סיפור שקראתי:ראשון בראש

מודה אני?

 

זה היה יכול להיות עוד יום שלישי נינוח ושגרתי. תלמידי כיתתי היו בשיעור מלאכה במקלט ביה"ס, ואני בחדר המורים, נהנה משעת חלון רגועה ובודק מבחנים. לפתע, צץ לו פתאום חשק עז לכוס קפה. אני קם ממקומי לאזור הכיור ונזכר שהשארתי את הספל על שולחני בכיתה. אני פוסע לאיטי מחדר המורים לכיוון הכיתה ובעודי הולך, צף ועולה בדמיוני המקלט עם המאוורר המנסה בכל כוחו להעניק מעט משב רוח לאוויר הדחוס שבחלל החדר. מחוייך, אני מדמיין את המורה מסבירה ומדגימה לתלמידים מהו נייר לטש ומהי לכה וכיצד משייפים עץ...

 

תוך זמן קצר אני מגיע לכיתתי, פותח את הדלת וליבי מחסיר פעימה. עיני מתרחבות בתדהמה למול ההרס הנשקף אליהן מהכיתה. אני נשען על מזוזת הפתח ומנסה לעכל את שרואות עיני. ראשי סחרחר עלי. זהו לא סתם הרס, זהו פוגרום של ממש! תוהו ובוהו. כאילו רוח טורנדו קטנה עברה בכיתה- כיסאות הפוכים, תיקים מושלכים, הלוח מקושקש והטושים השבורים נחים על הריצפה, ציוד זרוק ומפוזר בכל הכיתה, כאילו הכריזו העפרונות והמחקים מרד על בעליהם...

 

אני עומד נדהם, כשמחשבות סוערות בראשי, מתנפצות אחת אל חברתה כגלים בים:

מי עשה את זה? מי מ-ס-ו-ג-ל לעשות דבר כזה? מדוע? איך אפשר לברר מי אחראי לכך? האם זה מישהו מכיתתי? כיצד התלמידים יגיבו?

שמות של תלמידים מכיתתי קופצים לראשי- גלעד, ינון, שי... האם זה אחד מהם? האם זה אכן מישהו מכיתתי? אני מתקשה להאמין בכך.

 

אני הולך בלב כבד אך בצעדים מהירים למקלט, יורד במדרגות, נכנס לחדר ומבקש מהמורה למלאכה לעצור את השיעור כדי שאוכל לדבר. התלמידים מפנים את מבטם לעברי, משתאים להימצאותי שם.

אני סורק את פרצופי התלמידים, מחפש אשמים, בעודי תוהה כיצד להתחיל ומה בדיוק לומר.

"מישהו עשה מעשה שאינו ראוי", אני פותח, "וגרם לבלאגן גדול בכיתה. אני מבקש ממי שקשור לזה או יודע דבר בעניין, לגשת אלי בסוף השיעור".

אני שואל את המורה מי לא נמצא בשיעור. המורה מעיפה מבט זריז ברשימת השמות ועונה לי:

"שימי".

תשובתה מכה אותי בהבנה פתאומית. הבזק של אור ובהירות עם כעס ותסכול גדול כאחד- שימי!

הרי הוא הגיע היום לבית הספר. כיצד לא הבנתי זאת מראש?! שימי... "הילד ה-בעייתי של הכיתה".

מתחילים ליחשושים של התלמידים ואני פונה לכיוון המדרגות ויוצא מהמקלט. לפתע אני שומע מאחורי קולות של ריצה ורונן מגיח מהפתח. "המורה", הוא אומר כשהוא מתנשף קלות, "יצאתי לשירותים באמצע השיעור ביחד עם חגי ושנינו ראינו את שימי נכנס לכיתה".

"אתה בטוח שזה הוא? שראיתם את שימי?"

"כן, המורה. בטוח לגמרי!".

"תודה רונן, אתה יכול לחזור לשיעור".

 

עכשיו ברור שזה שימי, 'הבלאגינסט'. כשליבי ומוחי גדושים בכעס ובמחשבות שליליות התחלתי להסתובב ברחבי בית הספר לחפש אותו. למה הוא דווקא אצלי בכיתה? איך ילד מסוגל להגיע לכאלו מעשים?

לפתע ראיתי את שימי, ילד בלונדיני, צנום, חיוור וגבוה, עומד על יד שער ביה"ס, מדבר עם השומר וצוחק. ניגשתי לכיוונם בצעדים כועסים ומבט נחוש בפני. שימי הבחין בי ומיד הפסיק את צחוקו והביט בי במבט מתריס האומר "מה אתה שוב רוצה ממני? מה הפעם?".

תוך כדי הליכה סימנתי לו באצבעי שיבוא אלי. באי חשק עזב שימי את הבוטקה של השומר והלך לעברי עם אותו מבט מחוצף על פניו.

"מדוע לא היית בשיעור מלאכה?", אני שואל אותו.

"כי זה משעמם", הוא עונה.

"גם אם זה משעמם צריך להכנס לשיעור. אסור להסתובב בחוץ ללא רשות", אני אומר לו את המובן מאליו שמרגיז אותו עוד יותר.

"לא'כפת לי. תכנס אתה למורה המעצבנת הזו".

"שימי, לא מדברים ככה על מורה בביה"ס! דבר בכבוד!".

שקט.

שימי לא עונה ומחכה דומם לעונש שאתן לו.

ואז אני 'מטיל את הפצצה' כשאני משתדל לשמור על טון מאופק: "מילא להבריז משיעור, אבל להכנס לכיתה ולהפוך אותה זו כבר פגיעה ברכוש של חברים וביה"ס! זה חמור הרבה יותר!".

שימי מסתכל עלי במבט שאיני מצליח לפענח ואומר לי: "לא עשיתי כלום לכיתה".

בשלב זה ריגשותי גואים וכעסי שפיעפע בי פורץ החוצה ואני מטיח בו: "לא עשית כלום?! אתה עוד מעיז לשקר לי מול הפנים?! לא היית בשיעור וראו אותך נכנס לכיתה!

אך שימי לא מודה, מישיר אלי מבט וממשיך בשלו: "לא עשיתי שום דבר! נכנסתי לשים משהו בתיק ויצאתי!"

הטון בו הוא עונה לי מעורר בי רצון לגרור אותו לכיתה ולהכריח אותו בצעקות מול כולם לסדר את הכל, אך אני עוצר בעצמי ונותן לדמיון רגעי זה לחלוף.

"בוא איתי למנהל", אני אומר לו לקונית.

 

אנחנו הולכים לכיוון חדר המנהל, כשתלמידי הכיתה שבינתיים סיימו את שיעור מלאכה והספיקו לראות את ההרס הזרוע בכיתה צועקים לשימי מילות גנאי ומכנים אותו בשמות. אני כועס כל כך על שימי שאיני עוצר אפילו להעיר להם על דיבורם הבעייתי.

אנו מגיעים למנהל ואני מספר לו בקצרה את פרטי המקרה ואת החשד המבוסס ששימי אחראי לעניין.

המנהל נועץ מבט חמור בשימי, אך שימי משפיל את עיניו. המנהל שואל את שימי מדוע הוא עשה זאת, אך שימי דבק בגירסתו וטוען לחפות מעשיו.

המנהל מסמן לי לצאת ומבחוץ אני שומע את המנהל צועק על שימי שיודה ויקח אחריות על מעשיו. אך ככל הנראה שימי לא מודה והמנהל ממשיך לצעוק עליו. אני מתרחק ושומע רק את הד קולו הרם של המנהל.

כשאני מתקרב לכיתה, זרם של צעקות מגיע לאוזני. אני מגיע לפתח, והתלמידים שמבחינים בי ניגשים אלי, חלקם בוכים, ודורשים 'להעיף' את שימי מביה"ס ושישלם להם על הציוד.

אני מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות בכיתה, ומבקש מהתלמידים לסדר את החפצים על אף שלא הם אחראים לבלאגן.

 

לאחר כמה דקות מגיע שימי. כשעיניו אדומות ודמעות זולגות מהן, הוא נכנס לכיתה, לוקח את התיק ופונה לצאת בשקט. מספר תלמידים מנסים לצעוק לעברו אך אני מהסה אותם בחדות כשמבט מזרה אימה על פני. התלמידים נבהלים ממבטי ומשתתקים.

 

במשך יומיים שימי לא הגיע לבית הספר. ביררתי עם המנהל מה עלה בחכתו בשיחה עם שימי, אך הסתבר שגם מול המנהל שימי המשיך בנחרצות להכחיש את המעשה המיוחס אליו.

ספקות ראשונים מהולים בחרדה החלו לכרסם בליבי- האם יתכן ששגינו? שלא שימי עשה זאת?

אני מנסה להצדיק את עצמי שהוא היה נראה אשם וגם ראו אותו נכנס לכיתה אך ניצני הספקות כבר ניטעו בקרבי ומיאנו לצאת משם.

 

לאחר יומיים הגיע שימי לבית הספר אך תלמידי הכיתה התעלמו מקיומו. היה קשה שלא להבחין במבטי האיבה שנשקפו מעיניהם. יום אחר יום היה שימי עוסק בענייניו ומכונס בעצמו. ניסיתי מדי פעם לפתוח עימו בשיחה , בעיקר כשרגשות החרטה והספק חוררו את ליבי מצד לצד בהותירם אותו חלול וסדוק מבפנים, אך שימי שתק.

 

לאחר שבוע וחצי הגיעה ההודאה.

 

הוא ניגש אלי מבוייש כולו, ושאל אותי: "המורה, אפשר לומר לך משהו בשקט בצד?".

אני מהנהן בראשי ואנו סרים לחדר שקט וריק.

"זה הייתי אני", הוא אומר לי.

"מה היית אתה?", אני שואל מבולבל ולא מבין.

"זה אני עשיתי את זה". הוא מנסה שוב.

"את מה?", אני שואל וזכר התקרית לא עולה בראשי.

"את הבלאגן הגדול בכיתה, לפני שבוע וחצי", הוא אומר ומשפיל עוד יותר את ראשו.

אני מביט בו כשהלם נסוך בפני. מסרב להאמין. הוא הודה.

 

 

 

אך מי שהודה לא היה שימי.

 

 

זה היה רונן.

"הכיתה לא בחרה בי ובחגי לשום ועדה וכשבמקרה יצאנו שנינו לשירותים באותו שיעור מלאכה עלה בראשי רעיון. ראינו את שימי נכנס לכיתה והחלטנו לנקום בכיתה ולעשות בלאגן ולהפיל עליו את האשמה. ידעתי שכולם יחשדו בו, אבל אני מצטער", הוא מתחיל לבכות, "לא חשבתי שזה יהיה כל כך נורא. לא היה לי אומץ לבוא להגיד עד עכשיו".

 

אני מקשיב, נפעם כולי. המילים נעתקו מפי ואף הנשימה. איני יודע מה לומר.

לבסוף אני פולט: "כל הכבוד רונן, על האומץ להודות ועל לקיחת האחריות. אני יודע שזה לא קל. אני אדבר עם המנהל ונראה איך להגיב", ומשחרר אותו לכיתה.

 

 

בסוף אותו יום, כשאני חוזר לביתי אני חושב על אמיתות דברי חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

 

כ"כ נכון וכואבבב.עץ על מים
נתקלתי בסיפור דומה מקרוב. עצוב
וואוו. יש סרט "כיתה גנובה" שמזכיר קצת את הקונספט שפה.נפש חיה.
חחחח מכיר את זה מקרובצקון לחש

רק שזה ממש לא היה כזה דרמטי בוכה/צוחק

ממששש!מחודשת.

כמה צריך לדון לכף זכות!

קרה לנו סיפור דומה ביסודי..כואב ולא נעיםנוצת זהב


ו??ט'
זהו? לדון לכף זכות?

ומה עם לפייס את שימי?? מה עם לדאוג לנפש שלו?
איכשהו להקל על הצלקת שתלך איתו עד סוף ימיו?

מורים מסוגלים להיות טמבלים גדולים.



סיפור מעצבן מאוד.

סיפור מחריד!!!!!!!!!פה לקצתאחרונה
מה דעתכם על השיר שהכנתי? (איאיי)כולנו הביתה
מקסים! מאוד זורם, קליט, המוסיקה קצבית. יישר כויח!נחלת

תודה רבהכולנו הביתהאחרונה

מה אתם חושביםהתלמיד העייף

הייתי בחתונה עכשיו של חבר והיה 0 אנשים מהישיבה התיכונית שלנו (היום כבר נמצאים עמוק בעולם הישיבה) הגיעו מהישיבה התיכונית אני הרב שלנו וראש הישיבה עכשיו זה לא היה בחור שקט הוא בחור שבתיכוניץ היה מאוד פעיל ובאמת היה חבר טוב של כמה חבר'ה וחברמן עכשיו בסדר לא כולם חייבים לבוא אבל מינימום חבר אחד שניים טובים מה נסגר??

עצוב ממשכְּקֶדֶם

אופייני לג'ן זישבורת,לב

והלוואי שיתעוררו מחשבות

תלוי מה הגיל שלוחושבת בקופסא

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

יישר כוח לכם!!נחלת

זה לא המקרה...התלמיד העייף

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

הוא לא הזמין או שהחברים לא הגיעו?חושבת בקופסא

הזמיןהתלמיד העייף

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

מאוד יפה מצידך. תבורךנחלת

באסהארץ השוקולדאחרונה

תלוי במרחק מהמקום ועם מי הוא שמר על קשרארץ השוקולד

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

פוליןנחלת

האם מישהו מכיר אנשים דתיים שהיו רוצים לצאת למסע

לפולין - אתרים יהודיים שמלפני השואה, חמישה ימים?

חברים שלנו היו רוצים אך לא מצאו סוכנות נסיעות שעורכת

כזה עכשיו.

הם סיפרו שאחת מהסוכנויות הציעה לגבש קבוצה

של לפחות עשרה איש. דתיים המעוניינים בהכשר

מהודר, וצניעות.

נשמח לשמוע אם לאי מי יש רעיון עבורם.

הם רוצים לנסוע עכשיו. לא מאוחר יותר.

יישר כוח!

.

רק אתרים יהודיים מלפני השואה?פשוט אני..

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

חושבת שאפשר אבל לא רק הם יהיו בדיכאון תודה רבה!נחלתאחרונה

אין מספיק מקום בשרתים של ערוץ 7פשוט אני..

אם אתחיל לכתוב ביקורת על הגיליון האחרון של מגזין ''פנימה'' 🙈

כמעט בכל עמוד הרגשתי צורך לדפוק את הראש בקיר, אבל הצלחתי להתגבר על היצר 🥳

הדסה הדסה למה את הלב שלי לקחת הדסההה קפיץ

אממ… בנותבנות רבות עלי

מה הקטע שלכם עם זקנים של גברים?

שלכן*בנות רבות עליאחרונה

שנים לא הייתי פה.הלב בוער למלך!

לא ידעתי שזה עדיין קיים. אז ברוכים תיהיו אנשים חדשים וישנים

אתה קיים גם מחוץ לווצאפ???אריק מהדרום

לאט לאט חוזרים למקורותהלב בוער למלך!אחרונה

עוד פעם גולש יותר זמן ממה שתכננתיחוזר תמיד לאשתי

בפעם האלף החלטתי שהפעם אני לא נסחף.

כאילו, שום דבר לא יעזור זה חזק ממני.

לא בקטע של צדקות או נפילה, פשוט נגרר, זה שורף זמן ואני מרגיש שאין לי שליטה על הזמן שלי.

מה יש באינטרנט שמטשט את גבולות הזמן, ותמיד תמיד תהיה עליו יותר זמן ממה שתכננת?

אבל היצר הרע פעיל בכל הגילים....הסקרנות.....תודה!נחלת

הפיצ'ר האהוב עליי בתקופה הזועשב לימון

שנכנסים לאתר אינטרנט והוא מציע לי לאשר שימוש בקוקיות 🤭

אם יש שיער מספיק ארוך אני מאשרת

עד עכשיו אני לא מבינה מזה הקוקיס האלהנחלת

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

תודה!נחלתאחרונה

משה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

אולי יעניין אותך