אבל עוד חודש, חודשיים, שנה שנתיים- כל אחד בקצב שלו.

הפצע יגליד.

הלב יפסיק לכאוב, או שיכאב רק כאב עמום.

זה מה שיקרה לנו.

אנחנו נחזור לשגרה.

ונשכח..

אולי לא לגמרי..

אבל נשכח..

ומנגד.

הם.

שגורשו.

לא פונו!

גורשו. נעקרו.

הפצע לא יגליד.

הם ישארו בלי הבית האמיתי שלהם!

כמו האנשים מהיישוב שלי ועוד הרבה אחרים.

שגורשו מהגוש.

נעקרו מביתם.

יש להם בית.

אבל זה לא הבית..

הבית האמיתי..

לא נשכח ולא נסלח!

כמובן שלא סולחים.

אבל הרבה פעמים שוכחים.

או לא זוכרים..

את המון האנשים שאין להם בית!! 

הבית האמיתי שלהם!

אי שם במקום שפעם היה בית. עם גינה. וילדים היום ערבי מתכנן את הפגיעה הבאה בשיראל..

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?