אנחנו עזרו מאוד לאמא שלי( משפחה מרובת ילדים ב"ה)

ובגיל הזה אכן קיפלנו כביסה ולקחנו אחים מהמעון

לשים לב אבל לא להעמיס יותר מדי שלא יהיה תסכול ומריבות

הכי טוב לעשות תורניות ותפקידים קבועים...

מצד שני- חובתנו לחנך אותם לתת כתף, להיות רגישים ולעזור

וגם לחנך לכיבוד הורים.

ואני מדגישה- לחנך לכבוד הורים לא כי מגיע לי, אלא כי זו מצווה מהתורה

ותפקידי לחנך את הילדים לכך כמו שמתפקידי לחנך אותם לשמירת שבת.

לא מתוך כפיה. לא מתוך אגואיסטיות ורצון לכבוד הזה, אלא מתוך חינוך. 

שהם לא יגדלו אגואיסטים וחושבים רק על עצמם.

ועוד משהו. יש כן את הקטע שאם הילד מספיק גדול אפשר לומר לו

אתה גר פה, אתה אוכל את האוכל שאמא מבשלת, לובש בגדים שאמא מכבסת

אתה חלק מהבית הזה. זה לטוב ולמוטב.

זה לא בית מלון. זה בית שאתה גר בו. וכמו שיש לך זכויות יש לך חובות.

ואפילו לא לטגן חביתה כמו שאת אומרת אבל אני כן חשובת דכאי ללמד את הבנות וגם את הבנים לתפעל בית.

כשיודעים- זה יותר קל לתפעל בית מאשר ללמוד הכל מהתחלה.

וכיודעים- אז יותר יעילים ויותר זריזים ולומדים טכניקות יותר יעילות וטובות לניהול בית, חבישול, לחיסכון בזמן וכד'.

(אני, בתור בת בכורה שידעתי יותר מדבר אחד או שניים בענייני הבית וידעתי גם לבשל מאכלים מסובכים וכו'- היה לי הרבה יותר קל מחברות שלי שממש לא התעסקו בענייני הבית שלהם ברווקותם.)

אבל ב"ה התברכתי בילדה שמאוד אוהבת לעזור ולהתנהג כבוגרת... (ולפעמים אפילו מתלוננת שאני לא נותנת לה מספיק סמכויות...)

מאחיה הצעיר ממנה בשנה וחצי אני מבקשת הרבה פחות, כי בד"כ יותר קשה לו לעזור. אבל לא מוותרת לו לגמרי. לדעתי זה חשוב שילדים ילמדו להשתתף במטלות הבית - גם בשבילי, שלא אקרוס, אבל בעיקר בשבילם, שילמדו לסייע (ואח"כ בעתיד יעשו את זה בחֶברה ובבתים שלהם עצמם), וגם בשביל תחושת השותפות והאחדות בבית...

צריך לתת לילד ליזום עזרה בבית מרצונו. ובמקביל אפשר גם לבקש ממנו עזרה שתואמת את הגיל שלו..חשוב שזה יהיה בגישה ובאווירה טובה כדי שהילד ירצה לעזור עוד!

במקרה שתיארת זה נשמע לי בסדר גמור,

מותר ורצוי להעזר בילדים וללמד אותם לקחת אחריות ולתפקד בבית,

אבל כשילד הוא האחראי הבלעדי זה נראה לי בעייתי,

למשל - כשילד לא יכול ללכת לחבר כי לא יהיה מי שישטוף כלים ,

או שכבת לא נמצאת בבית הכביסה לא תקופל, ואמא שלה לא תסתדר בלעדיה.

כשמטלות הבית באות על חשבון התחביבים של הילדים , הזמן החברתי שלהם או הלימודי.

בקיצור - ילד צריך לעזור בשביל האחריות האישית שלו, ולא בגלל שאם לא לא יסתדרו בלעדיו.

כלומר- יש מצבים שבהם אני אכן מבקשת עזרה. אם אני לא מרגישה טוב ובאמת צריכה עזרה אז אני אבקש. וברוב המקרים גם אקבל. וגם אשבח אותן על העזרה שנתנו ואולי אפילו אצ'פר במשהו קטן.

אבל בשגרה- זה לא בדיוק עזרה. זה יותר השתתפות והרבה פעמים גם נתינת אפשרות לעשות דברים מענינים וקצת אחרים. נניח- בהכנות לשבת חשוב לי שכולן ישתתפו. לא כי אני לא יכולה בלעדיהן, אלא כי יש בעיני חשיבות לכך. והרגשה של התכוננות לשבת. אז אני לא מכריחה, אבל שואלת- את רוצה להשתתף בהכנות לשבת? אני גם לפעמים נותנת כמה אפשרויות ואז הילדה בוחרת מה היא מעדיפה.

לפעמים גם נותנת תמריץ בצורת הפתעה קטנה או מלכהלי על פרשת השבוע כשהכל יהיה מסודר...

עוד דוגמה- יש פעילויות אטרקטיביות יותר- אצלי למשל הן אוהבות להכניס בגדים למייבש, כי הן נהנות להוציא את כל הסיבים מהמסנן..אז מי שזוכה להכניס או להוציא מהמייבש גם זוכה לאטרקציה הזאת...

אפשר להתאים לגיל ולרצונות. יש לי ילדה שמעדיפה להיות במטבח אז אני משתדלת לתת לה לעשות מה שאפשר- כשהאטרקציה הכי שווה בשבילה זה לשטוף כלים

אחרת דווקא מעדיפה לסדר את החדר היטב היטב.

אני מרגישה שזה חשוב. גם שלא יתרגלו שאמא עושה הכל בשבילן. שיתרגלו לעשות בשביל עצמן.

גם בשביל הערך העצמי שלהן. איזה כיף זה לשבת בשולחן שבת ולשמוע כמה עזרתי...איזה מיץ טעים ש' סחטה לנו, ואיזה מרק טעים יצא עם הירקות שת' קילפה, ואיזה שולחן יפה ה' סידרה. זה נותן להם עוד מקום שהוא לא לימודי ולא חברתי שבהן הן מקבלות הערכה על המעשים שלהן.  

וגם- יש לי תחושה שילדים היום מפונקים מדי. יש להם הכל. מליון בגדים ואוכל מגוון ותיק יפה וספרי לימוד מעניינים ובית מלא משחקים וחוגים ומה לא. לא בטוחה שזה תמיד כ"כ טוב לילד. אני רואה כמה זה עושה להן טוב להיות עסוקות במשהו אמיתי יותר- גם אם זה לשייף ולצבוע חלקי עץ כדי להכין לעצמן עוד קוביות. 

לגבי מה ששאלת- לא נשמע לי הרבה בכלל מילדה בת 10, בתנאי שזה באווירה נעימה ובכיף. כמובן שלשבח ולהדגיש כמה נעים שכל הכביסה מקופלת וכו'. 

אני גדלתי כבת יחידה וממש לא מפונקת. 

גרנו במדינה אחרת ( אנחנו בארץ 22 שנים) עם תנאי חיים הרבה יותר קשים מפה. שנים אמא שלי כיבסה ביד.

אז כילדה היו עלי הרבה מטלות כמו לשאוב אבק, לשטוף כלים וכו' ואלה היו חובות.

האמת שעם השנים כשגדלתי ממש לא סבלתי את העבודות בית, היה לי אפילו קשה לחשוב על להחזיק בית.

עם הזמן חזרתי לזה מרצון, והיום ב"ה אני ובעלי מחזיקים בית מרצון, מהבנה שזה חשוב.

בתנאים שלנו היום אני רוצה לתת לילדים שלי מטלות כשיגדלו ( הגדול בן שנתיים עכשיו) אבל בנחת.

אני מסכימה עם הגישה שהחובות על תחזוקת הבית הן של ההורים ולא של הילדים. כמובן שחשוב ללמד אותם לעזור, להיות אחראים ולכבד הורים, אבל צריך להיזהר לא ליצור "אנטי" נגד החובות בבית. ולזכור שהם רק ילדים וצריכים מרחב. עדיף לעודד אותם לעזור מרצון כמו שכתבו פה.

ובקשר למה שכתוב בכותרת זה נראה לי בסדר גמור לילדה בת 10.

זה טוב. זה חשוב. וזה נותן להם הרבה נסייון.

גם לבנים וגם לבנות...

אבל להיזהר לא להעמיס יותר מידי! כי אז ילדים ישנאו את זה וגם בעתיד יהיה להם קשה עם זה.

(שמעתי כבר מישהי שהיתה בין הבנות הגדולות בבית שאמרה שהיא לא רוצה הרבה ילדים כי היא מספיק שבעה משהיי בגני שעשועים ומשמירה וטיפול באחים שלה )

אצלי למשל-

בן ה-7.5 ובת ה-5 מאוד אוהבים לקלף ירקות ולהוריד כביסה מהחבלים!

הם אפילו יתנו לי רעיונות מה לבשל- העיקר שהם יוכלו לקלף לי ירקות...

לאסוף צעצועים, לעומת זאת- הם פחות אוהבים ויותר מתחמקים מהמטלה הזאת...

כמובן שיש לנו חלק בזה שהם אוהבים מטלות מסוימות כי תמיד אני אומרת:

יוו... הסלט הזה יצא טעים בזכות **** שקילף לנו ירקות בשבילו!
או- נראה לי שכשתדגלי, את תהיי העוזרת הראשית שלי במטבח...

או לשבח את הילדים בפני אבא/ סבתא/ דודות

כמובן שאני גם מדברת ומסבירה להם שלפעמים צריכים לסדר, גם אם לא כ"כ מתחשק-

אפילו אם אני מבקשת לאסוף משחק והם אומרים: אני לא שיחקתי בזה!

אז אני עונה: גם אני לא אוכלת את כל האוכל שאני מבשלת! ואני לא מכבסת רק לי ולאבא!
אולי כל אחד יכבס לעצמו ויבשל לעצמו, מה נראה לכם?

כולם גרים בבית הזה וכולם צריכים לדאוג שהבית יהיה מסודר ונעים... אפילו אם אנחנו לא פיזרנו....

ואני ממש רואה את זה על נשים נשואות שהיו עזורות בבית- איך הן מתפקדות לאחר החתונה

ואלה שלא הזיזו אצבע בבית- הרבה יותר קשה להם לתפעל בית...

כנ"ל לגבי הגברים!
 

שהיא אמורה לזכור בעצמה.

אפשר לבקש ממנה, על בסיס לא קבוע, לקחת אח מהגן (אם קרוב מספיק), לקפל/לתלות כביסה, אולי קצת לשטוף כלים, לפנות את השולחן, לסדר משחקים... זה מה שעולה לי כרגע.

אבל שוב - לא על בסיס קבוע, לדעתי. לא לצפות ממנה לזכור שזהו התפקיד שלה. (אולי-אולי רק לקיחת אח מהגן - אם זה באמת קבוע, שהיא כל יום לוקחת). כל פעם לבקש ממנה ספציפית.

(נכתב על-פי מה שאני רואה על בתי בת התשע, ועל פי זיכרונותיי כבת בכורה).

לכל ילד להשאיר אחריו מסודר, באופן כללי (כלומר, מתקלח - להשאיר מקלחת מסודרת; יושב לארוחה - לפנות את הכלים האישיים שלו בסוף הארוחה ולוודא שלא השאיר לכלוכים; וכן הלאה).

אבל אין אישו של "לזכור לבד". מבחינתי זה לא משמעותי. אם אני רואה שקם והשאיר אחריו מלוכלך אני פשוט מזכירה.

חוץ מזה יש זמנים קבועים שבהם אני קוראת לכל הילדים לעשות ביחד משימות מרשימה שהיא די קבועה - אבל זה לא תפקיד קבוע לכל ילד. כל הרשימה של כולם, כולל אותי.

בכלל, הילדים שלי מעדיפים לעשות משימות כולם ביחד, ולא תפקיד לכל אחד בזמנים נפרדים. 

אולי לא משהו קבוע לאלא רק קבוע לחודש הקרוב, ואז היא תבחר משהו אחר.

שני ספרים ישנים ואהובים עליי מאוד (ורחוקים מאוד זה מזה):

1) 'אלה קרי הילדה מלפלנד'. רואים שם בתמונות איך הילדונת הקטנטונת הזאת כורעת על הרצפה ושוטפת כלים בגיגית בזהירות מרובה.

2) 'מתוך ההפכה' של פועה שטיינר. היא משחזרת איך סירבה ללכת לגן והייתה נשארת עם אמה בבית, וכדי להוכיח לה שהיא יעילה וכדאי להשאיר אותה הייתה מתגייסת לכל עבודות הבית, ועומדת על שרפרף ושוטפת כלים בזהירות בעזרת כלי אחד עם מים נקיים וכלי אחד עם מי סבון.

(בשני הספרים אין מציאות של מים זורמים בברזים.)

התיאורים האלה רחוקים ממנו היום, גם ממני - ילדים קטנים אצלי לא שוטפים כלים (אולי כמשחק, כשהם מבקשים, אבל לא כמשהו שאני מסתמכת עליו ברצינות). אז לדעתי אולי הרווחנו כמה דברים (ילדות יותר נינוחה ומאווררת), אבל גם הפסדנו כמה דברים בדרך - סוג של בגרות, אחריות, רצינות, תחושת מעורבות עמוקה של הילדים, תחושה אמיתית שהם חלק חשוב... לא מצליחה להעביר הכול במילים, אבל בעיניי יש הרבה קסם בתיאורים האלה.

אח"כ הילדה הזאת גדלה וןמתחתנת ואין לה סבלנות לעבודות הבית בבית הפרטי שלה או שאין לה כוחות וסיפוק בגידול הילדים שלה עצמה כי היא שבעה מיזה די והותר!

צריך לשים לזה לב....

(ואני כן משתפת את הילדים בעבודות הבית. אבל תלוי מה. הכל לפי הגיל והרמה)

גם אני כתבתי פתק למורה שהבת שלי בישלה ארוחת צהריים

כשמה שקרה זה שהיא נורא רצתה לעזור אז נתתי לה לקלף קצת ירקות...

אוי ואבוי אם הגננת היתה חושבת שהבת שלי באמת בישלה

כנ"ל בקיפול כביסה. היא רוצה לעזור אז אני נותנת לה לגלגל גרביים

וכותבת בפתק שהיא קיפלה כביסה

או שנותנת לה לגרוף את המים יחד איתי בשטיפה וכותבת שהיא ניקתה את הבית לשבת.

את באמת חושבת שהמורה חושבת שהבת שלי מבשלת, מכבסת ומנקה???

ברור שלא!

זה ברור שזה פתק שנכתב כדי לתת לילד הרגשה טובה.

שהילדה עזרה לי לקלף ירקות ובזכותה היתה לנו ארוחת צהרים טעימה וכד'.

כמו בהרבה דברים גם בחלוקת תפקידים לילדים צריך איזון ורגישות.

מצד אחד הם לא צריכים לגדול מפונקים שבקושי מזיזים אצבע בבית. הם צריכים ללמוד אחריות ואיך לעזור. מצד שני לא צריך לדרוש מהם עד כדי כך שיהיה להם אנטי נגד עבודות הבית, שלא ישנאו אותן.

הם הרי ילדים וצריך להתאים להם עבודות לפי הגיל והאופי וכו' כמו שכבר כתבו . 

יש לי שאלה רק בשביל לדעת:

 ילד לא נחתך אם הוא מקלף ירקות?

אני מכירה ילדה שנחתכה מקוצץ ירקות כשניסתה לעזור...

כמה שורות כאן מתחת.

ראית?

והיא כבר עושה כלים (חוץ מכוסות עדינות) ומסדרת חדר שלה וכדומה

בקיצור, בהחלט כן

לגבי טענת הילדים שאומרים: אני לא שיחקתי ולכן אני לא צריך לאסוף-

אני אומרת להם: גם אני לא לכלכתי את כל הבגדים ואני בכ"ז מכבסת לכולם!
וגם מבשלת לכולם!
הבית הוא של כולנו וכולם צריכים לסייע שהבית יהיה נקי, מסודר ונעים לחיות בו!
מה דעתכם שאבשל רק לי ולאבא?

או אכבס רק לי ולאבא?

אין כזה דבר. כולם עוזרים לכולם אפילו שלא שיחקו/ לכלכו וכו'.

והם צוחקים ומבינים. ב"ה.

האם הילדים לא נחתכים מקילוף ירקות?

אצלי הם עוד ממש קטנים אז לא עוזרים עדיין.

אני לימדתי את הגדול שלי לקלף ירקות בקלף כשהוא היה בן 6!

הייתי בדיוק החופשת לידה ההוא וזה היה בתקופת החופש הגדול וזה היה מעולה בשביל כולנו!
עד היום הוא ממש מתלהב לקלף לי ירקות ( תפו"א, גזר וכו')

אני פורסת לו שקית ניילון על השיש והוא מקלף לי ע"ז.

ב"ה לא נחתך או נפצע.

לפני כמה שבועות, בת ה-5 שלי ביקשה לקלף ג"כ. נתתי לה קצת גזר. עבר מעולה. ב"ה והתלהבה מאוד!
 

את הגדול לימדתי בזמנו לחתוך סלט אבל זה קצת יותר מפחיד אותי ואין לי סבלנות לזה בינתיים.

בני כמה הגדולים שלך?

הגדול שלי בן שנתיים ו3 חודשים והקטנה בת 11 חודשים. בע"ה עם הזמן אני רוצה ללמד אותם לעזור.

וזה ממש מעניין לקרוא את השרשור הזה!

אני מתכוונת להתחיל ללמד אותם לעזור באמת בערך עוד כמה שנים בע"ה.

וגם אז זה כמו ללמד ילדים לשמור מצוות. זה קצת דומה, כי הם לומדים לאט לאט ועוד לא מחוייבים באמת. הם מתחילים להיות מחויבים בכל המצוות בגיל מצוות.

עד אז הם לוקחים דוגמה מההורים, לומדים, עושים מה שהם יכולים

כשאנחנו אוספים משחקים- גם הקטן שלי בן השנה ושבעב חודשים עוזר לאסוף לגו וכד' ולהכניס לקופסא המיועדת (וכולם מוחאים לו כפיים והוא מתלהב!)

והוא יודע לזרוק לכלוכים לפח...

ולגבי מחויבות למצוות-

כבר מגיל קטן אני מברכת איתם ומתפללת איתם.

הקטן הזה צועק "אמן" בכל פעם שאחים שלו מברכים על משהו. (גם בהדלקת נרות חנוכה השנה הוא היה צועק "אמן" כשבעלי היה מברך)

ולפני השינה הוא מבקש שנקרא קריאת שמע. שם ידיים על העיניים ואח"כ אצבע על הפה (ב"ברוך שם כבוד...)

ועוד.

"גירסא דינקותא". זה מתחיל כבר מגיל 0...

ככה היא תלמד מהי אחריות כבר מגיל צעיר.

הילד לומד ומתחנך למצוות, אבל עוד לא מחויב באופן קבוע. זה תהליך. יש שנים שבהם הוא לומד, חוזר וכו'.

ואחר כך בגיל מצוות הוא נהיה ממש מחויב לשמור את כל המצוות.

נכון שצריך לחנך לעזור בבית, אבל צריך להיזהר לא ליצור "אנטי". יש בנות שחייבו אותן בהרבה עבודות בית וכשגדלו לא ראו את עצמן מקימות בית, הן שבעו מעבודות הבית.

צריך לזכור שאחריות על הבית היא קודם כל על ההורים. הילדים מתחנכים לזה. 

נחמד שילד יודע לדוגמה לשטוף רצפה או כלים. נניח הוא עשה את זה ושמח שעזר להורים.

אבל האם מעכשיו הוא חייב לעשות את זה כל ערב? אני חושבת שלא.

הגדול אוהב להוריד כביסה!
אבל כשלא מתחשק לו- אני מותרת ולא לוחצת.

רוצה שזה ייעשה בצורה נעימה וכייפית ולא כבדה ומעצבנת.

טוב שאת רגישה כלפיהם ולא לוחצת

יש גיל שבו יותר קל לקבל מחויבות קבועה - בגיל הבוגר יותר. תלוי גם בילד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....