להיות מטופלת, והייתי מטופלת אצל פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, פסיכיאטריות, זה לא כיף גדול. זו מחויבות, זו עבודה קשה, זה אנשים שמסתכלים עלייך כמו על חולת נפש. ואני לא. דיסתימיה היא אפילו לא הפרעה.
זה להיכנס לתגיות. זה שאנשים חושבים שפסיכולוג עושה את כל העבודה, כי את מסובבת. זה שאנשים חושבים שהוא מנרמל אותך.
זה לא ככה. פסיכולוג הוא הליווי. זה הכול.
להיות מטופלת זה לא תענוג. זה לא משהו שאנחנו צריכים לשאוף אליו. נכון, המון פעמים צריך. וחשוב. וזה עושה טוב בכל המובנים. אני בעד. אבל אל תרצו את זה רק כדי שיהיה מישהו שישמע אתכם ויבין ויכיל ויחבק, אלה צריכים להיות אנשים אמיתיים מהחיים שלנו, לא מישהו שאנחנו משלמים לו. ונכון, לפעמים אנחנו באמת מסובכים עם עצמנו וצריכים מישהו שיעזור לנו להתיר את הסבך. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לרוץ למישהו שירשום לנו בתיק הרפואי שיש לנו גם ימים רעים. שאולי לא כדאי לקבל אותנו לעבודה. שאולי לא כדאי להתחתן איתנו. כי מזה אני מפחדת כל יום.
וזהו לבינתיים