לי היו עגילים עד החתונה, חורים רגילים לגמרי, אחד בכל אוזן. וכשיצאתי עם מי שהיום הוא בעלי, באחת הפגישות הוא פתאום שאל אותי: "אם נחליט להתחתן, תהיי מוכנה לשים כיסוי ראש ולוותר על העגילים?" ואני תיכף התחלתי לבכות, ככה באמצע הרחוב. מ-4 סיבות:
1. שמישהו יחשוד בי שאני לא אכסה ראש?!
2. שאני אוותר על העגילים?! למה מי מת?!
3. ככה מציעים נישואין?! ככה מציעים נישואין???!!!
4. תכל'ס, אני הבנתי את זה כהצעת נישואין, והתרגשתי מאוד. הוא מצידו בכלל לא התכוון להציע עדיין...
זה היה בערב יום ירושלים. בלילה הלכנו מ"בית אורות" בהר הצופים לכותל, עם עוד אלפי אנשים, ובבוקר בכותל, אחרי התפילה הכי נרגשת שהיתה לי אי פעם, הודעתי לו שכן, אני מוכנה להתחתן איתו ולוותר על העגילים. והיתה שמחה רבה. וזהו, מהחתונה אין לי עגילים. זה היה נורא קשה לי, כי אני מאוד אוהבת עגילים, חלמתי להתחתן עם שרשרת פנינים ועגילי פנינה. שרשרת היתה, עגילים לא. בטח החורים כבר נסתמו. כבר 6 שנים בלי. אבל עם איש זהב. רק שהוא לא יכול לסבול שמישהו עושה לעצמו חורים בגוף. כל חור, בכל מקום. הוא מברך "אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים" ומסתפק בזה...