(גאון אני, כדורי שינה. אבל לא כי זה כדורים)
שבת, השעה שמונה בערב, אני מתה מעייפות ונכנסת למיטה.
כמה דקות אחרי שהתמקמתי אח שלי דופק, בואי מהר נפל הזה על התנור ונשרף ונשפך בואי מהר -
הייתי בטוחה מינימום הבית עולה באש, ירדתי בריצה למטה.
נכון הכרית הזאת שמניחים סביב הראש כדי שיהיה נוח? אז היא "נפלה" על התנור. תנור ברזל כזה עם אש.
אני יורדת למטה, התנור נראה לי די נקי, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני
ואז אני רואה את השטיח - מאיפה הגיע כל השלג הזה?!
חלק מכדורי הקלקר חרוכים על התנור ומפיצים ריח זוועה, השאר - כמות די נכבדת - מקשטים את השטיח בסלון שנראה כאילו שכחו אותו בחוץ בחורף בבית אל.
ניסינו לנשוף את הכדורים לתוך כף אשפה אבל זה לא ממש עזר.
בינתיים אמא התעוררה. לפחות אותה זה הצחיק |רוטן|
קיפלנו את השטיח עם כל הדברים שעליו, במוצ"ש שאבנו את כל האיזור מהכדורים הנודניקים האלה.
ועד עכשיו יש שאריות של הריח השרוף.
ועדיין יש כדורים בכל מקום.
ונחזור ללילה -
גמרנו לנקות יחסית, ופתאום המיטה הקפואה למעלה לא ממש קרצה לי אז החלטתי לעבור לישון בספה.
דקה, שתיים, לקחתי ספר ליד וקיוויתי להירדם ממנו, לא עבד. בינתיים נכבה האור בסלון.
(עברה שעה מאז שנכנסתי למיטה)
החלטתי שזה לא יקרה מעצמו, אז הכנתי לי כוס חלב חם עם דבש שאמור להרדים אותי עד מחר והתיישבתי ליד נורת החירום לקרוא עיתון ולנסות להרדים את עצמי. מזל שלא אכלתי עוף בסעודה 
כשנגמרה הכוס והרגשתי מנומנמת מספיק חזרתי לספה, ואחרי המון זמן הבנתי שגם זה לא עבד.
אז עברתי לכורסה, אולי לא היה לי מספיק נוח.
אבל פשוט לא הצלחתי להרפות את הראש! הרגשתי שפשוט כואב לי עצם קיומו. כאב לי להחזיק אותו באוויר, כאב לי להניח אותו בתנוחה שישנים, רק כשזרקתי אותו אחורה והוא היה תלוי בצורה מפחידה הצלחתי להירגע. אבל אי אפשר לישון ככה.
אז עברתי לרצפה - והיא הייתה קפואה, אז ניסיתי לישון על השמיכה ולהתכסות בה בו זמנית. אחרי חצי שעה בערך נרדמתי, ארבע שעות אחרי שהתחלתי לנסות להירדם.
שש בבוקר אני מתעוררת לקול ליחשושים. בן דוד שלי בא להעיר את אח שלי שישן גם כן על הספה לותיקין.
הם התלבטו אם אני אני או אח אחר, אז נהמתי שאני אני ולא הוא וחזרתי לישון.
כלומר לקח לי כמה דקות, אבל נרדמתי.
אחרי כמה זמן חזרתי לספה כדי שאמא לא תקום ותגלה שישנתי על הרצפה.
בשמונה בבוקר אני שומעת את אח שלי עומד לידי ואומר "בואו נקפוץ על יעל". אז קמתי, צעקתי עליו וחזרתי לישון.
בעשר קמתי סופית, כשאני מתאמצת להרים את הראש בלי להתעלף, ובקושי מצליחה לזוז.
מסכנה אמא שלי, בקושי עזרתי השבת, הרגשתי את כוח הכבידה בכל כוחו.
מה לעזאזל.
