אינני יודעת למה הלך, מה חסר לו כאן איתי. "צריך קצת בית," התנצל ביום חמישי, בעודו דוחס את בגדיו המלוכלכים לתוך שקית שקופה. "כולם חוזרים השבת."
את הבגדים הנקיים הוא אפילו לא טורח לקפל, אלא זורק את כולם לתוך התיק. אני עומדת בפתח החדר, ליד הדלת, בידיים שלובות ומבט עצוב. "גם שבוע שעבר נסעת הביתה," אני אומרת. "למה אתה לא נשאר אף פעם?"
הוא שותק. מעביר את לשונו על שפתיו.
לא קשה לזהות את המבוכה הנשקפת מעיניו, יש לי הרגשה שאני יודעת מה עובר לו בראש עוד לפני שהוא פוצה את פיו. כשהוא אומר לבסוף "את יודעת שהיא גדולה עליי," אני נאנחת ויודעת שצדקתי.
"מי?"
"העיר הזאת."
"היא גדולה על כולנו," אני לא מתרשמת. "אם לא נחזיק אותה ביחד, היא תיפול. זה מה שיפה בה."
"נכון. אבל כבד לי."
"זה אף פעם לא היה קל."
"אני רק צריך הפסקה."
"ממני?"
"לא, מתל אביב."
"זה קצת אותו דבר, אתה לא חושב?"
הוא שותק.
"אז לך," אני מתעצבנת פתאום. "לך."
"סליחה."
"אין לך על מה להתנצל," אני אומרת וטורקת אחריי את דלת חדרי. ברור שיש לו על מה להתנצל, שנינו יודעים זאת. כשאני מתכנסת לתוך עצמי ומבטלת בפניו את שאלתו האם משהו לא בסדר, הוא יודע בוודאות שכלום לא בסדר. אני אפילו לא כועסת, אולי מאוכזבת. בכל זאת, הגענו לכאן ביחד. כבד לו, אבל גם לי כבד ואני סוחבת בכל זאת. מי אם לא אנחנו שורדים?
הוא מכיר אותי, הוא יודע שאני לא אוותר. לא על עצמי, לא עליו, לא על העיר. אולי בגלל זה הוא מרשה לעצמו לשחרר לפעמים. לעצור את הכל ולקחת נשימה עמוקה, לתוך הריאות. האוויר של הצפון עושה לו טוב, או שאולי זה הבית. כך או כך, הוא תמיד חוזר רענן מסופי השבוע האלה. עם חיוך רחב. בניגוד אליי, שהגיחות הקצרות הביתה מדי חודש מזכירות לי מדוע אינני שם עוד.
בעודי עסוקה במרמור על הבדידות שמחכה לי גם השבת, הדלת של החדר חורקת. "אפשר חיבוק לפני שאני נוסע?"
אני רוצה לצעוק עליו, לכעוס קצת. לא אוהבת שהוא הולך לי. רוצה שילטף אותי וידגדג אותי עד שאתפתל, צוחקת. במקום זה אני מביטה בו בשתיקה. "בוא לפה," אני נאנחת ופורשת ידיים לצדדים. הוא קופץ ועוטף אותי חזק בין ידיו. נושם עמוק, מהדק אחיזה. אנחנו קרובים מאי פעם, ולא כי גופינו צמודים אלא כי אנחנו מרגישים אחד את השניה. פועמים יחדיו. פעימה שלי מול פעימה שלו, חיוך שלי ואז גם שלו.
"נסיעה טובה," אני אומרת לבסוף ומתנתקת ממנו. "תחזור מהר."
הוא מלטף אותי פעם אחת אחרונה ויוצא.
***
עכשיו אני מתכרבלת על הספה לבדי, מצטנפת בתוך השמיכה השחורה מאיקיאה. הוא שונא שהיא מותירה סיבים בכל מקום, אני מתעלמת מהפירורים השחורים שהיא משאירה על הסווטשרט האפור. החלון פתוח, לא נגעתי בו אחרי שהוא הלך, ורוח קרה רוקדת ליד התריסים ומרעידה אותם קלות.
המסך מרצד, אני בוהה בו אך לא רואה דבר. הראש שלי מלא במחשבות, מילים מסתובבות בו במערומיהן ומחפשות מקום מפלט. כל חושיי דרוכים, מתאמצים לשמוע קולות מבחוץ, לזהות את הרגליים שלו מתופפות על המדרגות, אחריהן וודאי יבוא צליל מוכר של סיבוב מפתח כחול וכבר הוא ייכנס הביתה ואיתו ריח בושם אהוב וריחם של געגועים הבאו אל קיצם.
אך הרעש ממאן להישמע, הדממה שולטת בבית ומחרישה את אוזניי. למאן קולותיהם של הדמויות המתרוצצות בטלוויזיה, אף אחד לא מדבר. כמעט אפשר לשכוח שרוב השבוע גרים כאן שני אנשים, נדמה שבית רפאים הוא זה. גם בחוץ הרעש מועט מהרגיל, שבת בבוקר, יום יפה, אך אנשי תל אביב אינם נוהגים לצאת ממיטותיהם שלא לצורך.
אני חושבת על המילים שאמר ועל אלו שהעדיף להכחיש. אני מהרהרת במשא שעלינו לשאת יחד, כמה כבד הוא, ובעצם- מה מניע אותנו? אף אחד לא כפה עלינו לבוא לכאן. משקלה הכבד של העיר הזו לא חדש לנו, מדוע אנחנו בוחרים לאחוז בו כל יום מחדש?
אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי חלק מהסיפור שלו. האם העלילה עדיין הייתה מובילה אותו לכאן? אם לא, יכול להיות שהוא סוחב משקל לא שלו?
העיר הזו לא שייכת לכל אחד, מי כמוני יודעת. יש כאלו שהיא בנפשם, ישנם כאלה שמעדיפים לא להכיר בה. ועם כל האכזבה שאני מאכילה אותו על הקושי שלו להיות לי שותף ראוי במסע הזה, האם הוא הולך בו בשבילי או בשבילו?
לסחוב את תל אביב על הגב למעני ולא למענו זה מחיר כבד שאינני יכולה לתת לו לשלם. תל אביב פוצעת אותו, מותירה בו שריטות עמוקות שקשה לי לרפא גם עם מגע הקסם של מילותיי. אני מפחדת עליו, שלא יינזק באופן חסר תקנה. הוא עדיין כבול לביתו והחיים בעיר הגדולה קורעים את חבל הטבור שמקשר אותו הביתה. אני הרי יודעת שאני אינני ראויה לו, האם גם הוא מבין שהוא ראוי ליותר? יותר מתל אביב, יותר ממני. למרות שאולי זה קצת אותו דבר.
את הבגדים הנקיים הוא אפילו לא טורח לקפל, אלא זורק את כולם לתוך התיק. אני עומדת בפתח החדר, ליד הדלת, בידיים שלובות ומבט עצוב. "גם שבוע שעבר נסעת הביתה," אני אומרת. "למה אתה לא נשאר אף פעם?"
הוא שותק. מעביר את לשונו על שפתיו.
לא קשה לזהות את המבוכה הנשקפת מעיניו, יש לי הרגשה שאני יודעת מה עובר לו בראש עוד לפני שהוא פוצה את פיו. כשהוא אומר לבסוף "את יודעת שהיא גדולה עליי," אני נאנחת ויודעת שצדקתי.
"מי?"
"העיר הזאת."
"היא גדולה על כולנו," אני לא מתרשמת. "אם לא נחזיק אותה ביחד, היא תיפול. זה מה שיפה בה."
"נכון. אבל כבד לי."
"זה אף פעם לא היה קל."
"אני רק צריך הפסקה."
"ממני?"
"לא, מתל אביב."
"זה קצת אותו דבר, אתה לא חושב?"
הוא שותק.
"אז לך," אני מתעצבנת פתאום. "לך."
"סליחה."
"אין לך על מה להתנצל," אני אומרת וטורקת אחריי את דלת חדרי. ברור שיש לו על מה להתנצל, שנינו יודעים זאת. כשאני מתכנסת לתוך עצמי ומבטלת בפניו את שאלתו האם משהו לא בסדר, הוא יודע בוודאות שכלום לא בסדר. אני אפילו לא כועסת, אולי מאוכזבת. בכל זאת, הגענו לכאן ביחד. כבד לו, אבל גם לי כבד ואני סוחבת בכל זאת. מי אם לא אנחנו שורדים?
הוא מכיר אותי, הוא יודע שאני לא אוותר. לא על עצמי, לא עליו, לא על העיר. אולי בגלל זה הוא מרשה לעצמו לשחרר לפעמים. לעצור את הכל ולקחת נשימה עמוקה, לתוך הריאות. האוויר של הצפון עושה לו טוב, או שאולי זה הבית. כך או כך, הוא תמיד חוזר רענן מסופי השבוע האלה. עם חיוך רחב. בניגוד אליי, שהגיחות הקצרות הביתה מדי חודש מזכירות לי מדוע אינני שם עוד.
בעודי עסוקה במרמור על הבדידות שמחכה לי גם השבת, הדלת של החדר חורקת. "אפשר חיבוק לפני שאני נוסע?"
אני רוצה לצעוק עליו, לכעוס קצת. לא אוהבת שהוא הולך לי. רוצה שילטף אותי וידגדג אותי עד שאתפתל, צוחקת. במקום זה אני מביטה בו בשתיקה. "בוא לפה," אני נאנחת ופורשת ידיים לצדדים. הוא קופץ ועוטף אותי חזק בין ידיו. נושם עמוק, מהדק אחיזה. אנחנו קרובים מאי פעם, ולא כי גופינו צמודים אלא כי אנחנו מרגישים אחד את השניה. פועמים יחדיו. פעימה שלי מול פעימה שלו, חיוך שלי ואז גם שלו.
"נסיעה טובה," אני אומרת לבסוף ומתנתקת ממנו. "תחזור מהר."
הוא מלטף אותי פעם אחת אחרונה ויוצא.
***
עכשיו אני מתכרבלת על הספה לבדי, מצטנפת בתוך השמיכה השחורה מאיקיאה. הוא שונא שהיא מותירה סיבים בכל מקום, אני מתעלמת מהפירורים השחורים שהיא משאירה על הסווטשרט האפור. החלון פתוח, לא נגעתי בו אחרי שהוא הלך, ורוח קרה רוקדת ליד התריסים ומרעידה אותם קלות.
המסך מרצד, אני בוהה בו אך לא רואה דבר. הראש שלי מלא במחשבות, מילים מסתובבות בו במערומיהן ומחפשות מקום מפלט. כל חושיי דרוכים, מתאמצים לשמוע קולות מבחוץ, לזהות את הרגליים שלו מתופפות על המדרגות, אחריהן וודאי יבוא צליל מוכר של סיבוב מפתח כחול וכבר הוא ייכנס הביתה ואיתו ריח בושם אהוב וריחם של געגועים הבאו אל קיצם.
אך הרעש ממאן להישמע, הדממה שולטת בבית ומחרישה את אוזניי. למאן קולותיהם של הדמויות המתרוצצות בטלוויזיה, אף אחד לא מדבר. כמעט אפשר לשכוח שרוב השבוע גרים כאן שני אנשים, נדמה שבית רפאים הוא זה. גם בחוץ הרעש מועט מהרגיל, שבת בבוקר, יום יפה, אך אנשי תל אביב אינם נוהגים לצאת ממיטותיהם שלא לצורך.
אני חושבת על המילים שאמר ועל אלו שהעדיף להכחיש. אני מהרהרת במשא שעלינו לשאת יחד, כמה כבד הוא, ובעצם- מה מניע אותנו? אף אחד לא כפה עלינו לבוא לכאן. משקלה הכבד של העיר הזו לא חדש לנו, מדוע אנחנו בוחרים לאחוז בו כל יום מחדש?
אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי חלק מהסיפור שלו. האם העלילה עדיין הייתה מובילה אותו לכאן? אם לא, יכול להיות שהוא סוחב משקל לא שלו?
העיר הזו לא שייכת לכל אחד, מי כמוני יודעת. יש כאלו שהיא בנפשם, ישנם כאלה שמעדיפים לא להכיר בה. ועם כל האכזבה שאני מאכילה אותו על הקושי שלו להיות לי שותף ראוי במסע הזה, האם הוא הולך בו בשבילי או בשבילו?
לסחוב את תל אביב על הגב למעני ולא למענו זה מחיר כבד שאינני יכולה לתת לו לשלם. תל אביב פוצעת אותו, מותירה בו שריטות עמוקות שקשה לי לרפא גם עם מגע הקסם של מילותיי. אני מפחדת עליו, שלא יינזק באופן חסר תקנה. הוא עדיין כבול לביתו והחיים בעיר הגדולה קורעים את חבל הטבור שמקשר אותו הביתה. אני הרי יודעת שאני אינני ראויה לו, האם גם הוא מבין שהוא ראוי ליותר? יותר מתל אביב, יותר ממני. למרות שאולי זה קצת אותו דבר.
)
