זה סטטוס שונה ובהתאם דאגות שונות, לחץ מכיוון אחר

פחות זמן

לצערי פחות זמן ללמוד תורה

מצד שני- יש יותר איכות, אני יודע שאישתי מקריבה בשבילי דברים

אקיצר שונה אבל לא יודע לאיזה צד

אבל זה לא אומר שכל אהבה דומה.

אפשר גם להגיד שאני אוהב גבינה צהובה או שאני אוהב לטייל בארץ.

אפשר גם להגיד שאני לא אוהב את המנהל שלי, אבל זה לא יהיה דומה לכך שאגיד שאני לא אוהב את אשתי.

אין שום זהות וקשר בין אהבת בני זוג לבין כל אהבה אחרת, יש אולי כמה צדדים דומים אבל זו אהבה שיש בה גם יחסי אישות שאינם קיימים בשום אהבה אחרת.

רבי אליהו די-וידאשׂ (ממקובלי צפת במאה השש עשרה), כתב ספר מוסר לאנשי מעלה בשם "ראשית חכמה". בשער האהבה (פרק ד) הוא מתאר את מעלת אוהב ה', ולקראת סוף דבריו הוא מביא סיפור שכתב רבי יצחק דמן עכו. הסיפור הוא אודות אדם פשוט שראה יום אחד את בת המלך והתאהב בה. הוא ניגש אליה ושאל מתי ייפגשו? והיא ענתה – בבית הקברות. כוונתה הייתה שהם לעולם לא ייפגשו, אלא רק לאחר המוות, אולם אותו אדם סבר שהיא מתכוונת לכך ברצינות, ולפיכך הלך וישב בבית הקברות. הוא חיכה לה זמן רב בציפייה גדולה, וליבו היה מלא אהבה אליה. ככל שעבר הזמן ובת המלך לא הגיעה, אהבתו נעשתה יותר ויותר מופשטת ויותר מזוככת, עד שנעשתה לאהבת אלוהים. רבי אליהו די-וידאשׂ מסיים את הסיפור בקביעתו הבאה של רבי יצחק דמן עכו: "מי שלא חשק לאישה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוהית", כלומר: אדם שלא יודע מהי אהבת אשה, איננו מסוגל לדעת מהי אהבת ה'.

מאתר הרב שרקי

וכמובן גם לא אהבה בין חברים שבכלל לא מתקרבת...

יש הרבה פחות פניות להתעסק בעולם הפנימי שלך כי אתה צריך להקדיש זמן לעוד אדם ולבנות עוד משהו חוץ מאת עצמך. מצד שני אתה מעשיר את העולם הפנימי שלך מהעולם של בן הזוג.

ולעניין האהבה שמוזכרת פה בהמשך הדיון, לדעתי דווקא הקשר עם אבא הוא הקשר שמקביל לקשר עם הקב"ה ולא הקשר עם בן הזוג.  אני מרגישה שזה קשר הרבה יותר "לא תלוי בדבר" מאשר עם בן הזוג. חוצמזה שהקשר עם בן זוג הוא קשר שיוויוני והקשר עם הקב"ה הוא לא. קיצר, לא ממש מבינה את ההשוואה הזאת. ולעניין עוצמת האהבה, זה גם לא קשור כי אני לא חושבת שהאהבה לבן זוג היא יותר גדולה מאהבה, אני חושבת שהיא פשוט אהבה שונה ויושבת במקום אחר. אולי בגלל שאהבת בן הזוג היא דבר שהתחדש במהלך החיים ולא "נולדת" איתו זה נראה יותר "חזק"

אתה לא "נותן" שום דבר לקב"ה וחס וחלילה לחשוב שהוא צריך אותך או שאתה "מאוחד" איתו.

אולי קשר של נישואים הוא שונה מקשר עם ההורים, אולי הוא יותר אקטיבי ואלי גם יותר " מרגישים" אותו בשלב הזה של החיים (בע"ה שההורים יחיו בשמחה ובריאות עד 120 אבל גם הם זקוקים לילידם מאוד, במיוחד לקראת סוף ימיהם... אבא שלי  למשל הקריב ומקריב המון כדי להשאר קרוב להורים שלו כי הוא יודע שהם זקוקים לילד לידם לא בקטע טיפולי כי הם בריאים ומתפקדים מעולה, אלה כי זה מה שהם באמת צריכים ומה שיחזיק אותם בבריאות הנפש)

ולכן, אני עדיין חושבת שהקשר הנכון להשלכה הוא על קשר עם ההורים.

אגב אתה גם רואה לזה המון התייחסות בספר תהילים... 

א. ה"אחדות" שלנו עם הקב"ה נובעת ממנו (כמו בקשר עם ההורים, הם המקור ואנחנו ההשפעה שלהם) ולא נובעת בצורה שווה (כמו בנישואין) ז"א שאנחנו לא מאוחדים מרצוננו החופשי, לא בחרנו להיות חלק מהקב"ה. 

ב. להעניין ה"צורך" אני לא קראתי את הספר שהבאת, אבל להגיד שהקב"ה "צריך" משהו זה ממש עבודה זרה. זה בעצם הופך את הקב"ה ל- לא מושלם. אם כבר, כחלק מהיותו מושלם, טבוע בו עניין עשיית הטוב, וזה נעשה בשלמות רק באמצעות משהו אחר שמוטב ממך. ז"א זה לא "צורך", זה חלק מהשלמות. וגם אצל ההורים הקשר נובע מהצורך הטבעי להיטיב ע"י הבאת חיים לעולם והנתינה כלפיהם. 

בקיצור, גם אם קווים כלליים שדומים בקשר הזוגי, בקשר עם ההורים הם כמעט זהים.

בנוסף גם שהקשר הזוגי הוא בחירי, ניתן לשינוי, ניתן להפרדה וכו'.... בעוד שהקשר ההורי הוא סגולי. 

אתה מרגיש שהדבקות שלך באישתך ובקב"ה היא אותה דבקות?

הדבקות בקב"ה היא התבטלות מוחלטת לרצונו, ההבנה שאני חלק ממשהו גדול ממני בהרבה, ההבנה שכל העצמיות שלי שואבת ממנו.

אני מאוד מקווה שזה לא ככה בין בני זוג...

חוץ מזה, נקודת המוצא בקשר הזוגי היא כ"כ שונה שאני לא ממש מבינה את ההשלכה הזאת! אני לא מבינה איך אפשר להשליך רגשות זוגיים על הקשר עם הקב"ה!  מאיפה זה הגיע? מהנצרות? כי היהדות לא מדבר מעולם על קשר זוגי עם הקב"ה ברמת הפרט. (ברמת כנסת ישראל זה ענייין אחר לגמרי, קודם תרגיש את כנסת ישראל כאילו היא אתה עצמך אח"כ נוכל לדבר על קשר זוגי עם הקב"ה).

כל הנביאים מלאים בתיאור מערכת היחסים כמלך-אדון, אב-בן. 

רגש זוגי זה קודם כל רגש של שיוון! רגש של בחירה, של השלמה, של הדדיות.

 לעולם, לעולם לעולם לא יכול להיות רגש כזה בעבודת ה'! אנחנו שווים לקב"ה? בחרנו בו? אנחנו משלימים אותו? 

ובכלל, רגשות במערכת יחסים מבוססים יחודיות ובלעדיות (בן הזוג הוא האדם הנבחר, היחיד, על פני אחרים) אתה חושב זה רגשות שרלוונטים בקשר עם הקב"ה? 

מרוב שמתעסקים ב"אהבת" ה' כל הזמן כבר שכחנו שיש גם יראה.... מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה משלבת את שניהם. 

בקיצור, לעניות דעתי, אם משהו מרגיש שיש מכנה משותף רחב בין הרגשות שהוא חש כלפי בת הזוג לבין הרגשות כלפי הקב"ה, כנראה אחת ממערכות היחסים דורשת בירור מחדש. 

ולעניין מה שהזכירו פה למעלה שאדם צריך לחשוב על הקב"ה ולאהוב אותו כמו אישה, הכוונה היא לכמות הזמן , האנרגיה העוצמה והמחשבות שהוא מקדיש לזה. זה השוואה לעניין הכמותי ולא לעצם הרגשות. 

היא האחרונה ש'מרגישה' קרבה לקל...

לפי הנצרות האדם הוא אפס מאופס וכל חייו הם חטא גדול..

עזוב את העניין של הנצרות או לא, לא כתבתי נצרות כהשווה אלה כדי להגיד שזה לא יהודי. 

בא נעשה את זה הפוך, אני רוצה שתביא לי 2-3 מקורות שיש התייחסות למערכת יחסים שלנו עם הקב"ה (ברמת הפרט) שבאה כהשווה לזוגיות. 

אני מדברת על מקורות מהתנ"ך והנביאים ולא ספרים של אחרונים.... (רמז: אין דבר כזה).

שימי לב שהרמב"ם מדבר על דברים כמותיים ולא על מהות הקשר. הוא מדבר על עוצמת האהבה ולא על היחס הנפשי של האדם כלפי הקב"ה. הוא לא אומר שאדם צריך לאהוב את הקב"ה כמו שהוא אוהבת אישה. אלה, הוא אומר  

"שיאהב את ה′ אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה′ ונמצא שוגה בה תמיד כאילו הוא חולה חולי אהבה שאין דעתו פנויה מאותה אהבת אישה והוא שוגה בה תמיד "

לא כתוב כמו שהוא אוהב אישה, כתוב. כאילו. והוא מיד מפרט על איזה חלק בדיוק הוא מתכוון- "שאין דעתו פנויה מאותה אהבת אישה והוא שוגה בה תמיד" הרמב"ם רוצה להגיד שהאדם צריך שהקב"ה והאהבה אליו יהיו אצל האדם באותה עוצמה של אדם שמאוהב באישה, שהוא כל הזמן צריך לחשב על הקב"ה. האם זה אומר שהוא משליך רגשות זוגיים על הקשר עם הקב"ה???  ממש לא!!! רגשות זוגיים הם בהכרח שיוויונים ולכן לא יכולים להתקיים בין הקב"ה לבן אדם

את מסבירה למה זה כן ואז אומרת למה זה בעצם כן...

גם לאבא ובן וגם לאיש ואישה...

אז כנראה ששניהם נכונים.

תביאי מקורות לזה שהקשר שלנו משול לאיש ואישה (ברמת הפרט, לא כנסת ישראל)

הקשר משול למלך-עבד ולאב-בן. 

בעיני זה סוג של יוהרה להגיד שהקשר עם הקב"ה משול לקשר עם בן זוג וכבר הרחבתי למעלה למה זה טעות.

אגב, אף אחד ממכם לא ענה לטענות קונקרטית. לעצם המהות של הקשר (שמתוכו נובעים גם הרגשות באופן טבעי)

למה איכפתיות היא ישר סממן של זוגיות? אין דברים כאלה עם הורים? 

שוב, אתה נותן הרבה דברים שלא מעידים על קשר זוגי בהכרח! הם מעידים על קשר, כלשהו. 

ודוד המלך אפילו לא פעם אחת מדבר על קשר זוגי!!! תמיד יש עניין של רועה, מנהיג, הורה, מלך... לעולם לא בן זוג!

האם אתה לא משתף את הוריך בשמחות ובכאב שלך?  האם הם לא כתובת להתייעצות, לשיח? האם הם לא הכתובת הראשונה כשאדם נמצא בקושי? 

אגב, אין פה דיאלוג. הקב"ה לא מדבר איתך חזרה.  (אולי עוד משהו שמחזק שלא מדובר בקשר זוגי ושיוויוני?)

זה מעניין את הקב"ה בדיוק כמו שמעניין את ההורים שהילד שלהם ידבר איתם, ילך בדרך הטובה והישרה, יצמח, יגדל, שיהיה לו רק טוב!  האם זה שיש להורים כמה ילדים אומר שהם לא מנהלים מערכת יחסים אישית עם כל אחד מהם?

ולא ממש הבנתי למה קשר הדוק הוא בהכרח זוגי.... כאילו ילד שמדבר עם ההורים שלו כמה פעמים ביום זה לא דבר שקיים? (קיים.. מניסיון)

וברור שהקב"ה זה הרבה יותר מהורים כי הוא תופס מקום אחר לגמרי בעולם של כל אדם, אבל, אם כבר לתת אנלוגיה ריגשית, זה לקשר עם ההורים. 

התפילות לא נועדו לפתור בעיות, התפילות נועדו לקדם את האדם. הקב"ה לא צריך שתתפלל. הן ממש לא נועדו כדי שהקב"ה לא "יעלב" או בשביל "לשמח" את הקב"ה. הן נועדו לטובת האדם בלבד!! ומה שלכאורה "משמח" את הקב"ה (וצריך להזהר עם ההשלכה הזאת של הרגשות) זה שהאדם פועל באופן שטוב לו ושמקדם אותו. 

זה שההשוואה על עבודה זרה היא בגידה זה כי מדובר על כל עמ"י ולא על אדם פרטי - וכאמור היחס בין כנסת ישראל לקב"ה יש בה כן מקום להשוואה זוגית (גם בזהירות). אתה לעולם לא רואה אמירות כאלה ביחס לאדם פרטי. 

ושוב, הקב"ה לא 'נפגע' ולא 'נעלב' ולא 'מקנא' ולא 'כועס'. דיברה התורה בלשון בני אדם.... 

וזה חלק משורש הטעות בתפיסה לדעתי. אתה משליך על הקב"ה רגשות זוגיים ולכן אתה מעמיד אותו במקומות לא ראויים שהוא "נפגע" מאיתנו או שהוא צריך אותנו. 

ושוב, לא הבאת אפילו לא מקור אחד בתנך שמשווה את הקשר לזוגי.

מהות הקשר היא הנקודה השורשית שממנה הוא נובע. 

למשל, קשרי עבודה נובעים ממקום אינטרסנטי, מרצון של כל צד להיטיב לעצמו (העובד רוצה שכר, סיפוק, קידום מטרה עצמית, פיתוח. המעסיק רוצה תפוקה, קידום העסק וכו')

קשר אדון- עבד, נובע ממקום של מעמדות. יש אחד שבוחר ואחד שלא בוחר. יש אחד שקובע ואחד שמיישם. יש אחד שמביא לידי ביטוי את רצונותיו ואת עצמו ויש אחד שמוחק את עצמו ומביא לידי ביטוי את הצד השני.  בנוסף יש פה בחירה חד צדדית.

קשר אב-בן, נובע גם הוא ממקום של מעמדות. יש את ההורה שמחליט ליצור את הקשר הזה (בעצם החלטתו להביא ילד לעולם), הילד לא בוחר להיוולד, ולא בוחר האם להמשיך להיות הילד של הוריו. ההורים תמיד ירצו בטובת הילד גם אם הילד לא מבין את זה, והם תמיד מנקודת מבט עליונה יותר על חייו. בנוסף דבר מהותי נוסף הוא עצם השתלשלות של הילד מהוריו. הילד הוא בעצם חלק מההורים שלו באופן מסוים. 

קשר בני זוג- נובע ממקום שיוויוני, בחירי, וניתן לשינוי. 

אמנם לפני הנישואין היתה עבודה יותר אינטנסיבית מבחינה שכלית ורעיונית,

אך עבודת המידות סביב המערכת הזוגית וגידול הילדים, התורה שהבעל הצדיק מקנה על הבית (באתי גם מבית שסובב את התורה ב"ה אך בצורה שונה מהבית שלנו,) עכשיו כל עליה רוחנית או ח"ו ירידה משפיעה על עוד מעגלים. יש עבודת ה' מסוג של 'כל עצמותי תאמרנה'.

כל השנים של הרווקות הם היו הכנה טובה לשנים אלו. אם היה רק את עבודת ה' של הרווקת היה חסר גדול. אם היה את עבודת ה' העכשווית ללא ההכנה קודם היה חסר גדול.

אני מאמינה שהילדים יגדלו והעומס הטכני ירד  תהיה חזרה מסויימת לעבודת ה' השכלית אך זה יהיה ברובד אחר לגמרי.

מקווה שהועלתי למישהו...

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר