רבי יעקב אבוחצירא המכונה אביר יעקב, נולד בשנת ה'תקס"ו, בעיר תפילאלת שבמזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד אביחצירא.

בצעירותו למד אצל אביו, בתחילה למדו אביו את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, לאחר מכן למדו יחד את כל המשנה תלמוד וכן הלאה.

גם כשגדל רבנו, עדיין היה קובע רבנו בכל יום סדר במשנה, גמרא, שולחן ערוך ופוסקים, קצת לפני חצות הליל היה יושן שינת עראי ובחצות היה מתגבר כארי וקם להגיד תקון חצות, בחילה היה אומר תקון רחל בבכי ותחנונים מצטער בצער השכינה, לאחר מכן היה אומר תקון לאה בשמחה עצומה בשיר ושבח.

לאחר אמירת תקון חצות היה רבנו לומד עץ חיים, זהר הקדוש וזהר חדש, והשכם בבוקר היה רץ לבית הכנסת להתפלל כוותיקין.

עוד בהיותו צעיר הוסמך לרבנות ובני הקהילה חיבבוהו מאד ומינו אותו לרב ודרשן.

כל השבוע, ממוצאי שבת לליל שבת היה רבנו יושב בבית המדרש ועוסק בתורה הק' יום ולילה, לביתו היה מגיעה אך ורק בשבתות, רבנו הקפיד ביותר בנתינת צדקה ובני ביתו היו ידועים בהכנסת אורחים.

על אף עיסוקו בתורת הקבלה היה רבנו מתנגד ללימוד הקבלה ללא לימוד תורה, נ"ך, גמרא, הלכות ופוסקים.

אט אט נודע שמו כצדיק פועל ישועות, כצדיק גוזר והקב"ה מקיים, עשרות רבים הגיעו אליו לקבל ברכה ולהיוושע.

לאחר זמן מה רצה רבנו לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך, ששה פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה'תר"מ הצליח רבנו לשכנע את בני הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את מרוקו.

רבנו נסע דרך אלג'יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט"ו טבת הגיעה לאלכסנדריה גם שם לא התמהמה ויצא מיד לדמנהור שם הוצרך להתארח אצל משה סרוסי עקב חוליו, רבנו לא הצליח לעלות ארצה אבל מסר את נפשו תוך כדי נסיון, בכ' טבת ה'תר"מ נפטר רבנו ונשמתו עלתה בסערה השמיימה ומנוכתו כבוד בדמנהור.


ילדיו:
רבי מסעוד
רבי אהרן
רבי אברהם
רבי יצחק
מרת פריחה אשת תורג'מאן
מרת אסתר אשת רבי מכלוף אדהאון


מספריו:
מחשוף הלבן - על התורה על פי הקבלה
מעגלי צדק - על התנ"ך
אלף בינה - על התהילים
בגדי השרד - הגדה של פסח על פי הקבלה
גנזי מלך - על השבת
שערי תשובה
שערי ארוכה - מוסר
דורש טוב - דרות שונות
יגל יעקב - פיוטים
לבונה זכה - על התלמוד
פתוחי חותם - על התורה
יורו משפטיך ליעקב - שו"ת
שבת קודש, אבד בעת נסיעה בדרך לדפוס
חיבור על עץ חיים שאף הוא לא ראה אור ונשרף מיד עם כתיבתו.

סִפּוּר יָפֶה עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבּוּחֲצִירָא שֶׁעַכְשָׁו זֶה יוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁלּוֹ, עַל יְדֵי שֶׁמְּסַפְּרִים עָלָיו סִפּוּרִים הַזְּכוּת שֶׁלּוֹ מִתְעוֹרֶרֶת בַּשָּׁמַיִם וְהוּא מִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ לִפְנֵי ה' לִבְרָכוֹת גְּדוֹלוֹת. יֵשׁ עָלָיו הֲמוֹן סִפּוּרִים יָפִים וּמְרַתְּקִים, אֲבָל הֲכִי חָשׁוּב זֶה לִלְמוֹד מֵהַמַּעֲשִׂים שֶׁלּוֹ וּלְהִתְנַהֵג כָּמוֹהוּ.

רַבִּי יַעֲקֹב, הָיָה נוֹהֵג לְהִסְתּוֹבֵב בְּכָל מִינֵי אֲרָצוֹת כְּדֵי לַעֲזֹר לַיְּהוּדִים שֶׁנִּמְצָאִים שָׁם. הוּא הָיָה נוֹהֵג לְהִסְתּוֹבֵב בֵּין כֻּלָם וְלֶאֱסֹף צְדָקָה עֲבוּר הָעֲנִיִּים. וְאַף שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא דָבָר קַל, רַבִּי יַעֲקֹב יָדַע שֶׁה' אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

פַּעַם אַחַת, נָסַע רַבִּי יַעֲקֹב לְמֶרְחָקִים, וּבְעֶזְרַת ה' הִצְלִיחַ לֶאֱסוֹף הֲמוֹן כֶּסֶף בִּשְׁבִיל הָעֲנִיִּים. בְּאוֹתוֹ מַסָּע הָיָה לוֹ מְלַוֶּה עֲרָבִי שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַחֲמוֹר וְעָזַר לָרַב בְּכָל מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ. לְאַחַר שֶׁנָּחוּ מְעַט וְרָצוּ לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ, אָמַר הָרַב לָעֲרָבִי: "תִּרְאֶה, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ מַהֵר לָעִיר שֶׁלָּנוּ, כִּי הַזְּמַן שֶׁלִּי יָקָר וְכָל דַּקָּה חֲשׁוּבָה. וְלָכֵן, אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְסֻיֶּמֶת שֶׁהִיא קְצָרָה.." כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת זֶה הָעֲרָבִי הוּא כִּמְעַט הִתְעַלֵּף, הוּא פָּנָה לָרַב וְאָמַר: "כְּבוֹד הָרַב, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ יֵשׁ שׁוֹדְדִים גְּדוֹלִים, הֵם רַק מְחַכִּים שֶׁתַּעֲבֹר שָׁם וְהֵם יִשְׁדְּדוּ אוֹתְךָ.. וּבִפְרָט עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ לְךָ הַרְבֵּה כֶּסֶף.."

הָרַב לֹא הִתְרַגֵּשׁ, הוּא אָמַר: "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם שׁוֹדְדִים, אַל תִּדְאַג, בְּעֶזְרַת ה' יִהְיֶה בְּסֵדֶר.." הָעֲרָבִי לֹא נִרְגַּע, הוּא אָמַר לָרַב: "כְּבוֹד הָרַב, אֲנִי מַכִּיר אֶת הַשּׁוֹדְדִים הָאֵלּוּ, הֵם לֹא רַק לוֹקְחִים אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא הֵם גַּם פּוֹגְעִים בַּאֲנָשִׁים וְחָלִילָה יָכוֹל לִקְרוֹת לָנוּ מַשֶּׁהוּ.." אֲבָל הָרַב לֹא שָׁמַע לוֹ אֶלָּא אָמַר: "אַתָּה כָּעֵת עוֹבֵד שֶׁלִּי, וְאַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמוֹעַ לְמָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. וְלָכֵן, אַתָּה חַיָּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה.."

לָעֲרָבִי לֹא הָיְתָה בְּרֵירָה, וְהוּא הוֹלִיךְ אֶת הַחֲמוֹרִים לְכִוּוּן הַדֶּרֶךְ הַמְסֻכֶּנֶת. רַבִּי יַעֲקֹב יָשַׁב בְּנַחַת עַל הַחֲמוֹר וְרֹאשׁוֹ הָיָה עָסוּק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. בְּאוֹתוֹ זְמַן, קִבְּלוּ הַשּׁוֹדְדִים כְּבָר אֶת הַהוֹדָעָה שֶׁרַבִּי יַעֲקֹב מִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וְיֵשׁ עָלָיו הֲמוֹן כֶּסֶף.. הֵם הֵכִינוּ אֶת כְּלֵי הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּהֶם, וְאֵיךְ שֶׁהֵם רָאוּ אֶת הַחֲמוֹרִים שֶׁל רַבִּי יַעֲקֹב וְהַמְלַוֶּה שֶׁלּוֹ הֵם הִתְגַּלְגְּלוּ בִּצְחוֹק חָזָק.. אֵיךְ שֶׁהָעֲרָבִי הַמְלַוֶּה שָׁמַע אוֹתָם הוּא הִתְחִיל לִרְעֹד.. הוּא הִסְתַּכֵּל עַל רַבִּי יַעֲקֹב וְרָאָה שֶׁהָרַב בִּכְלָל לֹא זָז וַאֲפִילוּ לֹא מֵרִים אֶת הָעֵינַיִם מֵהַסֵּפֶר.. הוּא לֹא חִכָּה, אֶלָּא מִיָּד קָפַץ מֵהַחֲמוֹר וְהִתְחִיל לָרוּץ בָּרֶגֶל אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר. שָׁם הוּא הִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי עֵץ גָּדוֹל כְּדֵי לִרְאוֹת מָה יִקְרֶה לָרַב.. תּוֹךְ כַּמָּה דַּקּוֹת הִגִּיעוּ אַרְבָּעִים שׁוֹדְדִים עִם נֶשֶׁק בְּיָדָם וְהַפָּנִים שֶׁלָּהֶם מַפְחִידוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב הִמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת עַל הַחֲמוֹר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָם שָׁאַל בְּרֹגַע: "כֵּן, מָה אַתֶּם רוֹצִים?" הַשּׁוֹדְדִים עָנוּ לוֹ: "אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁלְּךָ, וּמִיָּד!!" "בְּבַקָּשָׁה אָמַר הָרַב.." אֲבָל הַשּׁוֹדְדִים אָמְרוּ: "לֹא רַק אֶת הַכֶּסֶף אֲנַחְנוּ רוֹצִים, אֶלָּא קוֹדֵם כָּל נִפְגַע בְּךָ וְאַחַר כָּךְ נִקַּח אֶת הַכֶּסֶף.." רַבִּי יַעֲקֹב לֹא הִתְרַגֵּשׁ אֶלָּא אָמַר: "הִנֵּה אֲנִי כָּאן לִפְנֵיכֶם תַּעֲשׂוּ בִּי מָה שֶׁאַתֶּם רוֹצִים.."



אַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים כִּוְּנוּ אֶת הָרוֹבִים שֶׁלָּהֶם עַל רַבִּי יַעֲקֹב, וְאָז, לִפְנֵי שֶׁהֵם יָרוּ, פִּתְאוֹם, הָאֲדָמָה שֶׁתַּחְתֵּיהֶם נִהְיְתָה רַכָּה כְּמוֹ בֹּץ.. הֵם הִתְחִילוּ לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכָהּ, עוֹד וְעוֹד וְעוֹד, עַד שֶׁחֲצִי מֵהַגּוּף שֶׁלָּהֶם נִכְנַס לְתוֹךְ הָאֲדָמָה, וְהַחֲצִי הַשֵּׁנִי שֶׁמֵּעַל הָאֲדָמָה נִהְיָה קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן! כֵּן, חֲצִי הַגּוּף הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהֶם הָיָה קָפוּא כְּאִלּוּ יָצָא עַכְשָׁו מֵהַמַּקְפִּיא, הַיָּדַיִם לֹא זָזוּ, הָעֵינַיִם לֹא נִסְגְּרוּ.. כְּלוּם.. "עֲמוֹד דּוֹם!" הָרַב רָאָה זֹאת וְאָמַר: " תּוֹדָה רַבָּה לְךָ ה' שֶׁהִצַּלְתָּ אוֹתִי.. יָדַעְתִּי שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ לְמִצְוָה לֹא נִזּוֹק בַּדֶּרֶךְ.. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא הַקְּדוֹשָׁה: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים!", כְּשֶׁרָאָה הָעֲרָבִי שֶׁלִּוָּה אֶת הָרַב אֶת מָה שֶׁקָּרָה לַשּׁוֹדְדִים הוּא רָץ מִיָּד לְכִוּוּן הַשּׁוֹדְדִים, נִסָּה לְהָזִיז לָהֶם אֶת הַיָּדַיִם, אֶת הָאָזְנַיִם אֲבָל לֹא הִצְלִיחַ, הֵם הָיוּ כְּמוֹ פֶסֶל! הוּא שָׂמַח וְרָץ לָרַב, הָרַב כָּעַס עָלָיו: "לָמָּה בָּרַחְתָּ? אַתָּה פַּחְדָּן! אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁבְּעֶזְרַת ה' הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.. תַּשְׁאִיר אוֹתָם כָּךְ, זֶה דַוְקָא קִשּׁוּט יָפֶה בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, פֶּסֶל שֶׁל אַרְבָּעִים שׁוֹדְדִים שְׁקוּעִים בָּאֲדָמָה.." הֵם הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לָעִיר, כָּל בְּנֵי הָעִיר יָצְאוּ לְקַבֵּל אֶת רַבִּי יַעֲקֹב בְּשִׂמְחָה וּבְרִקּוּדִים. הוּא לֹא סִפֵּר לְאַף אֶחָד מָה קָרָה בַּדֶּרֶךְ, כִּי הוּא לֹא רָצָה לְהִתְגָּאוֹת בַּנֵּס שֶׁה' עָשָׂה לוֹ...

הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדְדִים שֶׁיָּדְעוּ שֶׁהַשּׁוֹדְדִים חִכּוּ לְרַבִּי יַעֲקֹב כְּדֵי לָקַחַת לוֹ אֶת הַכֶּסֶף, רָאוּ שֶׁרַבִּי יַעֲקֹב חָזַר לָעִיר וְאִלּוּ הַקְּרוֹבִים שֶׁלָּהֶם - הַשּׁוֹדְדִים לֹא חָזְרוּ.. הֵם יָצְאוּ לְחַפֵּשׂ אוֹתָם וּמָה הֵם רָאוּ? (יְלָדִים - ) נָכוֹן, כָּל הַשּׁוֹדְדִים שְׁקוּעִים בָּאֲדָמָה.. הֵם חָזְרוּ לָעִיר וְרָצוּ לָעֲרָבִי שֶׁלִּוָּה אֶת הָרַב, הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "מָה קָרָה?" וְהוּא סִפֵּר לָהֶם אֶת הַנֵּס שֶׁקָּרָה לָרַב, הוּא אָמַר לָהֶם: "כְּדַאי לָכֶם לָלֶכֶת לָרַב וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה, אוּלַי הוּא יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁיִּנָּצְלוּ.." הֵם מִיָּד רָצוּ לָרַב וְהִתְחַנְּנוּ שֶׁיִּסְלַח לַקְּרוֹבִים שֶׁלָּהֶם, אָמַר לָהֶם הָרַב: "תֵּלְכוּ לַשּׁוֹדְדִים, וְתַגִּידוּ לָהֶם שֶׁאִם הֵם מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם לֹא לִפְגֹעַ יוֹתֵר לְעוֹלָם בַּאֲנָשִׁים אֲנִי אֶתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם..". הֵם רָצוּ לְתוֹךְ הַיַּעַר וְשָׁאֲלוּ אוֹתָם אִם הֵם מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם.. הֵם קִבְּלוּ עַל עַצְּמָם וְהָרַב הִתְפַּלֵּל לַה' וְהֵם יָצְאוּ מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה וּבָרְחוּ כָּל אֶחָד לְעִיר אַחֶרֶת..

כֵּן יְלָדִים, זֶה הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב אַבּוּחֲצִירָא, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִלְמוֹד מִמֶּנּוּ אֵיךְ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת וְלִלְמוֹד אֶת הַתּוֹרָה, וְתָמִיד לִבְטֹחַ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר. כְּדַאי שֶׁבְּכָל בַּיִת יַדְלִיקוּ הַיּוֹם נֵר לִזְכוּת נִשְׁמָתוֹ וּזְכוּתוֹ תָגֵן עָלֵינוּ וַעֲלֵיכֶם וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן.

@כמעין הנובע

זה התפקיד שלך לשאול את השאלות הללו..

לא הבנתי

בד''כ את שואלת שאלות נחוצות.. ובד''כ מגיבים לך

רבנו הרמב"ם, שימש כידוע כרופאו האישי של מלך מצרים. הצלחתו היתה לצנינים בעיני שרי המלך, ובקנאתם הסיתו את המלך שידיח את הרמב"ם וימנה תחתיו רופא מוסלמי ושמו כמון. "הלא רבי משה בר מימון יהודי הוא, ומדוע לא תקח רופא מבני דתך?!", טענו באזניו השכם והערב, "מומחיותו של הרופא כמון אינה נופלת ממקצועיותו של היהודי...".

המלך שהכיר וידע כי מקנאה הם מדברים ומומחיותו של הרמב"ם גדולה לאין שיעור, התקשה לוותר על רופאו האישי והמסור, אך מנגד התקשה לעמוד בלחצם של השרים. החליט איפוא בלית ברירה לערוך מבחן מסוכן מאוד בין הרמב"ם לבין גדול רופאם של הערבים.

קרא המלך לשני הרופאים, והציב בפניהם אתגר מבעית: כל אחד מכם ינסה להרעיל את רעהו, ומי שיצליח להינצל מההרעלה ולהיוותר בחיים על ידי תרופה שיכין מבעוד מועד, אות הוא שהינו המומחה ביותר, והוא יהיה רופאי.

כדי לבחור מי יהיה הראשון שישתה את הרעל של חברו, ערך המלך גורל, ועלה שהרמב"ם יהיה הראשון שישתה את הרעל.

הרופא המוסלמי הלך לביתו, ועסק במשך שבוע שלם ברקיחת רעל חזק ומהיר, סם מוות נורא, שגם אם ישקו את הבולעו בתרופות כהנה וכהנה כבר יהיה מאוחר מידי. ואילו הרמב"ם שם מבטחו בה', הכין סממנים מתאימים שיבטלו את הרעל, וציוה לתלמידיו שאחרי שישתה מן הסם, מיד ישכיבוהו על הקרקע, כדי שדמו לא יזרום במהירות, והרעל לא יספיק להתפשט בגופו. מיד כשגופו במצב שכיבה, ישקוהו בתערובת שהכין בעוד מועד.

היום המכריע הגיע, וכל תשובי מצרים היו במתח מי ישרוד את המבחן האכזר.

שני הרופאים התייצבו לפני המלך ובידם סממניהם. כמון, הרופא המוסלמי, ניגש והושיט לרמב"ם את הסם הנורא שהכין. על פניו של הרמב"ם לא ניכרו כל סימני מצוקה. שפתיו מלמלו ארוכות תפלה חרישית, והוא לגם באחת את סם המוות. מיד אחרי שבלע את הנוזל, השכיבוהו תלמידיו, והשקוהו מהתרופה שהכין בעצמו כדי לנטרל את הרעל.

בחסדי שמים, כעבור יממה ומחצה התברר שכמו שהסם עשה את מלאכתו נאמנה, ואיים על חייו של הנשר הגדול, גם התרופה פעלה ועשתה את שלה. הרמב"ם התחזק והבריא. אחרי מספר ימים שב לעבודתו והיה כאחד האדם.

עתה הגיע תורו של הרמב"ם להשקות את הרופא הישמעאלי מסם המוות שלו. בעתה אחזה בכמון, וכל גופו רעד כשעמד מול הרופא היהודי שניצל מן ההרעלה. הלא הוא ידע איזה רעל מסוכן נתן להשקותו, ונוכח לראות את תעצומותיו של הרמב"ם שהצליח לשרוד את הסם הקטלני. חששו היה נורא. מספר ימים קודם לכן כבר מילא את בטנו בתרופות וסממנים שונים ומשונים שיכינו את גופו להתמודד עם הרעל ההרסני של הרופא היהודי.

הרמב"ם

דקות לפני המבחן, נכנס הרמב"ם למטבח שבבית המלך, נטל שני מלפפונים, שתי עגבניות, כמה פלפלים והרבה הרבה תבלינים. בלל הכל יחד והכין משקה שאינו מזיק כלל, אך מראהו איום ומרתיע.

עם המשקה הזה נכנס הרמב"ם לפני המלך והשרים, והשקה את כמון. כשידיו מרטטות באימה וכל גופו רועד כענף נישא ברוח, בלע כמון את המשקה המפחיד ומיד לאחריו נטל גם הוא סם נגד רעלים. ביודעו את ההרגשות והתופעות של ההרעלה, ציפה לתחושות קשות של צמרמורות וחולשה, אולם הפלא ופלא, הוא לא חש מאומה... כאילו לא בלע כל רעל.

ההרגשות והתחושות הקשות שלא באו החרידו את הרופא כמון. הוא ידע שהרמב"ם גדול מאוד בחכמת גוף האדם ובהשפעתם של הסממנים, ואמר בחשש למקורביו: "מסתבר שהמימוני ברוב חכמתו נתן לי סם שפעולתו איטית והוא ישפיע רק כאשר אוכל מאכל נוסף, אולי בשר"...

כמון פסק מלאכול בשר. הספקות שמא הרעל המתוחכם פועל בצירוף מזון מסוים לא נתנו לו מנוח, והוא נמנע גם מלאכול מוצרי מאפה. לאחר שראה שגם בשר ומאפה אינם גורמים להשפעת הרעל, החל להתנזר מחלב, אלא אם כן נחלב מול עיניו הפקוחות.

שבוע ימים היה כמון חסר מנוח. קם ושכב, יצא אל הרחוב ושב אל ביתו, הקשיב לפעימות לבו ומדד את אורך נשימותיו, האמין שעוד מעט קט תחל השפעת הרעל הסודי שכוחו כה עצום שהוא מתעתע ומשפיע רק אחרי תקופת זמן.

כעבור אותו שבוע פגש הרמב"ם את כמון במסדרונות הארמון, והנה פניו חיוורות וגופו רזה עד שאך עור ועצמות ניכרים מעליו. "אמור נא לי" שאל את הרופא המצרי המהולל "הנכונה השמועה שחדלת כמעט מלאכול ולשתות? ואם אתה אכן שותה מעט חלב כיצד אתה מרגיש?"...

באותו הרגע התעצם חיוורונו של כמון. פניו חוורו כלובן החלב והוא קרס תחתיו מתעלף. הרמב"ם גחן אליו וגילה שלבו עמד מלכת והוא מת.



היה מלך מצרים מרוצה מתוצאותיו של המבחן. קרא לרמב"ם וביקש שיגלה את אוזניו ויתאר לו ממה מורכבת היתה תערובת הרעל המיוחד בו השתמש, רעל מתוחכם הרדום במשך שבוע ימים ורק אז נותן את אותותיו...

"חלילה לי מעשות כדבר הזה" הפתיע הרמב"ם את המלך בתשובתו "לא הרעלתי אותו כלל ועיקר. לעולם איני משתמש לרעה בכישרון הרפואה שבורא העולם העניק לי במתנה. כח הרפואה שקיבלתי הוא כדי להחיות ולא כדי להמית". המלך החריש ותלה עינים שואלות ברופאו הגדול. הרי כמון מת שבוע ימים לאחר ההרעלה.

"הוא מת על ידי עצמו" הסביר הרמב"ם במתק לשונו "מת בכוח הדמיון שפיתח בעקבות החרדה מפני ה'רעל' שאינו משפיע. מת מפחד שוא"...

עתה הבין המלך עוד יותר כי לא רק רופא גדול הוא הרמב"ם כי אם גם חכם עצום, ומאז נישאו וגידלו על כל השרים אשר אתו. ולנו נותר לקח מן המעשה הזה להיזהר מן הדמיון השלילי, שיכול חלילה להביא את האדם הלוקה בו יותר מידי, עד לשערי מוות.

[גם לא נראה לי שהרמב"ם האמין בזיע"א-שזכות הצדיק מגינה, גם אחרי מותו.]

חבל ש- @די"מ כבר לא בפורום פה.
כיף שאני עוקב אחריו בפייסבוק, וכותב דברים בהשראתו.

והוא באמת ממש הצחיק היום בקשר לרמבם

אמת או לא.

*לגבי, האם יש עניין לספר ולכתוב סיפורים צדיקים או לא. זה לא היה כל כך נהוג עד העת החדשה כידוע הנצי"ב התנגד, ויש הרבה רבנים שדווקא עודדו לכתוב.

*אני מעדיף להתחזק מתורת ה' שהוא בוודאי אמת, ואם כבר אני מתחזק מסיפור על צדיק, אני מעדיף שגם הוא יהיה אמת, ואני לא ירגיש שאני מרמה את עצמי.

אני בטוח שאין לו בעיה עם זה שלומדים מהתורה שלו ביום הפטירה.

 

הוא היה רק נגד לעלות לקברי צדיקים.

יום מסויים לתורתי. זה בכלל הירושלמי (ברכות ט) ש"העושה תורתו עתים, הרי זה מפר ברית".

הרבה ממה שכתבתי בשרשור, זאת לא דעתי האישית, אלא מה סובר הרמב"ם. (כי הרי אני בעצמי יונק לא רק מהרמב"ם, אלא מכיוונים אחרים של התורה, כמו הקבלה)

אף אחד לא אומר ללמוד רמב"ם רק ביום מסויים,

אבל כן ביום הפטירה זאת הזדמנות מצויינת להתחזק בלימוד תורתו- לכל השנה!

אז הגיוני שהיום מתמקדים יותר ברמבם מימים אחרים.

ואין פה שום בעייה.

 

וזה עוד בלי להזכיר את "שיפתותיו דובבות בקבר" שברור שהלימוד 

מתורתו מועיל לעילוי נשמתו, וכן- גם צדיקים צריכים עילוי נשמה.

 

 

וגם זה שביום הפטירה האור שלו מאיר יותר בעולם וזאת הזדמנות שלנו להתחבר לתורתו

(פה אני מסכים איתך שזה אולי חסידי..)

עניין להתחזק דווקא ביום הזה. צריך להתחזק כל יום, "היום אם בקולו תשמעו".

אם נסביר, על פי המשל שהילקוט שמעוני מוסיף על הירושלמי, תינוק לא מחכה ליום הולדת של אמא שלו כדי 'להתחזק' ביניקה, הוא עושה זאת בכל יום באופן טבעי.

*לגבי אם הרמב"ם האמין בעילוי נשמה, אינני יודע. רק לציין שיש עוד הסברים לבבלי יבמות (צט.), לגבי "שפתותיו שובבות בקבר".
על כל פנים בכל פעם שמזכירים דברי תורה מפי חכם, שפתותיו שובבות בקבר, כמו שמבואר בגמרא שם, ולאו דווקא ביום הפטירה.

נכון שצריך להתחזק כל יום, אבל רובנו לא זוכים לזה,

אז לפחות שביום הפטירה נתחזק בלימוד הרמבם.

 

אף אחד לא אמר לחכות ליום הזה בשביל ללמוד רמבם, אבל הגיוני שביום הפטירה

נותנים על זה יותר דגש.

 

כמו להבדיל תשעה באב- נכון שצריך לזכור ולהתאבל כל יום על החורבן,

אבל היום הזה הוא מין "יום מרוכז" לנושא, שצריך לעורר אותנו לכל השנה.

 

וברור שכל יום שפתותיו דובבות, רק רציתי להראות שזה מועיל לנפטר ללמוד מתורתו,

לכן ביום הפטירה יש יותר עניין- בשביל העילוי נשמה.

נולד, או אפילו ביום שניצל בנס ועלה לארץ ישראל (יש מחלוקת, אם זה היה הרמב"ם).

הקיצור, לרמב"ם אין שום חשיבות ביום הפטירה, וזה נובע מהזוהר.

הסוף לא ממש ברור לי.

דבר פלא = דבר נסתר? שלא מבינים? או דבר נפלא/ נהדר/ מקסים?

אוסף כלל גדול מן המושכלות = מהו הכלל בעצם? מה זה מושכלות? חוכמות שבעולם?

*אוסף - פועל או שם עצם?

כלל גדול מן המושכלות- עובדה.
משהו שאפשר להבינו בשכל.

הלכה", אין במה שציטטת ביאור לגמרא הזאת, וצריך לקרוא את דבריו לפני כן, כדי להבין את כוונתו.

כן להשפיע על ההיסטוריה, ועדיף לטובה

אם כבר מדובר על כבוד, מה יעזור לי הכבוד אחרי המוות?

מעצם הידיעה שאתה כה חשוב שידברו עליך גם כשתלך

אדרבה שלא ידברו עלי, שלא יעוררו עלי דינים בשמיים

וחוץ מזה שאין דבר נצחי יותר ומשמעותי יותר מפשוט להוליד ילדים.

אותך מעלה ותצליח ותתקדם!

ושיהיה מוצלח גם לך וגם למנהלים שלך.

ו... למה צריך מזומן בשביל לעלות על מונית?

לק"י

אני אשאל בפעם הבאה. תודה!

כי חלקם מעדיפים מזומן ממספר סיבות

קורה שאנחנו מפספסים ויוצאחם קצת צולעים. ההצלחה טמונה ביכולת להתעשת ולחזור מהר לעמוד על הרגליים.

באסה על ההתחלה הזו, מקווה שיצאת בכך ידי חובת ייסורים אם הייתה חובה כזו.

מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.

מחכים לשמוע איך היה...

כמו זמן מתאים ובעיניי אחרים לא, אמור להשפיע?

גיל הנישואים הוא דוגמא מובהקת לשוני לזמן המתאים בין מגזרים שונות, בין אורחות חיים שונים.  

גיל - אז ברור שהגשמת חלומות כן עשויה להיות תלויה בזמן או בגיל…

(למשל - מי שמגיל צעיר חלם להיות רופא, להיות טייס, להיות דיין, לזכות בפרס נובל…   לוקח זמן להגיע להגשמה של חלום שכזה, לא?)

השאלה האם מלכתחילה אדם ימנע מעצמו?

להפך