"שנתחיל?" עינייו החומות מביטות בי שואלות.
אני מסתכלת אל תוך עינייו, אוספת כל שארית של רגש אוהב.
"כן, שנתחיל"
"בטוחה שאת מוכנה?"
כן, אני בטוחה. אני בטוחה שאני לא מוכנה.
אין לי ברירה.
"כן, אני בטוחה"
הוא נאנח בכבדות "אולי נדחה את זה? נוכל לדבר גם מחר..."
לא! אי אפשר מחר. כי אם נדחה, אני יודעת מה יקרה. זה יכול להגיע ממקום אחר. ולא יהיו לי יותר את העיניים החומות שאני ככ אוהבת, ואת השפתיים הדקיקות שיכולות לגרום לי לשכוח מהכל, לא יהיה לי אותו יותר.
אני תוהה לעיתים אם גם הוא רואה אותי ככה.
ככה כמו שאני רואה אותו.
אני תוהה אם גם הוא אוהב אותי ככה.
ככה כמו שאני אוהבת אותו.
ואני תוהה גם אם גם הוא יודע אותי ככה.
ככה כמו שאני יודעת אותו.
"את בסדר?" הוא שואל ברכות ואני שותקת.
"כן, אני בסדר". אני משקרת.
כלום לא בסדר. אני בקושי יכולה להיות רגע לידו מבלי להקיא את עצמי.
לא מבינה איך זה קרה.
איך ברגע של חולשה איבדתי עצמי והייתי לכמה דקות של מישהו אחר.
האמת, אני כן מבינה.
תחושת החופש והחוסר מחויבות, פריצת הגבולות וסודיות. זה. זה מה שגרם לי. התחושה המשכרת והמשקרת הזאת שלרגע אחת את נתונה רק לרצונותייך.
הרסתי עולם.
הוא לא יודע.
הוא ידע. כן. הוא ידע, כי אני אספר לו.
מוכנה לספר?
לא. אני לא.
"אורי"
הוא מתקרב אלי. שותק. עם פרצוף שואל אך סבלן. הוא מכיל אותי יותר ממה שאני מכילה את עצמי.
אני לא רוצה לאבד אותו.
הוא ישבר.
אני לא רוצה לשבור אותו.
אני אוהבת אותו.
אני מרגישה איך שוב הסחרחורות חוזרות.
ממש כמו אחרי שההשפעה של החומר שהביא לי האיש נגמרה.
"אורי, אתה יודע שאני שלך. נכון?"
הוא הסתכל עלי.
הסתובב.
ויצא מהחדר.
"אורי!!"
הוא לא ענה.
שמעתי את דלת הבית נטרקת.
הלכתי לחפש אחריו, הרכב כאן. הוא לא לקח את הרכב.
"אורי!!"
הדמעות התחילו להציף את עיניי.
הרגשתי כלכך מטופשת. בשביל שתי שניות של "חירות טיפשית" פגעתי בדבר הכי יקר לי.
אני תוהה אם אני עדיין יקרה לו גם.
אם אי פעם הייתי בשבילו יקרה בכלל.
אני תוהה אם גם הוא בוכה עכשיו.
כמו שאני בוכה.
או שהוא סתם אדיש ולא מסוגל להיות לידי. פגעתי לו יותר מידי באגו הגברי.
"אורי!!"
אני לא מוצאת אותו בשום מקום. נמאס לי.
אני חוזרת הביתה. שירצה- יחזור.
אני נכנסת בעדינות אל הבית מותשת וחסרת כוחות.
בידיעה שאבדתי את היקר לי , וללא כל רצון להבין ולהכיל זאת.
למה? למה הייתי צריכה את המשחק הזה?
למה הייתי חייבת לעשות לו בכוונה, לצבוט לו את הלב?
כי רצית לבדוק אם הוא אוהב אותך? כלכך ילדותי. כלכך.
רצית להרגיש חירות , אה?
הפוך.
רצית להרגיש טיפה ולו קצת חנוקה.
רצית להרגיש חשובה לו.
תהית אם גם את חשובה לו כמו שהוא חשוב לך.
ומרוב תהיות זה סימא את עינייך.
איבדת כל מחשבה והגיון. איבדת אותך ואבדת אותו. לא עכשיו זה קרה.
לא. זה קרה ממזמן.
מזמן אבדתם אחד לשניה.
משהתחלת את הניסויים והמשחקים שלך.
"די לכעוס על עצמך. "
נבהלתי. הבטתי אחורה וראיתי את אורי.
עומד שם. עם עינייו כהרגלו. ניסיתי לדלות מהם קצת רגש אהבה.
זה היה רחוק מיזה.
לא היה שם ולו קמצוץ רגש אהבה.
היה שם הכל חוץ מאהבה.
היה שם אכזבה, היה שם פגיעה, היה שם עלבון, היה שם אשם.
אשם כלפי עצמו.
והוא חזר.
כי ידע שגם אני מאשימה עצמי
כי כן. אני אשמה.
אבל לולא אדישותו זה לא היה קורה.
הוא מתקרב מביט לעיניי . אני מנסה להביט לעינייו אך ברגע משפילה מבט.
אני לא מסוגלת. בעיניים האלו יש ככ הרבה כאב.
אני אוהבת אותו. העיניים הבהירות שלי מתמלאות רגש אהבה.
אני מתקרבת אליו צעד אחד.
תחילה הוא נסוג צעד אחור.
ואחר, מתקרב ואוחז בי בחוזקה.
מחבקני חזק.
כמו שתמיד חלמתי.
"סליחה. " הוא לוחש באוזני.
ואני תמהה מדוע.
" למה סליחה, מה עשית? אני אשמה."
"במה את אשמה , שלרגע שחכתי כי את כולך שלי?"
חבוקים עדיין עמדנו ככה, באמצע הסלון. הנחתי את ראשי על כתפו. שתקתי.
"אני יודע. כל הזמן חיפשת זאת בעיניי. ביקשת. ביקשת בלי מילים. בשקט. ואני, פחדתי שנותר בך עוד ממנו. ואת מחפשת אותו בעיניי. שאת מבקשת אותו.
זה היה המשחק שלנו. גם אני אשם.
אני הברחתי אותך אליו"
הבטתי בו במבט חם. אוהב. מלא רגש כנות ואהבה.
וזאת היתה בשבילו ההוכחה שאני כולי שלו. שלא נותר בי עוד ממנו.
הוא שתק.
חייכתי. לא יכולתי שלו. זכיתי.
זכיתי להיות כולי שלו.
אני מסתכלת אל תוך עינייו, אוספת כל שארית של רגש אוהב.
"כן, שנתחיל"
"בטוחה שאת מוכנה?"
כן, אני בטוחה. אני בטוחה שאני לא מוכנה.
אין לי ברירה.
"כן, אני בטוחה"
הוא נאנח בכבדות "אולי נדחה את זה? נוכל לדבר גם מחר..."
לא! אי אפשר מחר. כי אם נדחה, אני יודעת מה יקרה. זה יכול להגיע ממקום אחר. ולא יהיו לי יותר את העיניים החומות שאני ככ אוהבת, ואת השפתיים הדקיקות שיכולות לגרום לי לשכוח מהכל, לא יהיה לי אותו יותר.
אני תוהה לעיתים אם גם הוא רואה אותי ככה.
ככה כמו שאני רואה אותו.
אני תוהה אם גם הוא אוהב אותי ככה.
ככה כמו שאני אוהבת אותו.
ואני תוהה גם אם גם הוא יודע אותי ככה.
ככה כמו שאני יודעת אותו.
"את בסדר?" הוא שואל ברכות ואני שותקת.
"כן, אני בסדר". אני משקרת.
כלום לא בסדר. אני בקושי יכולה להיות רגע לידו מבלי להקיא את עצמי.
לא מבינה איך זה קרה.
איך ברגע של חולשה איבדתי עצמי והייתי לכמה דקות של מישהו אחר.
האמת, אני כן מבינה.
תחושת החופש והחוסר מחויבות, פריצת הגבולות וסודיות. זה. זה מה שגרם לי. התחושה המשכרת והמשקרת הזאת שלרגע אחת את נתונה רק לרצונותייך.
הרסתי עולם.
הוא לא יודע.
הוא ידע. כן. הוא ידע, כי אני אספר לו.
מוכנה לספר?
לא. אני לא.
"אורי"
הוא מתקרב אלי. שותק. עם פרצוף שואל אך סבלן. הוא מכיל אותי יותר ממה שאני מכילה את עצמי.
אני לא רוצה לאבד אותו.
הוא ישבר.
אני לא רוצה לשבור אותו.
אני אוהבת אותו.
אני מרגישה איך שוב הסחרחורות חוזרות.
ממש כמו אחרי שההשפעה של החומר שהביא לי האיש נגמרה.
"אורי, אתה יודע שאני שלך. נכון?"
הוא הסתכל עלי.
הסתובב.
ויצא מהחדר.
"אורי!!"
הוא לא ענה.
שמעתי את דלת הבית נטרקת.
הלכתי לחפש אחריו, הרכב כאן. הוא לא לקח את הרכב.
"אורי!!"
הדמעות התחילו להציף את עיניי.
הרגשתי כלכך מטופשת. בשביל שתי שניות של "חירות טיפשית" פגעתי בדבר הכי יקר לי.
אני תוהה אם אני עדיין יקרה לו גם.
אם אי פעם הייתי בשבילו יקרה בכלל.
אני תוהה אם גם הוא בוכה עכשיו.
כמו שאני בוכה.
או שהוא סתם אדיש ולא מסוגל להיות לידי. פגעתי לו יותר מידי באגו הגברי.
"אורי!!"
אני לא מוצאת אותו בשום מקום. נמאס לי.
אני חוזרת הביתה. שירצה- יחזור.
אני נכנסת בעדינות אל הבית מותשת וחסרת כוחות.
בידיעה שאבדתי את היקר לי , וללא כל רצון להבין ולהכיל זאת.
למה? למה הייתי צריכה את המשחק הזה?
למה הייתי חייבת לעשות לו בכוונה, לצבוט לו את הלב?
כי רצית לבדוק אם הוא אוהב אותך? כלכך ילדותי. כלכך.
רצית להרגיש חירות , אה?
הפוך.
רצית להרגיש טיפה ולו קצת חנוקה.
רצית להרגיש חשובה לו.
תהית אם גם את חשובה לו כמו שהוא חשוב לך.
ומרוב תהיות זה סימא את עינייך.
איבדת כל מחשבה והגיון. איבדת אותך ואבדת אותו. לא עכשיו זה קרה.
לא. זה קרה ממזמן.
מזמן אבדתם אחד לשניה.
משהתחלת את הניסויים והמשחקים שלך.
"די לכעוס על עצמך. "
נבהלתי. הבטתי אחורה וראיתי את אורי.
עומד שם. עם עינייו כהרגלו. ניסיתי לדלות מהם קצת רגש אהבה.
זה היה רחוק מיזה.
לא היה שם ולו קמצוץ רגש אהבה.
היה שם הכל חוץ מאהבה.
היה שם אכזבה, היה שם פגיעה, היה שם עלבון, היה שם אשם.
אשם כלפי עצמו.
והוא חזר.
כי ידע שגם אני מאשימה עצמי
כי כן. אני אשמה.
אבל לולא אדישותו זה לא היה קורה.
הוא מתקרב מביט לעיניי . אני מנסה להביט לעינייו אך ברגע משפילה מבט.
אני לא מסוגלת. בעיניים האלו יש ככ הרבה כאב.
אני אוהבת אותו. העיניים הבהירות שלי מתמלאות רגש אהבה.
אני מתקרבת אליו צעד אחד.
תחילה הוא נסוג צעד אחור.
ואחר, מתקרב ואוחז בי בחוזקה.
מחבקני חזק.
כמו שתמיד חלמתי.
"סליחה. " הוא לוחש באוזני.
ואני תמהה מדוע.
" למה סליחה, מה עשית? אני אשמה."
"במה את אשמה , שלרגע שחכתי כי את כולך שלי?"
חבוקים עדיין עמדנו ככה, באמצע הסלון. הנחתי את ראשי על כתפו. שתקתי.
"אני יודע. כל הזמן חיפשת זאת בעיניי. ביקשת. ביקשת בלי מילים. בשקט. ואני, פחדתי שנותר בך עוד ממנו. ואת מחפשת אותו בעיניי. שאת מבקשת אותו.
זה היה המשחק שלנו. גם אני אשם.
אני הברחתי אותך אליו"
הבטתי בו במבט חם. אוהב. מלא רגש כנות ואהבה.
וזאת היתה בשבילו ההוכחה שאני כולי שלו. שלא נותר בי עוד ממנו.
הוא שתק.
חייכתי. לא יכולתי שלו. זכיתי.
זכיתי להיות כולי שלו.
