אחרי כמה מקרי מוות שקרו וחלקם של אנשים שהייתי קשור אליהם עולים הרבה תהיות הרבה רגשות מעורבים ובעיקר שאלות, ישבתי וכתבתי כמה דברים שפשוט זה מה שהרגשתי, מה שפשוט עבר לי בראש ורציתי לשתף ואשמח לתגובות (אני בטוח שזה דברים שאנשים יזדהו איתם או לפחות חוו חלק מהם , מוזמנים להגיב ולהגיד את מה שאתם עונים לעצמכם ברגעים כאלו)
בימים שילדים כך נופלים
הולכים לנו ומשאירים רק תמונה עם חיוך על הפנים
במקום בו המוות צץ בפינות ומגיח פתאום גם בכל מיני כיוונים שונים
סרטן, מחלות קשות או ״סתם״ בתאונות דרכים.
האם יש איזושהיא מורשת שנשארת אצלנו, משהו חזק שבאמת ישאיר לנו חיוך על הפנים???
פרופורציה יכולה ליהיות מילה חזקה לפעמים, להסתכל על הצער שקיים, ולהגיד תודה ש״החיים שלנו תותים״.
אבל מה באמת מחזיק אותנו ברגעים קשים כשחבר הולך ומשאיר אותנו כואבים,
מה עונים למי ששואל למה כל הצער הזה בחיים??
כל כך הרבה רע שקיים,
נשאר לנו רק להפנות אצבע לריבונו של עולם.
האם יבוא היום ותיהיה לנו תשובה או שנמשיך ככה להיסתובב בסימן שאלה?
מאמין באחד ויכול לראות אותו בכל מקום אבל איך מרגיעים את הלב שרק שואל כל היום??
