהו חיובי במועדון ויכוחים כזה? יש סיבה שאנשי חינוך מעודדים את הדבר הזה?
