אבל עוד חודש, חודשיים, שנה שנתיים- כל אחד בקצב שלו.

הפצע יגליד.

הלב יפסיק לכאוב, או שיכאב רק כאב עמום.

זה מה שיקרה לנו.

אנחנו נחזור לשגרה.

ונשכח..

אולי לא לגמרי..

אבל נשכח..

ומנגד.

הם.

שגורשו.

לא פונו!

גורשו. נעקרו.

הפצע לא יגליד.

הם ישארו בלי הבית האמיתי שלהם!

כמו האנשים מהיישוב שלי ועוד הרבה אחרים.

שגורשו מהגוש.

נעקרו מביתם.

יש להם בית.

אבל זה לא הבית..

הבית האמיתי..

לא נשכח ולא נסלח!

כמובן שלא סולחים.

אבל הרבה פעמים שוכחים.

או לא זוכרים..

את המון האנשים שאין להם בית!! 

הבית האמיתי שלהם!

אי שם במקום שפעם היה בית. עם גינה. וילדים היום ערבי מתכנן את הפגיעה הבאה בשיראל..

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול