כמו פוקהונטס
אישה פסעה ברחוב, הדמעות זלגו על פניה והיא לא טרחה למחות אותן. גופה עגלגל, קומתה נמוכה ושיערה תלתלים בהירים. המראות התערפלו מול עיניה - הרחוב השקט, עצי האורן שענפיהם נעו ברוח הלילה הקלילה ובתי האבן שגגותיהם רעפים אדומים. היא נתקלת בצינור המפלט של מכונית חונה, כבשה אנקת כאב והמשיכה ללכת. כלב קשור בשרשרת חרץ שיניים לעומתה. היא חשבה שזו הפעם השלישית בה היא חולפת ליד מפלצת הרוטוויילר הזאת, משוטטת ברחובות כמו כלב עזוב ולא מסוגלת להיכנס לדירתו.
הטלפון הנייד צלצל. היא גיששה בתיק, נתקלה בקלטתDVD , הסיטה אותו ברכות ודלתה את הטלפון הנייד. זה שוב הוא.
"סמדר, איפה את? קרה משהו?"
"אל תדאג מנחם, אני תיכף מגיעה. נתקעתי בפקק תנועה."
פקק באמצע הלילה? תהה פרופסור מנחם אלוני, ובפיהוק גדול נכנס מתחת לשמיכת הפוך. הוא הניח את הביפר על השידה ליד מיטתו והתפלל שלא ישמיע את קולו, שהמחלקה הפנימית לא תקרוס הלילה, לשם שינוי.
הטלפון הנייד צלצל. מנחם נהם חרש והושיט יד למכשיר.
"אבא, מה נשמע?"
הוא נשף בהקלה.
"הכול בסדר, חמודה. למה את מתקשרת בשעה כזאת? הילדים בריאים?"
"בריאים כמו אריות." הבת שאפה אוויר, "נו, החלטת?"
"כן."
"מה ההחלטה?"
"רוניתי, אדבר אתך מחר, מצלצלים בדלת".
מאוחר יותר באותו הלילה, התרפקה סמדר על חזהו הרחב, החמים, מתחת לשמיכה. היא הביטה בפניו בשנתו. בשיער החלק, שנשמט על מצחו ובשפתיו הדקות, ההחלטיות, שחיוך זחוח נסוך עליהן. זקנו החום בהיר דגדג את פניה. היא נשקה לצווארו, שאפה את ניחוח הבושם הגברי המעורב בריחות של בית חולים, בפעם האחרונה. לשמר את ריחו בנחיריה, לצרוב את מגע עורו בקצות האצבעות.
מתוך שנתו, הוא הידק את אחיזתו סביב מותניה. "כמה טוב שאת כאן. אני אוהב אותך." המהם בעיניים עצומות.
היא תדבר איתו בבוקר, היא הידקה את החיבוק וצנחה לבאר של שינה.
***
היא הקיצה לבית ריק וקר. בשקערורית בה היה מונח ראשו על הכרית הונח פתק:
"נקראתי לניתוח דחוף. נשיקות."
היא הביטה בשעון, התלבשה במהירות של טירונית לפני מסדר ורצה לעבודתה במחלקה הפנימית בבית החולים.
הטלפונים על שולחן המזכירה שלה צלצלו כמו בחדר מלחמה. נחש תור של חולים נרגנים השתרך ליד הדלפק. "סליחה על האיחור, היה לי פנצ'ר במכונית," היא מלמלה לפניה הזעופות של האחות הראשית, מתחה חיוך וענתה לחולים שלה בסבלנות, כדרכה. ומתחת לחולצה הלבנה עם סמל "הדסה" הלב שלה פרפר. היא לא הספיקה לדבר עם מנחם, לצפות בקלטת, לספר על הנסיעה. היא חייבת לדבר איתו הלילה.
בחמש בערב היא סיימה יום עבודה בבטן מקרקרת וגרון ניחר. וכשהלכה, בכיסא הכחול עליו ישבה נותרה גומחה בצורת הגוף שלה. שנים ארוכות שהיא מחממת את הכיסא הזה, מביטה בציור החמניות הזהובות על הקיר ממולה- קמצוץ אור במחלקה ללא חלון. היא קנתה קפה, שירכה רגליים לפיאט הקטנה שלה ונסעה לדירתה. חנתה ליד שיכון ארוך, שכביסה מתנפנפת מחלונותיו, ריחות קובה וסחוג מיתמרים בחדר המדרגות וקולו של אייל גולן מסתלסל בין הקומות. בדירה לא המתין לה איש, פרט לפליקס, החתול הסיאמי הזקן, המכורבל על הספה המהוהה בסלון.
היא גדשה את צלחתו של הנסיך הסיאמי במזון לחתולים, מרחה שוקולד על פרוסת לחם, והשליכה אותה לפח האשפה. ארזה תיק קטן עם בגדים נקיים ונעלה את הדלת.
היא חצתה את הדשא הגזום שליד ביתו כמעט בריצה. ואולי היא תמתין. תתענג על גופו, על ידיו המיטיבות ללטף. רק עוד קצת. שנים ארוכות חייתה במדבר של בדידות. היא תדבר איתו מחר, עדיף מחרתיים.
היא הניחה את ידה על פעמון הדלת והסיגה אותה מיד. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק, וקולות זעם כבוש בקעו מהמטבח. היא הכירה את הקול נוטף הארס.
"אתה השתגעת?!" צעקה אפרת, גרושתו של מנחם.
"מה את רוצה עכשיו?" מנחם יילל כמו ילד שאמו לא חדלה לנדנד.
"רונית וענת סיפרו לי." אפרת אמרה.
דממה.
"אין לך מה להגיד? לכולכם חסרים לכם ברגים בראש!" אפרת געשה, " הבנות שלנו בשנות ה -30 לחייהן. אמהות בעצמן. מה פתאום הן תומכות בסמדר?"
"הן מחבבות אותה. היא קרובה בגילה אליהן, והן מרחמות עליה."
"אני לא אתן לך לאמץ אינדיאנית קטנה מדרום אמריקה!"
"אפרת, הדלת שם".
נקישות עקביה של אפרת, כפעימות לב עצבניות, התקרבו לדלת. סמדר זינקה מאחורי שיח שושנים גדול.
הסדק התרחב, והאור מהמטבח הגיח החוצה והאיר את אפה הארוך ועיניה הקטנות של אפרת.
"בילדות שלנו לא טיפלת אף פעם!" היא צווחה ליד הדלת הפתוחה, "רק אני קמתי אליהן בלילות! רק אני רבצתי בגני שעשועים, נשארתי בבית כשהיו חולות. ואתה נעלמת בבית החולים, או במעבדה עם המחקרים המזופתים שלך! ועכשיו נזכרת לשחק באבא-אימא? בגילך? עם אישה עקרה וילדה שחורה?"
"אפרת, די! כל השכונה שומעת אותך!".
"מצידי שתשמע חצי העיר! והבנות שלנו חולמות פתאום על אחות קטנה. מגיע לסמדר, הן אמרו לי. בחורה חמודה, בת 38. זו הרכבת האחרונה שלה. והאינדיאנית תירש שליש מהווילה, את קרן הפנסיה וחשבון הדולרים? על גופתי המתה!"
"אפרת, חבל שתאבדי את הקול שלך. אין לי שום כוונה לגדל עם סמדר ילדים."
ומאחורי השיח, סמדר קימצה את ידה לאגרוף ותחבה לפיה. היא המתינה עד שדלת הווילה נסגרה ומכוניתה של אפרת נעלמה בעיקול הרחוב. אז רצה למכוניתה והתרחקה בחריקת צמיגים.
בבוקר, כשעיניה נפוחות ואפה אדום, גררה סמדר את רגליה אל הטלפון, התקשרה לסוכנת הנסיעות וביקשה להקדים את הטיסה. לאחר מכן התקשרה לעבודה שלה, והשאירה הודעה בביפר שלו.
***
פרופ' אלוני אחז בביפר, לבוש עדיין בחלוק המנתחים הירוק וכפפות הניתוח על ידיו. הוא קרא את ההודעה ופניו התעוותו בכאב. הוא ידע. סמדר סיפרה לו, זמן קצר לאחר שהפכו לנאהבים, שהיא מתקשה להיכנס להריון, שעברה טיפולים מפרכים וכואבים, לשווא. ושהיא תחבק תינוק, גם אם לא יהיה בשר מבשרה. ובימים האחרונים, חש שגופה מתוח כמו קפיץ, שהיא רוצה לדבר, אך המילים עומדות על קצה לשונה ולא מוצאות את דרכן החוצה. ועכשיו היא נסעה מבלי לומר שלום ומבלי להותיר מספר טלפון.
הוא הסיר את החלוק והכפפות, שטף את ידיו, עלעל בספר הטלפונים וביצע שיחה.
***
ימים אחדים לאחר מכן, פסעה סמדר בעיר זרה בדרום אמריקה בה השמש קופחת והספרדית מתנגנת בסמטאותיה. היא הייתה עייפה מהטיסה הממושכת, ממלון עם שמיכה דקה מדי, יצורים עם שש רגליים וצפירת מכוניות מהרחוב שנמזגה בהלמות ליבה. ובימים שהתה במשרדים, מילאה טפסים ועוד טפסים ושלשלה שטרות הכסף לידיים של ההוא ולכיסה של ההיא. היא ברת מזל על שהוריה תמכו בה, היא חשהבה ממשכורתה הצנועה לא היה עולה בידה לפרנס אף את פליקס החתול.
ועכשיו, אחזה בפתק עם הכתובת, וגיששה את דרכה בין שיכונים מקולפי טיח ומכוניות ישנות שפקקו את הכבישים. היא עצרה ברחוב צר ליד בניין אפור וארוך, ללא עצים, דשא או פרחים, וחלונותיו ערומים ללא וילונות. דחפה את שער הברזל החורק ונכנסה למסדרון ארוך בריח של אקונומיקה. במשרד המתינה לה לואיסנה, מנהלת המוסד לילדים יתומים ותינוקות נטושים. יחד עימה טיפסה סמדר במדרגות המעוקלות, ונאחזה במעקה הברזל החלוד שלא למעוד. היא עומדת לפגוש פנים אל פנים את התינוקת שעד כה ראתה בקלטת בלבד.
הן נכנסו לאולם גדול. ריח עז של חדר שלא אוורר, מעורב בריחות אוכל ושתן עלה באפה. גל בחילה גאה בה. מיטות תינוק, הסורגים שלהן מורמים, ניצבו בשתי שורות לאורך האולם, כחיילים במסדר. המצעים היו אפרוריים, המרצפות שבורות, ולא היו תמונות, צעצועים, אף לא עלה ירוק או פרח שישמחו את העין. האולם הואר בנורות ניאון חיוורות. ידיים קטנות נישאו לעברה, מתחננות למגע אנושי. עיניים כהות ועצובות ננעצו בה כאשר חלפה על פני המיטות.
רגליה נשאו אותה אל המיטה של תמר. זה היה השם שבחרה עבורה. היא לא הייתה צריכה לחפש. כבר הכירה את מבע עיניה, את שערה השחור הבוהק, את פעמוני קולה. היא רצה לעבר מיטתה, מותירה את עובדת המוסד מאחור.
עיניה השחורות של הפעוטה הוצפו אור, והיא הרימה את ידיה אל סמדר.
"שלום ילדה שלי..." סמדר אחזה בפעוטה תחת בתי שחייה, הרימה אותה בזרועותיה ונשקה על לחייה הרכה, כמו משי.
"תמרי, היית בת שנה לפני שבוע, נכון?" לחשה באוזנה. "אני מצטערת שלא הגעתי קודם. כל כך רציתי, אבל זה היה נורא קשה".
הילדה הניחה את ראשה על כתפה של סמדר. היא מלמלה דבר מה, אך סמדר לא הבינה, כי זה היה בספרדית.
"אני אלמד אותך עברית, ואת תלמדי אותי ספרדית, בסדר?" היא נשקה לפעוטה על הלחי השנייה.
***
המסע לישראל היה ארוך ומתיש. לימודי אימהות מזורזים בתנאי שדה – קניית בגדים ונעליים בספרדית, החלפת חיתולים בשדות תעופה ובתי מלון, ערבוב פורמולת החלב והרתחת הבקבוקים, נשיאת המזוודות ביד אחת ופעוטה מייבבת ביד השנייה. מבטי הרחמים. ומבטי הזעם של הנוסעים במטוס שמצאו את עצמם עם סירנה מייללת.
הן נחתו בנתב"ג באמצע הלילה. סמדר חשבה על חדר הילדים הריק, על ריהוט התינוקות שלא העזה לרכוש מראש, מחשש עין הרע. היא נשאה את המזוודות והמנשא לאולם היציאה, ועיניה התרוצצו סביב, חיפשו אותו, אך רק החיבוק של הוריה המתין לה ביציאה.
וכשעלו אל דירתה, היא נשקה להוריה וביקשה להשאיר אותן לבד.
היא נטלה את הפעוטה בזרועותיה ואמרה: "תמרי, בואי נעשה סיור בביתך החדש." היא הראתה לה את הסלון, את הטלוויזיה (אקנה לך את סינדרלה, מלך האריות והיפהפיה הנרדמת, היא הבטיחה), המטבחון והנוף המדהים אל השיכונים ממול.
"ופה יהיה החדר שלך, מחר נקנה מיטה, שידה, בובות בראץ ו..." סמדר הדליקה את האור וקפאה. החדר היה מרוהט להפליא – מיטת תינוק עם מזרון ומצעים ורודים וציורי פרפרים ופיות עליהם, שטיח סגול תואם, וילון תחרה לבן התנופף על החלון, ושידת טיפולים עמדה ליד הקיר, ועליה ישבו דובון ובובה. לצד השידה ניצבה עגלת טיולים, ובתוכה בלונים ורודים.
ועל הקיר, ליד תמונה של חתלתולים מתוקים, היה תלוי פתק:
"מזל טוב סמדר.
מאחל לך הצלחה ואושר באימהות הטרייה.
אני יודע שתהיי אימא יחידנית נפלאה,
באהבה,
מנחם.
סמדר השכיבה את תמר במיטה החדשה, כיסתה בשמיכת המלמלה והתקשרה להודות לאיש שלא רצה להיות האבא של תמר.
אחרי שהניחה את השפופרת, שלחה יד למחות דמעה שהתגלגלה על הלחי, אך לא הספיקה כי תמר קראה: mama, beber agua! וסמדר הגישה לה כוס מים ונשיקה.
***
לאחר חודשים אחדים:
שתי נשים פסעו ברחוב, כל אחת אוחזת בידו של פעוט. הן נכנסו לגן השעשועים, צנחו באפיסת כוחות על הספסל והושיבו את ילדיהן בארגז החול עם דלי וכף בידיהם.
הבן של רונית עלה על המגלשה והתגלש כשראשו כלפי מטה, היישר לחיקה של ילדה כהת שיער ועיניים שבנתה ארמון בחול, סמוך למגלשה.
"תראה! הנה פוקהונטס!" הוא קרא אל בן דודו.
"בחיי, אינדיאנית קטנה! מאיזה שבט ברחת?" בן הדוד התכופף ונעץ את עיניו בתמר.
סמדר הניחה את הספר שקראה, זינקה מהספסל, כרעה בארגז החול וחיבקה את הפעוטה המבוהלת בטרם תפרוץ בבכי.
"איזו מתוקה!" קראו קולות נשיים מעליה. היא הרימה את עיניה אל ענת ורונית, בנותיו של מנחם.
"תודה..." סמדר קמה וניערה את החול מבגדיה.
"איך קוראים לה?" ענת שאלה.
"תמר."
"שם מקסים." רונית אמרה. "בת כמה היא?"
"כמעט שנתיים".
"היא כל-כך חברותית לגילה!" התפעמה ענת למראה הפעוטה שכבר בנתה ארמון בחברת ילדיהן של ענת ורונית.
"היא אוהבת חברה", אישרה סמדר בחיוך רחב.
הנשים המשיכו בשיחה, ונוכחו לדעת ששלושתן מבקרות בגינה הזו לעיתים קרובות. האחיות הביעו את רצונן להיפגש שוב עם סמדר, ואף הזמינו אותה ואת בתה לבקר בבתיהן.
"אנחנו צריכות ללכת", הניחה רונית את ידה על כתפה של סמדר. "נפגש בקרוב".
"חבל..." מלמלה ענת.
"מה חבל?" נעצה בהן סמדר את עיניה הבהירות, כה שונות מעיני הפחם של ילדתה.
"חבל שאת ואבא שלי לא נשארתם ביחד. הוא מתגעגע אליך מאד". ענת אמרה.
"גם אנחנו", לחצה רונית את ידה בחום.
סמדר לא השיבה, רק חייכה בהכרת תודה וחשבה על רפיון הגוף לאחר לילות ללא שינה, על הכמיהה לחיבוק שלו, לקול הנמוך, למגע השפתיים שוודאי נושקות לאישה אחרת, אישה שאין לה תינוקות שצווחים באמצע הלילה.
"אבא שלנו לבד," רונית קראה את המחשבות.
"הוא יכול להתקשר אליך?" ענת שאלה.
"הוא..." קולה של סמדר רעד, "רוצה?"
"הוא לא הגבר שיחליף חיתולים וימעך מרק ירקות..." רונית מלמלה,
"הוא לא בדיוק אב השנה..." ענת הבהירה,
"אבל הוא מאד רוצה לפגוש אותך ואת תמר," רונית שלפה עט, "יש לך אותו מספר טלפון נייד?"
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
