מודה אני?
זה היה יכול להיות עוד יום שלישי נינוח ושגרתי. תלמידי כיתתי היו בשיעור מלאכה במקלט ביה"ס, ואני בחדר המורים, נהנה משעת חלון רגועה ובודק מבחנים. לפתע, צץ לו פתאום חשק עז לכוס קפה. אני קם ממקומי לאזור הכיור ונזכר שהשארתי את הספל על שולחני בכיתה. אני פוסע לאיטי מחדר המורים לכיוון הכיתה ובעודי הולך, צף ועולה בדמיוני המקלט עם המאוורר המנסה בכל כוחו להעניק מעט משב רוח לאוויר הדחוס שבחלל החדר. מחוייך, אני מדמיין את המורה מסבירה ומדגימה לתלמידים מהו נייר לטש ומהי לכה וכיצד משייפים עץ...
תוך זמן קצר אני מגיע לכיתתי, פותח את הדלת וליבי מחסיר פעימה. עיני מתרחבות בתדהמה למול ההרס הנשקף אליהן מהכיתה. אני נשען על מזוזת הפתח ומנסה לעכל את שרואות עיני. ראשי סחרחר עלי. זהו לא סתם הרס, זהו פוגרום של ממש! תוהו ובוהו. כאילו רוח טורנדו קטנה עברה בכיתה- כיסאות הפוכים, תיקים מושלכים, הלוח מקושקש והטושים השבורים נחים על הריצפה, ציוד זרוק ומפוזר בכל הכיתה, כאילו הכריזו העפרונות והמחקים מרד על בעליהם...
אני עומד נדהם, כשמחשבות סוערות בראשי, מתנפצות אחת אל חברתה כגלים בים:
מי עשה את זה? מי מ-ס-ו-ג-ל לעשות דבר כזה? מדוע? איך אפשר לברר מי אחראי לכך? האם זה מישהו מכיתתי? כיצד התלמידים יגיבו?
שמות של תלמידים מכיתתי קופצים לראשי- גלעד, ינון, שי... האם זה אחד מהם? האם זה אכן מישהו מכיתתי? אני מתקשה להאמין בכך.
אני הולך בלב כבד אך בצעדים מהירים למקלט, יורד במדרגות, נכנס לחדר ומבקש מהמורה למלאכה לעצור את השיעור כדי שאוכל לדבר. התלמידים מפנים את מבטם לעברי, משתאים להימצאותי שם.
אני סורק את פרצופי התלמידים, מחפש אשמים, בעודי תוהה כיצד להתחיל ומה בדיוק לומר.
"מישהו עשה מעשה שאינו ראוי", אני פותח, "וגרם לבלאגן גדול בכיתה. אני מבקש ממי שקשור לזה או יודע דבר בעניין, לגשת אלי בסוף השיעור".
אני שואל את המורה מי לא נמצא בשיעור. המורה מעיפה מבט זריז ברשימת השמות ועונה לי:
"שימי".
תשובתה מכה אותי בהבנה פתאומית. הבזק של אור ובהירות עם כעס ותסכול גדול כאחד- שימי!
הרי הוא הגיע היום לבית הספר. כיצד לא הבנתי זאת מראש?! שימי... "הילד ה-בעייתי של הכיתה".
מתחילים ליחשושים של התלמידים ואני פונה לכיוון המדרגות ויוצא מהמקלט. לפתע אני שומע מאחורי קולות של ריצה ורונן מגיח מהפתח. "המורה", הוא אומר כשהוא מתנשף קלות, "יצאתי לשירותים באמצע השיעור ביחד עם חגי ושנינו ראינו את שימי נכנס לכיתה".
"אתה בטוח שזה הוא? שראיתם את שימי?"
"כן, המורה. בטוח לגמרי!".
"תודה רונן, אתה יכול לחזור לשיעור".
עכשיו ברור שזה שימי, 'הבלאגינסט'. כשליבי ומוחי גדושים בכעס ובמחשבות שליליות התחלתי להסתובב ברחבי בית הספר לחפש אותו. למה הוא דווקא אצלי בכיתה? איך ילד מסוגל להגיע לכאלו מעשים?
לפתע ראיתי את שימי, ילד בלונדיני, צנום, חיוור וגבוה, עומד על יד שער ביה"ס, מדבר עם השומר וצוחק. ניגשתי לכיוונם בצעדים כועסים ומבט נחוש בפני. שימי הבחין בי ומיד הפסיק את צחוקו והביט בי במבט מתריס האומר "מה אתה שוב רוצה ממני? מה הפעם?".
תוך כדי הליכה סימנתי לו באצבעי שיבוא אלי. באי חשק עזב שימי את הבוטקה של השומר והלך לעברי עם אותו מבט מחוצף על פניו.
"מדוע לא היית בשיעור מלאכה?", אני שואל אותו.
"כי זה משעמם", הוא עונה.
"גם אם זה משעמם צריך להכנס לשיעור. אסור להסתובב בחוץ ללא רשות", אני אומר לו את המובן מאליו שמרגיז אותו עוד יותר.
"לא'כפת לי. תכנס אתה למורה המעצבנת הזו".
"שימי, לא מדברים ככה על מורה בביה"ס! דבר בכבוד!".
שקט.
שימי לא עונה ומחכה דומם לעונש שאתן לו.
ואז אני 'מטיל את הפצצה' כשאני משתדל לשמור על טון מאופק: "מילא להבריז משיעור, אבל להכנס לכיתה ולהפוך אותה זו כבר פגיעה ברכוש של חברים וביה"ס! זה חמור הרבה יותר!".
שימי מסתכל עלי במבט שאיני מצליח לפענח ואומר לי: "לא עשיתי כלום לכיתה".
בשלב זה ריגשותי גואים וכעסי שפיעפע בי פורץ החוצה ואני מטיח בו: "לא עשית כלום?! אתה עוד מעיז לשקר לי מול הפנים?! לא היית בשיעור וראו אותך נכנס לכיתה!
אך שימי לא מודה, מישיר אלי מבט וממשיך בשלו: "לא עשיתי שום דבר! נכנסתי לשים משהו בתיק ויצאתי!"
הטון בו הוא עונה לי מעורר בי רצון לגרור אותו לכיתה ולהכריח אותו בצעקות מול כולם לסדר את הכל, אך אני עוצר בעצמי ונותן לדמיון רגעי זה לחלוף.
"בוא איתי למנהל", אני אומר לו לקונית.
אנחנו הולכים לכיוון חדר המנהל, כשתלמידי הכיתה שבינתיים סיימו את שיעור מלאכה והספיקו לראות את ההרס הזרוע בכיתה צועקים לשימי מילות גנאי ומכנים אותו בשמות. אני כועס כל כך על שימי שאיני עוצר אפילו להעיר להם על דיבורם הבעייתי.
אנו מגיעים למנהל ואני מספר לו בקצרה את פרטי המקרה ואת החשד המבוסס ששימי אחראי לעניין.
המנהל נועץ מבט חמור בשימי, אך שימי משפיל את עיניו. המנהל שואל את שימי מדוע הוא עשה זאת, אך שימי דבק בגירסתו וטוען לחפות מעשיו.
המנהל מסמן לי לצאת ומבחוץ אני שומע את המנהל צועק על שימי שיודה ויקח אחריות על מעשיו. אך ככל הנראה שימי לא מודה והמנהל ממשיך לצעוק עליו. אני מתרחק ושומע רק את הד קולו הרם של המנהל.
כשאני מתקרב לכיתה, זרם של צעקות מגיע לאוזני. אני מגיע לפתח, והתלמידים שמבחינים בי ניגשים אלי, חלקם בוכים, ודורשים 'להעיף' את שימי מביה"ס ושישלם להם על הציוד.
אני מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות בכיתה, ומבקש מהתלמידים לסדר את החפצים על אף שלא הם אחראים לבלאגן.
לאחר כמה דקות מגיע שימי. כשעיניו אדומות ודמעות זולגות מהן, הוא נכנס לכיתה, לוקח את התיק ופונה לצאת בשקט. מספר תלמידים מנסים לצעוק לעברו אך אני מהסה אותם בחדות כשמבט מזרה אימה על פני. התלמידים נבהלים ממבטי ומשתתקים.
במשך יומיים שימי לא הגיע לבית הספר. ביררתי עם המנהל מה עלה בחכתו בשיחה עם שימי, אך הסתבר שגם מול המנהל שימי המשיך בנחרצות להכחיש את המעשה המיוחס אליו.
ספקות ראשונים מהולים בחרדה החלו לכרסם בליבי- האם יתכן ששגינו? שלא שימי עשה זאת?
אני מנסה להצדיק את עצמי שהוא היה נראה אשם וגם ראו אותו נכנס לכיתה אך ניצני הספקות כבר ניטעו בקרבי ומיאנו לצאת משם.
לאחר יומיים הגיע שימי לבית הספר אך תלמידי הכיתה התעלמו מקיומו. היה קשה שלא להבחין במבטי האיבה שנשקפו מעיניהם. יום אחר יום היה שימי עוסק בענייניו ומכונס בעצמו. ניסיתי מדי פעם לפתוח עימו בשיחה , בעיקר כשרגשות החרטה והספק חוררו את ליבי מצד לצד בהותירם אותו חלול וסדוק מבפנים, אך שימי שתק.
לאחר שבוע וחצי הגיעה ההודאה.
הוא ניגש אלי מבוייש כולו, ושאל אותי: "המורה, אפשר לומר לך משהו בשקט בצד?".
אני מהנהן בראשי ואנו סרים לחדר שקט וריק.
"זה הייתי אני", הוא אומר לי.
"מה היית אתה?", אני שואל מבולבל ולא מבין.
"זה אני עשיתי את זה". הוא מנסה שוב.
"את מה?", אני שואל וזכר התקרית לא עולה בראשי.
"את הבלאגן הגדול בכיתה, לפני שבוע וחצי", הוא אומר ומשפיל עוד יותר את ראשו.
אני מביט בו כשהלם נסוך בפני. מסרב להאמין. הוא הודה.
אך מי שהודה לא היה שימי.
זה היה רונן.
"הכיתה לא בחרה בי ובחגי לשום ועדה וכשבמקרה יצאנו שנינו לשירותים באותו שיעור מלאכה עלה בראשי רעיון. ראינו את שימי נכנס לכיתה והחלטנו לנקום בכיתה ולעשות בלאגן ולהפיל עליו את האשמה. ידעתי שכולם יחשדו בו, אבל אני מצטער", הוא מתחיל לבכות, "לא חשבתי שזה יהיה כל כך נורא. לא היה לי אומץ לבוא להגיד עד עכשיו".
אני מקשיב, נפעם כולי. המילים נעתקו מפי ואף הנשימה. איני יודע מה לומר.
לבסוף אני פולט: "כל הכבוד רונן, על האומץ להודות ועל לקיחת האחריות. אני יודע שזה לא קל. אני אדבר עם המנהל ונראה איך להגיב", ומשחרר אותו לכיתה.
בסוף אותו יום, כשאני חוזר לביתי אני חושב על אמיתות דברי חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
