היום במדינת ישראל יש חוק של דמי מזונות שבו אחד הבן זוג מתחייב לשלם דמי מזונות לבן זוג השני בשביל לאפשר לבן זוג לפרנס כראוי את הילדים אשר נמצאים במשמרתו.
חוק זה לכאורה חוקק לטובת הנשים בכוונות פנימסטיות לאפשר לנשים אפשרות להתגרש בלי שום שתהיה לה בעיה כלכלית. עד שכיום אפילו מנצלים זאת עד הסוף והאיש משלם כספים גם כשאין לו סכום גבוה או שיש להם משמרות שוות וכו' לאישה. וכן גם מאפשר לנשים שאין להם עבודה של ממש, שיוכלו להתגרש בלי שום השלכות. (אף שהחברה דוגלת בשוויון והנשים יש להם אפשרות לעבוד כמו הגברים מכל מקום ישנם מקומות שהמסורתיות ממשיכה והאיש עדין הוא המפרנס העיקרי).
יוצא שלאשה להתגרש מהווה עסק רווחי. זהו חוק שמעודד גירושין שהרי הצד המתגרש הלוקח את המשמורת (בימינו הצד הנשי) לא מפסיד דבר מהמהלך של הגירושין אם הילד אצלו. כך שגם אם היה לבן הזוג קושי לפרנס את ילדיו כעת לאחר הגירושין מחוייב לתת גם אם אין לו.
היה אפשר להציע שיחשבנו את המחיר המינמלי ביותר בשביל הילד ואין האב מחוייב לממן חיי מותרות של האם.
חוק זה גם מאפשר למנוע מהילדים לחיות עם אביהם שהרי לא זקוקים לו הרי הכסף יבא ממילא אך הצד הרגשי לא ימולא כי האם לא סובלת את בעלה.
בכל זאת אינני רוצה לדון כלל בהיבט הנשי. החוק אינו טוב גם אם היה נוגע לכל אחד מבני הזוג.
החוק פוגע בערך הכי עליון ביהדות והוא החירות. אחד מבני הזוג הופך להיות בנק בשביל הבן הזוג השני הוא הופך להיות מושעבד אליו בגלל ילדו.
מה קורה אם אדם נפטר והאשה אלמנה איך היא מסתדרת? מה קרה שאם הוא עדין חי אז אפשר לחיות על חשבונו? מה קורה אם אדם לא חש שמסוגל לגדל את ילדיו ומביא אותם לבית יתומים האם גם אז האדם מתחייב לתת מכספו לגדל ילדים אלה?
בהלכה יש אפשרות לחייב אדם לתת צדקה. "כופין על הצדקה" הולכים לאנשים עשירים שיתנו צדקה לאנשים עניים שחייבים לקבל על פי דין. אך אסור לבית דין לבא לקחת ממונו של האיש. אלא רק גורמים לו לתת.
לבא לקחת מאדם את כספו את מה ששייך לו. להיכנס לתחום הפרטי שלו. זהו דבר שלא יעשה אם זהו ממונו. רוצים לגרום לתת כסף זה בדרכים אחרות הכסף הוא שלו.
נכון, יש בעיה במשכורת של ימינו. הרווח של המשכורת אינו מכסה על הצרכים. ולכאורה אם כל אחד מהצדדים מתגרש אז הוא צריך לנהל בית משלו וזקוק ליותר כסף. והפיתרון הזה מאפשר לנשים להתגרש גם בלי יכולת לשלם תשלום רב. אבל לא בגלל בעיה כלכלית אנחנו נפגע בחירות של כל אדם. כל בעיה צריך לפתור אותה בנפרד בפתירון המתאים ביותר עם התחשבות מימלית בקשיים צדדיים של המציאות. את הכלכלה צריך לפתור בנפרד והחירות בנפרד. כל פיתרון שכל פעם יחפף בגלל סיבה אחרת רק יגרום לשקוע בבוץ עמוק יותר ויותר. כל אחד מהצדדים צריך לקחת אחריות על הגירושין בלי קשר למצב הכלכלי שלהם.
בחוק זה שכחו את ערך "אחריות".
הצעה נגדית
ניתן לכפות על כל אחד מבני הזוג שיקחו משמרת על ילדיו. ותשלומים מחוייבים מחוץ למשמרת כגון בית ספר וכו' לחייב את שני הצדדים להשתתף בשווה.
אך מעבר לכך כגון חוגים וכו', כל אחד יש לו אחריות על ילדיו. כל אחד ישלם כסף בשביל ילדיו משום שהוא אחראי עליהם הם ילדיו.
האיש והאשה יקחו אחריות על הגירושין, זה לא תתגרש ותחיה על חשבון השני. אם אחד מבני הזוג בחר לחיות חיים בלי בן הזוג השני אז שיתגרש ממנו עד הסוף שיקח אחריות שלא ימשיך לחיות על חשבונו.
אין רק זכויות של הילד. יש גם חובות של האב ואם לתת חינוך ולפרנסם. וכל צד צריך להשתתף בכך. אם אחד הצדדים לא מוכן לתת לשני משמורת על ילדיו. אז שלא ימשיך לחיות על חשבונו שיקח אחריות.
אם אחד מההצדדים אינו מסוגל לקחת משמורת, כמו הורה שמוסר ילדיו לאימוץ שלא יחייבו אותו לשלם זוהי אחריותו הבלעדית. אין האב בנק של הילד. כל עוד הילד אצלו יש לו אחריות עליו לגדלו כראוי כל עוד אינו אצלו גם אם זה קשה אינו חייב כלל.
אין לילד זכות לנצל את הוריו (דרך אחד מבני הזוג) למימונו. יש לאב אחריות על ילדו ולכן מפרנסו. כל אחד יש לו את חייו. כל אדם חירותו ויש לו לקחת אחריות על חייו. אם הילד נמצא בחיי הבן זוג אז יש לו אחריות אם אינו נמצא בחייו אז אין לו אחריות.
אם אחד מבני הזוג דורש משמרת אפילו מועטה ניתן אולי לחייבו לממן את חצי מהכסף הבסיסי ביותר מעבר לחיי המשפחה כמו בית ספר שהרי גם אם חי אצל שניהם הרי מישהו צריך לשלם על מה ששייך מחוץ הבית. אך לחייב יהיה ניתן רק בדברים המינמליים ביותר כמו בית ספר. וגם זה כל עוד שני הצדדים מסכימים אך אם אחד מבני הזוג רוצה לשלוח לבית ספר יקר והשני אינו מסכים אין לחייב את הבן זוג לשלם יותר מחצי מהבית ספר הפחות יקר. שהרי הם התגרשו ודעתם שווה וכל אחד יקח אחריות על בחירתו.
אך אם אחד מבני הזוג אינו חפץ במשמרת כלל, אין לחייבו לשלם על הבית ספר. שהרי אינו בתחום אחריותו כלל. ואם ירצה לשלם בשביל קשר עם ילדיו אז זה עניינו בלבד.
