שלום,
אני לקראת לידה שלישית בע"ה.
לידה ראשונה לא הנקתי
ובלידה השניה נלחמנו על ההנקה במשך חודש, אחרי חודש וחצי התייאשנו סופית.
כעת אני לפני לידה שלישית
ורציתי לדעת מה ניתן לעשות בשביל להצליח בהנקה.
אשמח לשמוע כל מה שיש לכם לומר בנושא:
ואשמח גם לשמוע אם היו אמהות במצבי (שלא הצליחו להניק בילדים ראשונים ובבאים אחרי כן הצליחו)
תודה מראש לכל העונות
שתבוא ללוות אותך מרגע הלידה, ככה יש סיכוי שההתחלה תהיה יותר קלה וממילא גם ההמשך
אוכל: קטניות, שקדים, אגוזים, בירה שחורה, וקוואקר, חילבה והרבה ירקות עשירים בסיבים, עוזרים לייצור חלב
מנוחה ושתיה מרובה, אני בהתחלה הייתי שותה 4 ליטר ביום (מתוך ממש צורך וצמא)
מכירה מישהי שניסתה בראשון ולא הלך, והיתה לה טראומה אז רק בחמישי היא החליטה להניק והלך לה נפלא
מהי הסיבה שבגללה את לא מצליחה להניק.
כאבים/ אין חלב/ לא מסתדרת וכו'.
בלידה הראשונה פשוט לא הצלחתי לחבר את הילד אליי.
והוא היה נרדם .. (אפילו במשך 3 שעות בבית עם מדריכת הנקה, לא הצלחנו לחבר)
פעם השני'ה כן הצלחנו לחבר אבל התינוקת היתה לא רגועה.
ההנקה התמשכה שעה וחצי רוב הזמן מתוכן התינוקת ישנה, ולא הצלחתי להעיר אותה.
יש לציין שכל שעתיים התחלנו הנקה מחדש!
היה נדמה לי שהיא לא יונקת מספיק (אע"פ שהיא עלתה במשקל).
אבל אחרי שעברנו לתחליף חלב הסדר יום שלה נהיה הרבה יותר טוב...
ישנה נורמלי אכלה נורמלי והתנהגה נורמלי.
וגם שההנקה מאוד כאבה
תודה לענות
אם הילד רעב וניסיתי הכל!! בהנקה, העיקר שישבע!
והיה לי ילד יונק 15 חודשים וילד אחר שינק כל שעה וחצי, חצי שעה!
וכשלא ינק, בכה. אז נתתי מטרנה, ובא לציון גואל!
אני רק חושבת אם בפעמים הראשונות כשלא הצלחתי וגם לא היה תחליף, כמה ייסורי מצפון וחוסר שקט היה לי על כך שהתינוק לא אוכל, ואני לא מטפלת בו כראוי.
ברור שעדיף הנקה, ואני מאוד רוצה להצליח אבל אני מקווה שגם לא אכנס מזה לשיברון לב או ייסורי מצפון.
ב"ה, אנחנו עושים השתדלות, מתפללים ומקווים ובסוף ה' קובע מה יהיה.
אני ממש נפצעתי ובמשך שבוע בכיתי מכאבים(ממש ככה) בזמן ההנקות... ולצערי שאבתי, עד שהייתי חייבת להתחיל עם ההנקה אז קנו לי פטמות סיליקון של אוונט וככה החלימו שלי בזמן שהוא באמת ינק! ולאט לאט הורדתי ועם הזמן התרגל...
ממליצה.
זה אמנם היה לפני 12 שנה, אבל שווה לברר אם יש גם היום מקום שכל כך מסור להדרכה להנקה.
אני לא מדברת על היועצת הנקה.
ילדתי בחמישי בלילה, והיועצת הגיעה רק ביום ראשון....
לאורך כל האישפוז, היו כמה וכמה אחיות שבאו אלי בזמן שהתינוקת הייתה רעבה, כדי להצמיד אותה אלי.
היו גם חסרונות במאיר, אבל מבחינת ההנקה, אני מרגישה שהם נתנו לי מתנה גדולה לחיים.
בזכות הסיוע של האחיות למדתי להניק, והנקתי גם את הילדות הבאות.
לגבי הכאבים: גם אני מאאאאוד רגישה.
אבל אם ההנקה מצליחה, שווה לסבול.
לאט לאט זה משתפר.
הרבה סבלנות.
להניק במשך חודש.
אבל כל הזמן היה לי קשה עם החולשה של התינוקת וההירדמות שלה
ובלי קשר שגם כל הזמן חשבתי שאין לי חלב.
כשהייתי בבית החולים האחיות היו מקסימות ממש והם תמכו בלי סוף.
אבל כשמגיעים הביתה אין אותם אחיות עם הידע ועם העצות והעידוד..
איך מצליחים לדעת איזה יועצת הנקה היא טובה או לא?
יועצת הנקה מעולה! עם הרבה נסיון!! (מעל ל-30 שנה)
שעזרה לי (כמעט) בכל לידה.
הייתי יכולה לשוחח איתה ארוכות והיא ממש שינתה לי את דפוסי החשיבה בקשר להנקה.
היא הסבירה לי מלא דברים שממש עזרו לי בהנקה!
אם תרצי- אשמח לתת לך את הטלפון שלה.
היא מקסימה!!
בנוסף- יש גם את האתר של "ליגת לה לצ'ה" שקראתי שם המון על הנקה!
בראשון שלי הייתי אחרי קיסרי חירום. כאובה והמומה מהניתוח.
לא כ"כ הייתי מודעת לכללי ההנקה וכו'. התייאשתי די מהר והתחלתי לשלב מהר מאוד תמ"ל.
מה גם שהייתי אצל אמא שלי ורציתי עזרה בהאכלות וכו'.
די מהר עברתי לתחליף חלב וזהו!
השנייה שלי היתה צרחנית ברמות וחשבתי שהיא לא מספיק שבעה ואין לי מספיק חלב והיא בוכה בגלל זהיא רעבה וכו'.
הייתי מתוסכלת וגם נשברתי מהר!
בילד השלישי הבטחתי לעצמי עוד לפני הלידה שאני נלחמת ונלחמת חזק!
לא הכנסתי הביתה שום קופסא של תחליף חלב כדי שלא אשבר ואעבור מהר לתת מנה של תמ"ל ועוד מנה ועוד מנה... וב"ה הצלחתי להניק והיא הצליחה לינוק יפה!
מה שכן- כשחזרתי לעבוד- לא הספיקו לי המנות של החלב השאוב ושילבתי מטרנה פעם ביום אצל המטפלת.
אחרי 4 חודשים של שעת הנקה- לא אפשרו לי לשאוב יותר בעבודה וההנקה הלכה ונחלשה. עד שבגיל שנה- הפסקתי להניק.
אבל הצלחתי ב"ה להניק עד גיל שנה בצורה יפה!
בילד הרביעי- החלטתי שאני ממשיכה להילחם עוד!
אז כבר בחופשת לידה הכנתי לי מצבור של מנות חלב שאוב והקפאתי כדי שיהיו לי מנות נוספות למטפלת כשאחזור לעבודה!
ובנוסף- אמרתי לעצמי שגם בעבודה אני אבקש בכל תוקף להמשיך לשאוב גם אחרי 4 החודשים של השעת הנקה ואפילו אם אצטרך לוותר על החצי שעת הפסקה שמגיעה לי. (בסוף הגענו לפשרה מסוימת) והצלחתי לשאוב גם אחרי 4 חודשי הנקה. ב"ה שאבתי עד שהעולל שלי היה בן שנה וארבעה חודשים כמעט1 עש שכבר נמאס לי מהשאיבות ורק הנקתי בשעות שהייתי איתו.
מסקנות שלי מכל הנ"ל ועצות למי שרוצה להלחם על הנקה:
* לא להתיאש! להילחם אם מוכנים להילחם על ההנקה!
*לא להכניס הביתה תמ"ל. לפחות לא בשלבים הראשונים כי אז מתפתים מהר מאוד לתת לו פה ושם מנה של תמ"ל. אצלי זה הרס את ההנקה!
* להתפלל שההנקה תצליח!! עוד במהלך ההריון וכמובן שגם אחרי הלידה ותמיד.
* שתהיה לך יועצת הנקה טובה שיכולה לעזור לך טלפונית. לי יש מישהי מקסימה שעזרה לי המון בנושא ושינתה לי את כל החשיבה שלי על ההנקה והסבירה שבהתאם לביקוש יש היצע ועוד ועוד! נעזרתי בה המון!! (היא עושה את זה בהתנדבות. מקסימה!)
* לאכול אוכל מזין ולא שטויות כי זה משפיע על איכות ההנקה ועל שומניות החלב והשובע! מניסיון!
לא לדלג על ארוחות וכמובן לא לחשוב על דיאטה כשאת מניקה!
ולשתות המון המון המון!
* להניק ע"פ דרישת הקטן. זה מתיש בהתחלה ולוקח איזה חודשיים עד שמתאזנים אבל גם גידול ילד שניזון מתמ"ל דורש את אותו תירגול וכד'. מה גם שאח"כ כשאת והקטן כבר מתורגלים- זה הרבה יותר קל להניק בלילות מאשר לקום ולהכין בקבוק וכו'. ו... זה גם כייף!
* לפעמים זה ממש מיאש בהתחלה. אני כמעט נשברתי. אפילו בילד הרביעי ואפילו שידעתי שיש לי סיכוי להצליח ושב"ה הצלחתי בילד הקודם. בסוף חרקתי שיניים והמשכתי וב"ה שלא התיאשתי!!!
* ממליצה על כדורי חילבה של אלטמן בלבש! מתגבר, מחזק ומועיל!
*וכמובן- הרבה הרבה הרבה תפילות שזה יצליח! גם לך וגם לעולל הקטן! שניכם צריכים לנתרגל...
ולא להתביש לבקש עזרה כשצריך!
מחזיקה לך אצבעות ומתפללת להצלחתך!
וממש מבינה!
אבל יש תקווה!
אני ברוך ה' הצלחתי!
אמנם לאחר מעקב עיקש- אבל בעזרת כל הנ"ל וכמובן בעזרת סיעתא דשמיא גדולה- הצלחתי!
ורוב היום הילדים היו איתי.
היה משגע!
בגלל זה חישבתי להישבר...
הקטן היה "צמוד" אליי כמעט כל היום!
נערכתי מראש עם משחקים שונים ותעסוקה לגדולים ברגע שאני מניקה.
הנקתי על הספה בסלון והם ישבו ושיחקו לידי.
יצאתי איתם לגינות וגם לא היה קל.
השתדלתי לשאוב לפני כן כדי שיהיה לי בקבוק חלב זמין
וכשזה לא הספיק- ישבתי בצד הגינה עם סינר הנקה והנקתי.
בנוסף, יידעתי את בעלי והכנתי אותו לכך עוד לפני הלידה!
שאני מאוד רוצה להצליח להניק והוא חייב לעזור לי בזה.
במיוחד הייתי צריכה עזרה עם הגדולים!
שיתפעל אותם, ייתן להם את מה שהם צריכים וכו' תוך כדי שאני מניקה.
ההכנה קודם עוזרת מאוד לתיאום ציפיות ולהבנה בין בני הזוג ומקלה עלייך!
אני אומרת לך מראש שזה באמת לא קל!
ואצלי, בכלל, החודשים הראשונים אחרי הלידה ממש מייאשים אותי!
אבל מתעקשים, חורקים שיניים, מתפללים וממשיכים הלאה- וב"ה זה שווה אחרי זה כשמצליחים לעבור את ה"גל" הזה!
בהצלחה רבה! 
אני הסברתי להם שתינוק קטן אוכל מאמא.
הם קוראים לזה בטן. וזה בסדר אני חושבת.
"תאכילי אותו מהבטן שלך"...
או "אני מאכילה את הבובה מהבטן. היא רעבה"...
והבנות שלי אח"כ גם ניהלו ע"ז דיון (שמעתי מהצד)
ואפילו יש לי תמונה שצילמתי את בת ה-3 שלי שהיא "מניקה"/ מאכילה את הבובה שלה מ"הבטן".
הם אף פעם לא ביקשו גם.
אולי רצו לראות והסברתי שזה לא צנוע. אבל הם יכולים לעמוד לידי ולראות אותי מניקה.
אני מניקה לידם ודי בצניעות, אפשר להגיד.
בד"כ, בהתחלה, כשהתינוק קטן- ניתן לכסות ממש עם סינר הנקה/ שמיכה.
כשהתינוק גדל- הוא פחות מסכים שאכסה אותו אז הוא לא היה מכוסה אבל הגוף שלי היה מכוסה.
אני מניקה תמיד בעזרת כרית מלמטה. בכל גיל. זה נוח לי שהתינוק לא יכבד לי על היד.
וככה אני "מכוסה" מלמטה.
ומלמעלה זה הבגד שאני לבושה בו או חיתול בד שאני שמה שם וכד'.
מדבר בדיוק על מה שאת שואלת.
בהצלחה לך! מעריצה נשים כמותך!
וגם אותי ריגש הפוסט הזה ספציפית, אף שב"ה לא חוויתי בעיות בהנקה...
תתמקדי בקטעים האחרים שהיא כותבת:
אל תרגישי אשמה,
אל תחשבי שבגלל זה לא תוכלי לעולם להניק,
הורות היא לא רק הנקה , אלא מכלול רחב, הנקה זה חלק אחד.
(אולי באמת לא הייתי צריכה להתערב, בדבר שלא חוויתי בעצמי...)
הלכת ליועצת עם IBCLC? יש המון על הרצף.
קראתי פעם באתר באופן טבעי , על אמא שנאבקה על ההנקה כמה חודשים בשתי לידות, והיה הבדל משמעותי מאד בין היועצות . מקווה שאוכל למצוא את הקישור
צודקת!מנסה לעזור לבוש אירוע לבת שנתייםשיח סודמה נראלכן יותר פרקטי
להלביש בת שנתיים וקצת באירוע קיץ-
שמלה אורך ברך עם שרוול קצר?
או בגד גוף קצר אבל חגיגי? (רק בגד גוף בלי עוד מכנסון)
גם נוחות וגם בהנחה ויהיה קריר ביום האירוע ויהיה צריך להלביש גרביון ושיראה נורמלי 
מה אומרות?
זה לא דחוף, אבל כן אשמח שיגיע הקיץ הזה😅יעל מהדרוםהיי
אז הכנסתי את התינוק בין ה5 חודשים למטפלת אתמול.
מתלבטת אם אני חרדתית או שזה מוצדק.
אחותי שולחת לשם ילדה בת 13 חד ומרוצה
כשבאנו לראות ( לפני חודשיים )הייתי נחרצת מאוד שחשוב לי שיישן בלול ולא בעגלה, היא אמרה לי שיש לה לולים אבל הבנים שלה בחדר, אוקי.
אתמול מגיעים בפעם הראשונה אז ביקשתי לראות את הלול, היא אומרת משהו שוב על הבנים שלה אז אמרתי לה שאני פשוט חרדתית ורוצה לראות שהמזרן קשיח כי ישן על הבטן אז אמרה לי שתפנה את זה ותוציא את זה מחר שאראה. שבאנו לאסוף ראינו שבדיוק צרח ואמרה שסרב לבקבוק ( אנחנו עובדים על זה כבר כמה שבועות ). טוב ניתן עוד יום.
היום מגיעים, היא מראה לי מזרן של לול ( פיצי ) ואמרה תשים אותו לישון לידה אין לי מושג איך כי הרי לא הוציאה את הלול, אוקי.
הוא היה עייף ואחרי דקה שומעת אותו צורח
נשארתי כמה דק' אבל הייתי חייבת לקחת את הגדול לגן
חוזרת אחרי שעה וחצי שומעת אותו מדבר קצת היא בדיוק כותבת לי שישן ואכל יפה. אחרי כמה דק' מתחיל לצרחחחח שומעת עוד ילדים בוכים אחרי כמה דק' שומעת אותה עושה ששששש נשמע שהרגיעה אותו ואחרי כמה דק' שוב
בתכלס הייתי שם 40 דק', מתוכם צרח 25 שמעתי אותה כמה פעמים אומרת שששש ופעמיים 'שקט!'
נשברתי ודפקתי לקחת אותו, העיניים שלו אדומות, ריסים רטובות ומשתנק קצת
היא אומרת לי שהוא מאוד רגיש אבל ישן ואכל יפה שיחק קצת וכו'
אני שואלת אם הוא בכה כי הוא קצת נשנק כזה והיא עונה שדווקא לא בכה עכשיו ושגם בבוקר הוא עשה לה את זה 🤦♀️
מילא, הוא רגיל יותר לידיים כי היה איתי אבל למה לשקר לי ???? מרגישה שאני לא יכולה לסמוך ככה. אמא שלי טוענת שיש אמהות שלא רוצות לדעת שבכו אבל אני ביקשתי לדעת, אמרתי לה שאני רואה שנראה שעכשיו בכה !
גם מה הסיפור שאני לא יכולה לראות איפה ישן, זה מדאיג אותי
וחוץ מזה שלא שמעתי אותה מדברת עליהם חוץ משנכנסתי
בעלי רוצה להוציא, לא יודעת אם הוא מגזים. ואל תגידו לי ללכת עם המצפון כי אם כן בחיים לא הייתי שולחת ילד ובגלל זה ביליתי שעות במיון בהריון חחח
יצא פריקה,סליחה
אשמח אם יש למישהי עצות
שנכון להוציא, כי אין לך אמון בה.
מה שכן, אני חושבת שלצד כל הדאגה (המובנית), כן שווה לחשוב איך מגיעים יותר רגועים ומשדרים למטפלת שאת סומכת עליה.
מותר לך כאמא לשאול הכל, אבל רגע לפני השאלה מי צודק, יש עניין של איך יוצרים את הקשר עם המטפלת.
ואם את משדרת מצידך חוסר אמון ולחץ, זה בוודאי משפיע על התגובה שלה.
אני לא מצדיקה אותה, אני חושבת שחשוב שמטפלת תענה באמת ולא תשדר משהו שהוא לא.
אבל אם את עוברת מטפלת, כן שווה לחשוב בעיניי איך מורידים את הלחץ ומנסים לשאול ממקום מתעניין שמשדר רוגע ואמון ורצון לעשות יחד הכי טוב לילד.
ובאמת שזה לא ניסיון לביקורת, אלא פשוט כדי להקל עלייך.
גם הניסיון להקשיב מאחורי הדלת, אני מבינה אותו!!
אבל מה תשמעי משקף רק באופן חלקי, לא תמיד אפשר לשמוע הכל.
וזה מכניס אותך למחשבות שאולי הם לא קיימות.
שוב, זה לא משנה את השורה התחתונה בעיניי, שאם את לא סומכת עליה, אז לא.
אבל כן חשיבה לפעם הבאה🙂
היי לכולן,
אני בחודש שביעי ב"ה.
אחרי תקופה ארוכה בבית עם הילדים שניסיתי לג'נגל בין עבודה מהבית, ניקיונות, ילדים ו.. שפיות.
הילדים חזרו למסגרות ואני למשרד.
ואני פשוט חסרת אנרגיה. מרגישה על הפנים!
אני במשרד, יש לחץ, עבודה.. ואין, אני לא מצליחה לעבוד ברצף. בא לי לברוח מפה.
פשוט קשה לי לעבוד שבוע שלם. אין לי עוד כוחות.
בנוסף לכך, ובעיקר מה שמעיב על מצב הרוח-
האיסופים של הילדים-
שה' ישמור!!!!!!!!!
אני פשוט סובלתתת מהחום. אני לא נושמת! יש לי הרבה הליכה ונסיעות עד שאני חוזרת הביתה.
אני יוצאת מהעבודה ב 15.00 וחוזרת הביתה עם הילדים רק בסביבות 16.30-16.50.
אני חוזרת גמורה, עייפה, עצבנית, וסבלנות לילדים המתוקים- אין!
המרחק מהעבודה למעון של הקטנה הוא 3 תחנות- סבבה לגמרי,
אח"כ אני צריכה לנסוע איתה ברכבת לאסוף את הגדול שלי, ומשם יש לי הליכה של 20 דק'.
אוספת אותו, שכל הזמןןןןן הילדים שלי רוצים להישאר שם בחצר ולשחק. לרוב אני זורמת..
ואז.. עוד 20 דק' הליכה הביתה.
עם עגלת תאומים- סוחבת עליי 3 ילדים. אחת בבטן, ו2 שיושבים בעגלה. כבדים!! ויש לי 2 עליות בדרך..
והשיא- קומה 2 במדרגות.
מגייעה הביתה ורק רוצה להיזרק על הספה! לא אכפת לי מה הם עושים!
אממה?! הם עושים! הרבה! בלאגן! מרטיבים את עצמם, משחת שיניים מרוחה בכל מקום. כאילו למנוחה שלי יש השלכות.
וגם אם לא אכפת לי שיבלגנו, הקטנה שלי לא באמת מאפשרת לי לנוח, היא נצמדת אליי ברמות. היא גם חוזרת רעבה (למרות שאני תמיד מצוידת בפרי/חטיף, בנוסף לפרוסה שאוכלת בגן)
אני חייבת להכין משהו זריז כשחוזרת הביתה..
בקיצור,
אני במשרד,
ולא מפסיקה לחשוב על החום בחוץ ואיך אני עושה את זה עוד יום ועוד יום ככה עד הלידה (בתחילת החופש הגדול, ד"א)
באלי לבכות!
בקריאה חוזרת אני מבינה שבכוונתם לרכוש.
אני התייחסתי לשכירות,
כי בשכירות ההבדלים מיטשטשים, בגלל אזורים מבוקשים יותר ופחות.
המחירים בפרדס כץ בני ברק למשל דומים למחירים בנווה זאב באר שבע.
אבל ברכישה הפער ממש ממש שווה ומשתלם!
אתן שואלות את הבעל על כל קנייה שאתן עושות?
האם זה מתאים כרגע?
אני במצב הזה קצת ומתחילה להרגיש מפודחת שאישה מעל גיל 30 צריכה לשאול מישהו
מה לקנות ומתי
כמה שמסבירה לו כבר שנים שזה לא נעים והוא באמת מנסה לשחרר
זה לא הולך!!!!
ולא חסר לי שום דבר ב"ה, אני לא מרגישה מסכנה
רק היום למשל היה ממש בא לי להזמין משהו לאכול ואני יודעת שכרגע החשבון
לא במצב הכי טוב וחששתי מהתגובה שלו אז לא הזמנתי
אני יכולה לקנות קפה ומאפה בתדירות גבוהה נניח והוא לא יגיד מילה.
אבל על דברים גדולים יותר הוא ישר מתבאס..נניח מעל 100 שח
והוא בעל מדהים ומפרגן לי בטירוף אבל גדל בדקדוקי עניות קשים וממשיך את זה הלאה לחיים.
הוא עובד על זה מלא ואני הרבה יותר משוחחרת מפעם
אבל יש את הקטנות האלה שנניח הזמנתי משהו,יום למחרת הוא יגיד לי אני רואה שהזמנת
כאילו מה אין לי חיים משל עצמי?
יש לציין שהוא עובד ממש קשה ואני כרגע לא.
אם זה מעל הסכום הזה שהוא מבחינתנו רציני, אז נתייעץ, אבל מתחת קונה מה שאני רוצה.
אבל שנינו סומכי אחד על השניה וידעים שאנחנו לא נוטים לבזבז סתם ככה
אבל על דברים גדולים יותר,
אני לא שואלת מתוך מקום של מבקשת רשות
אלא מוודאת שיש כסף בחשבון ולא העביר לפר''י או למקום אחר.
לקראת המשכורות בעלי אוהב להעביר את כל מה שנמצא לקרן השקעה, חשוב לי לוודא איתו שיש בנזיל.
בקיצור, בטח הבנת אותי.
לפעמים מוודאת שיש מספיק כסף בחשבון.
נניח מעל שלוש אלף הייתי מוודאת.
עשיתי קניה כזו רק פעם אחת.
מתחת לזה זה יוצא נניח כמו קניה חודשית של סופר , אז מן הסתם אין מה לשאול ואין מה לוודא.
דברים גדולים יותר כבר יותר מתייעצים יחד, כי מחפשים לרוב איפה אפשר לקנות יותר זול, הנחות מבצעים וכאלו.
אנחנו לא אנשים אמידים בכלל בכלל אבל אני לא רואה סיבה לעדכן/לשאול רשות.
עורכת ומוסיפה שהיו תקופות שאני לא עבדתי ותקופות שהוא לא עבד.
בשני המקרים הוא לא שאל אותח ואנימלא שאלתי אותו כי אנחנו מתייחסים לתקופות אלו כזמניות ולכיס כמשותף.
הקב"ה פעם מפרנס דרכי, פעם דרכו, פעם דרך שנינו עבורנו כמשפחה.
על קבלת ההחלטות והתגובה שלו
כי הוא מרגיש על בשרו כמה קשה הוא עובד ואת כביכול לא שותפה כרגע אז את "מבזבזת" את העבודה הקשה שלו על דברים שהם לא נחוצים ככ לדעתו
זה רק כיוון, אולי רלוונטי אולי לא. אבל שמתי כאן
לעניין השאלה שלך אז לא. לא מתייעצת בדרכ,רק אם אני מתלבטת אם הקנייה חכמה או לא, אבל לא כי אני צריכה אישור כי בראש שלי אני לא
אני עובדת בדיוק כמוהו על הכסף. מגיע לי להנות ממנו לא פחות.
אבל מסייגת, בתקופה שהיינו צריכים להצטמצם - הייתי הכי חסכנית בארץ ובעלי ממש סומך עליי שאני פועלת בתבונה עם הכסף ומבחינתו הוצאה על עצמי לכיף שלי, זה ההנאה שלו
להחליט על תקציב מסוים לאוכל או לאוכל בחוץ אם להיות ספציפיים (אפשר גם לא להיות ספציפיים ולעשות תקציב כולל למזון ואוכל בחוץ יחד)
ואז לשים לב שבמהלך החודש אתם לא עוברים אותו.
זה דורש קצת עבודה לפני תחילת החודש כדי להחליט כמה וכו'. אבל אז כל החודש את יודעת כמה יש לכם להוציא וזהו, בלי רגשות אשמה.
בעלי מחזיק ראש על החשבון, הכנסות והוצאות והכל, אני בעניינים בגדול אבל לא ממש על זה.
קניות מכל סוג (אוכל, ביגוד וכו) כמעט רק אני עושה וכן אומרת לו שאני הולכת להוציא סכום של בערך כך וכך היום על נעליים לילדים או כמה יצא בסופר
ואם אני לא בטוחה שזאת הוצאה שנכון לנו כרגע אז גם שואלת אותו לדעתו. אבל זה לגמרי עובד גם הפוך- על כמעט כל הוצאה מעבר לרגיל שלנו הוא שואל אותי.
אבל בסך הכל אנחנו די באותו ראש כלכלית אז זה מסתדר לנו טוב
הוא יכול לשתף אותי שהוא צריך בגדים או נעליים אבל זה כי הוא בדרכ רוצה שאבוא איתו לקנות.
אני לא שואלת על בגדים וכו ובוודאי שלא אוכל בחוץ וגם הוא לא.
מה כן? קניה של מוצר חשמל, נגיד כמה אלפים, ריהוט שרוצים להחליף וכו. כשרציתי שואב שוטף התייעצתי איתו אם כדאי..
זה שהוא עובד ואת לא, לדעתי לא אמור להשפיע אם המצב מקובל עליכם. ההורים שלי היו כך ואמא שלי מעולם לא שאלה את אבא שלי.
כמובן שאם מדובר במצב כלכלי בעייתי אז זה מקרה אחר.
על קניות יותר גדולות בד"כ אני משתפת אותו, סתם כי אני אוהבת לפטפט איתו...
אני כן אוהבת גם לשאול אותו בקטע כלכלי כי אני סומכת על שיקול הדעת שלו ורוצה להרגיש שהכל נעשה בשותפות. הוא גם שואל לדעתי בד"כ.
השאלה היא אם את 'מחוייבת' לשאול אותו ולחכות לאישור שאז זה באמת קצת חונק, או שזה נעשה מתוך מקום של שותפות...
בגדים, נעליים, ציוד בי"ס, אוכל - לא שואלת.
מכשיר חשמל או ריהוט - בד"כ קונים וחושבים ביחד.
בגד / שמלה / תכשיט / מטפחת בשבילי - כן שואלת, והוא ממש מפרגן.
דווקא קפה ומאפה ופינוקים בשבילי, אני מתפדחת, לא יודעת אם מעצמי או ממנו. בפועל קונה בלי לשאול.
כלומר אני גם מתפדחת לומר שאני קונה לי סתם משהו מתוק.. או שלא קונה או קונה ולא אומרת...
אבל כן בשאיפה לא להתפדח לומר את זה
גם בעלי כזה
וזה שהוא אומר ראיתי שהיית בכך וכך עם חצי חיוך חצי טרוניה ..
אבל תראי בגדול הרבה שנים היה לנו ויכוחים על זה
אבל הבנתי שזה מגיע סך הכל ממקום טוב
של לשמור עלינו
הבעל אמון על הפרנסה
ולכן זאת גם הקללה שלו
כל הזמן לדאוג לזה
וכן זה מדיר שינה מעיניהם וזה לא קל לחיות בלחץ כלכלי
אז עם הזמן ולקח הרבה זמן
אני כבר לא עושה קניות גדולות כמו בעבר והיד שלי יותר על ההדק וגם אם ממש בא לי משהו אני מחכה לזמן המתאים.
אפשר שתסכמו ביניכם על הוצאה שבועית שמוסכמת על שניכם וככה הוא לא יזרוק הערות ואת לא תרגישי עם זה לא נעים . זה מה שאנחנו עושים וזה בסדר גמור.
אני לא שואלת אם אפשר לקנות משהו ..אבל כן אם הוא רואה שקניתי משהו ושואל כמה יצא אז אני מעגלת קצת כלפי מטה כדי לא לשמוע הטפות מוסר על מצב החשבון כי אני לא עוכבת והוא מנהל את זה ..לי קשה להסתכל וגם כל החשבונות והתשלומים הכל זה הוא ברוך השם ..
אבל אם צריך משהו יקר לבית אז מתייעצים וחושבים יחד .
לק"י
שזה גם הדברים היקרים.
אם אני ארצה לקנות בגד ב1000 שקל, אני כנראה איידע אותו לפני (אבל אין סיכוי כזה כרגע). אבל נניח בגדים לכמה מבני הבית אני יכולה לקנות בכמה מאות בלי ליידע מראש.
אם המצב הכלכלי כרגע פחות טוב, אני כנראה כן אתייעץ איתו יותר גם לגבי דברים פחות גדולים, כי הוא זה שמבין פה בבית בענייני הבנק והחשבונות.
אבל נשמע מחרפן הציפיה שלו שתעדכני על כל 100 שקל.
בו רק הגבר עובד
יכול להוביל לאישו סביב הכסף
גם בגלל שאולי אין מספיק
וגם בגלל שרק הוא מביא כסף הביתה
כדאי לעבוד על יכולת התמודדות עם ההתערבות שלו
אבל זה לא יפתור את הבעיה מהמקור
פתרון אמיתי נמצא ביציאה לעבודה ובהכנסה שלא תלויה בו
מרגישה נורמלית קצת עכשיו בזכותכן
אין לי אפשרות לצאת כרגע לעבוד אז זה באמת רק עליו
באמת אנסה לדבר איתו על הקטע של להקציב סכום מראש
שיהיה מקובל על שנינו
הוא גם אחד שלא מפרגן לעצמו בקבוק שתייה אם יוצא נניח, אז לא מבין את הצורך
אצלי ההורים שלי זה מאסט לקנות שתייה לפחות כשהולכים לקניות או לסידורים
אז אנחנו באמת שונים
אבל מכן מבינה שיש דרך לגשר על זה
אבל סתם כי זו ההתנהלות שלנו בבית שלנו.. (גם אני פחות עובדת, הוא במשרה מלאה-אז מטבע הדברים גם סידורים, קניות, בגדים וכו זה עלי..)
אנחנו צוחקים על זה קצת שזו החלוקה אבל בסוף זה ממש מבחירה וגם כשצוחקים על זה זה ברוח טובה ממש.. וזה באמת חלוקת התנהלות שטובה לנו.
מבחינת שיתוף על הוצאות- הוא החבר הכי טוב שלי, אז אני משתפת אותו ביום יום שלי.. משתפת שהייתי אצל הרופא והוא היה מעצבן, משתפת שאין בסופר ביצים ואני תקועה, משתפת שאני רעבה אז קניתי אוכל...
זה לא בקטע של אישורים בכלל, אלא בקטע שיתופי.. גם לפעמים לא ייצא לי לשתף וזה גם ממש בסדר. בהחלטה משותפת לשנינו יש גישה לחשבון הבנק אבל אנחנו לא עוקבים אחרי כל שקל שיוצא. אנחנו כן מאוד מחושבים באופן כללי וב"ה מצליחים לחסוך בלי להתקמצן על עצמנו..
לפעמים יוצא לו תגובה קצת מבאסת על המחירים של דברים כי הוא ממש מנותק מכמה דברים עולים(כי הוא לא מגיע לחנויות בכלל כאמור)
אבל למדתי שהתגובות האלה יוצאות לו גם על דברים כמו דלק, אגרות, תרופות או חולצת שבת שלו, וסתם הייתי שמה דגש על הפעמים שהוא מופתע/מתבאס ממחירים של דברים שקניתי לעצמי.. אז למדתי להשתתף איתו בהתבאסות מכמה הכל יקר או לסנן, בלי לקחת אישית כי זה לא קשור אלי בכלל זה דרך שלו להביע את הבאסה מיוקר המחייה ואני מבואסת מזה גם...
הבאסה שלו
זה עניין אחד.
הכיווץ שלך מהבאסה שלו
זה עוד עניין.
כדאי להתבונן בזה ולראות איך את כשהוא מתבאס
האם את יכולה להיות שם או שזה בלתי נסבל עבורך?
האם את מגיבה ישר "לכבות" את הלחץ והדאגה שלו?
יש שם איזושהי דינמיקה ושווה להתבונן בה.
חוץ מזה
כדאי שההתנהלות הכלכלית (ובכלל) תהיה פחות מתוך נסיון לנהל את הרגשות שלו שאת רוצה או לא רוצה לפגוש,
ויותר מתוך שיקולים ענייניים.
האם הקניה הזאת נצרכת לי עכשיו?
האם יש לנו כסף בשביל זה?
האם ההכנסות שלנו מתאימות לרמת החיים שלנו?
יש לנו תכנית כלכלית משותפת לטווח הקצר והארוך?
החשבון שלנו הוא משותף
ואנחנו כל חודש יושבים ביחד על ההכנסות וההוצאות שלנו ומחליטים למה לחסוך את היתרה.
כל אחד מאיתנו קונה מה שהוא רוצה ואת התוצאות נראה בסוף החודש.
אם אחד מאיתנו רוצה לקנות משהו רציני אז מדברים על זה לפני.
לא שהשני צריך לאשר אבל כן להחליט ביחד שמסכימים שהכסף המשותף ילך להוצאה הזאת.
אבל זה בסכומים גבוהים של כמה מאות לפחות ולא קניות שגרתיות כמו אוכל, דלק וכדו'.
כשבעיני השאלה האמיתית כאן נוגעת לזוגיות.
את בעצמך אומרת שאת יכולה לקנות לעצמך דברים,
מה שקשה לך זו ההתנהלות
מה שמעיק עלייך זה הצורך לשאול
("מה אין לי חיים משל עצמי?")
ואת מרחיבה על ההתנהלות שלו, על היחס (דקדוקי עניות).
אז בעיני זה באמת קו אישיות. שמשפיע על החיים של שניכם.
למשל אני מכירה זוג שהבעל היה חסכן מאוד מאוד בדברים כמו לכבות את האור, לחסוך במים... אלו קווי אופי או ערכים שמשפיעים על הפרטים הכי קטנים בחיי היומיום, של כל בני הבית.
אז לדעתי שבי עם עצמך, אפשר עם דף ועט, ותעשי סדר במחשבות:
באיזה עוד תחומים, חוץ מקניות, התכונה שלו מתבטאת?
איפה זה משפיע עלייך?
איפה זה מפריע לך?
איך זה גורם לך להרגיש?
מה טוב בתכונה הזו?
ומשם אתם צריכים לדבר.
מתוך כבוד לערכים, ולצרכים של כל צד.
כי חיים יחד. יש עבודה פרטית, ויש גם עבודה זוגית.
עבודה שיכולה להתבצע לבד או עם איש מקצוע, על מנת ששני הצדדים ירגישו טוב, ירגישו חופשיים בבית שלהם.
שיח סודרגילה ככה מהבית, לשתף בדברים שקונים/מקבלים
בקטע כיף וחברי.
כמובן לא כל כוס קפה שקניתי,
אבל כן אומרת לו "אני צריכה שמלה חדשה אני אחפש אזמין לעצמי" או "אתמול בערב הזמנתי כמה בגדים לילדים יצא כך וכך"
כל מיני כאלה… האמת גם קפה יוצא לי להגיד לו "עצרתי בדרך הבייתה לקפה מפנק"
כנ"ל לגביו, גם משתף בקטע זורם לא בקטע של לעקוב.
וקניות גדולות סכומים גדולים כמו ריהוט זה תמיד ביחד כמובן.
לגבי עניין כספי של כמה מתאים להוציא בכל תקופה, אני די מחשבת בעצמי ועושה סדרי עדיפויות פשוט.
החשבון שלנו משותף אם זה רלוונטי
בכל מקרה המקרה שלך נשמע רחוק מאוד ממשהו בעייתי, דווקא להפך- נשמע מחבר ושיתופי.
כבר סיפרתי פה שאנחנו בחשבונות נפרדים בגלל המזונות של בעלי.
וזה יתרון מובהק של חשבונות נפרדים (מלבד עוד כמה יתרונות).
ובעלי הוא ממש נדיב באופיו, הרבה יותר ממני
אבל פשוט שאם אני רוצה משהו לעצמי אני אקנה מכספי, והכל טוב
ואם יש לי קושי תזרימי בחשבון שלי- משתפת אותו והוא עוזר.
זו לא תחושה של התחשבנות כמו תחושה של חופש
לא מצליחה להבין מה היתרון בזה.
והפריע לי המילה "עוזר"
מכירה הרבה זוגות כאלה, במיוחד של פרק ב'
שסוחבים איתם כל מיני עיינים אישיים וגם מניסיון מעדיפים כך.
בכללי לא סובלת אותם.
ציניים ורכלנים ברמה בלתי נסבלת!
אבל כאילו לכאורה מגובשים, ואוהבים לעשות דברים ביחד.
עכשיו הם עושים טיול של יומיים כל המשפחה (הורים וכל האחים, הרבה מהם נשואים)
ורק אותנו לא הזמינו!!!
אני רותחת וזועמת!
וזה מבאס את בעלי שאני מדברת ככה על המשפחה שלי, אז מחפשת דרך להירגע בלי לפאור לו.
לא מזיז לו שלא הזמינו אותנו. מפרגן להם שיהנו וזהו.
ובטעות שיתפתי גיסה אחת בזה שלא כיף לי איתם (לא מהמשפחה עמצה, אחות של בעלי) ומאז היא מדברת איתי בקול חומל כזה.
בא לי לחנוק אותהההההה
הלוואי שתעזרו לי להירגע!
ב. לפחות שישאלו אם אנחנו רוצים לבוא. מה זה הגועל נפש הזה??
והטיול מחר, זה לא שהם תכננו מתישהו כן להזמין.
אז באמת לא יפה מצידם ומבאס ממש🫂
האמת שבמקומך הייתי סקרנית למה לא הזמינו אותנו, אבל כנראה שהתשובה (מה שלא תהיה) רק תהיה מעצבנת יותר...
מה קורה למשפחות היום? חמות? תתעוררו.
סליחה שאין לי נחמה.
איך אפשר לנחם? לא יודעת
הכעס שלך מובן, חיבוק!!!!!!
מקווה שזה בסדר שאני שואלת
אבל עם יד על הלב.
יש להם סיבה למה לא להזמין אתכם?
נשמע כואב
במקרה כזה הייתי שולחת את בעלי לברר למה לא הזמינו אתכם
אפשר לומר שזה דיי בוטה
אני חושבת שאם היה קורה לי גם הייתי מתעצבנת. למרות שתכלס, אם לא כיף לך איתם, אולי עשו לך טובה.
אצלנו פעם גיסי הזמין אותנו למסיבת יומולדת של הבת שלו כשהוא ראה את בעלי במקרה יום קודם. אני התחלתי לחשב חישובים איך למען ה נצליח להגיע, ואיזה תוכניות של מחר צריך לבטל. ואז נפל לי האסימון שהם בכלל לא תכננו להזמין אותנו (כן הזמינו אחרים מהמשפחה). אז בלב שמח עדכנתי שלא נבוא והללויה רווח לשני הצדדים.
האמת שנראה לי שלא הייתי מתאפקת והייתי מבקשת מבעלי לברר מה קורה. ואם לא היה שואל אולי הייתי שואלת איזו גיסה בעצמי.
ואם זה מפריע לו - שהוא יפנה וישאל וידרוש הסברים
נכון שזה לא נעים ומעצבן, אין ספק, ואולי הגיסה גם דיברה על זה עם הורים? (מה שאמרת לה כאילו) ולכן לא הזמינו?
מציעה לשים לב מה את אומרת למי, את לא יכולה לדעת למי זה יגיע ואיך. בסוף הם הורים ואת גיסה, הקשר שונה
חיבוק♥️♥️
היו לי כמה אירועים מאוד לא נעימים לאחרונה עפ המשפחה של בעלי.
לא מסוגלת לראות אותם או לדבר איתם ואני שמה לב שזה משפיע לי על היחס לבעלי, אני קצרה אליו יותר ועצבנית למרות שמסכן הוא לגמרי בצד שלי ומבין וחושב שהם היו לא בסדר. לא מגיע לו ולא יודעת מה לעשות עם זה.
וחיבוק לך. האמת נשמע נורא❤️
שלו וכל כך מתוק ב"ה, אז זה לא מרגיש לי קשור אליו מה שהם עושים.
תודה, וחיבוק גם לך! משפחה של בעל יכולה להיות כזאת מעצבנת
והוא אמר שהוא פשוט לא חשב שנרצה לבוא.
אבל עדיין, הוא כתב הודעה בקבוצה המשפחתית, ותייג את כולם חוץ מאותנו!
מה הבעיה שלך לשאול אם אנחנו רוצים לבוא?
הוא יידע אתכם. זה כבר קצת יותר מובן.
למרות שבאמת מיותר לתייג בתוך הקבוצה את כולם חוץ מכם
כולם חוץ ממנו, ואז הוא שלח בקבוצה תזכורת למשהו שקשור לטיול ותייג את כולם חוץ מאותנו.
ככה נודע לנו על הטיול בכלל...
ולהציע כשברור שלא תרצו.
אני מבינה למה זה מעליב, וכנראה שלא הייתי נוהגת ככה. אבל אולי אפשר להסתכל על זה אחרת.
גם לא הזמינו לדברים וממש ממש נפגעתי.
והערנו על זה והיו מריבות ולא עזר.
וכעבור שנים שהבנתי שהם לא רוצים בקשר איתי ואני לא יכולה לחייב אותם לרצות אותנו וכשאני כבר לא מעוניינת בקשר הם פתאום כן מזמינים וכן מעוניינים.
אז אני רק ממליצה לך לא לאכול את הלב על זה וחבל על העצבים ומי שלא רוצה אותי אז גם אני לא רוצה קשר איתו
וראיתי שכל הדיבורים הרעים חילחלו גם לילדים ובסוף אלו סבא וסבתא שלהם ואני לא רוצה שהם יפסידו אותם
ואת נהדרת❤️
אבל זה מרגיש לי שונה (לטוב ולרע) כשגם את הבן והנכדים (בעלה והילדים) לא מזמינים.
אפילו היצר האימהי הזה של - היי, אל תפלו את הילדים שלי
כמובן שלא הזמינו גם את בעלי והילדים.
אבל מי שנפגעה זאת אני. בעלי לא נפגע והילדים לא ידעו.
היי, גרים בפתח תקווה כבר מעל 11 שנים, בעלי נולד כאן, ההורים שלו ,אמא שלי ואחותי גרים כאן גם .
אחרי המון המון חיפושים אחרי דירה שאנחנו יכולים לעמוד בה מבחינת החזרים,מצאנו שבנתיבות הכי כדאי, גם מבחינת חינוך וגם תקציב. מה גם שיש לי עוד אחות שמאוד רוצה לעבור לשם גם ויש להם כל מיני עניינים לפתור לפני ,אבל זה כרגע לא שם.
ההורים של בעלי עזרו לנו כל השנים המון מכל מיני בחינות. כרגע מאריכה את חופשת הלידה לשנה פלוס ככל הנראה.
כל הזמן הייתי עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה ועם הגעת התאומים שהצטרפו למשפחה,אני לא רואה איך המתכונת ממשיכה עם עוד ארבעה . אז כנראה שלא אחזור לעבודה במשרה מלאה או שאחפש משהו לאו דווקא במקצועי. הפחדים שלי הם שנהיה רחוקים מהיתכנות אפשרית לעזרה-בזמן המלחמה בעלי היה עד מאוחר בצבא כל יום וההורים שלו לקחו אליהם לפעמים 2-4 ילדים וזה מאוד עזר. ובמדינה שלנו בשלוש שנים האחרונות מלחמה זה לא משהו חריג, זה קורה הרבה. אמא שלי גרה לבד וכואב לי עליה שהיא תהיה בצער מהעזיבה שלנו וגם יהיה לי קשה רגשית להיות רחוקה ממנה. לא קשור לעזרה. ההורים שלו עושים לנו בייביסיטר איזה פעם בשבוע. מעבר לזה בלי קשר אני כל יום לבד עד שהילדים לאט לאט חוזרים וגם הוא אחר צהריים. מתלבטת אם שווה לעבור כי זה איכות אחרת של חיים. הבדל של עשרות אלפי שקלים בחודש, נוכל לאפשר לעצמנו ולילדים הרבה יותר. אבל המרחק מציק לי בלב. יש עוד מישהי שעשתה מעבר ויכולה לתת טיפים או עצות ? לכאן או לכאן ... סליחה על האורך ותודה לעונות 🙂
כדאי לפני מעבר לחפש עבודה שם
כי בפריפרייה יש פחות משרות מהמרכז בהמון מקצועות
מרגישה מרוחקת מבעלי.
בהתחלה היה את התירוץ של ההריון אחר כך הייתי אחרי לידה, אחר כך היתה מלחמה. לא זוכרת איך זה היה לפני ההריון כי זה היה מזמן. אין לי כח אליו, הוא מעצבן אותי, היחס שלו לילדים מכעיס אותי, יש לי ביקורת על רוב הדברים שהוא עושה,,אין לנו אינטימיות כי אין לי חשק, פשוט אין לי כח אליו.
קשה לי לשים את האצבע על הסיבה. הוא לא מושלם יש לו חסרונות (גם לי...) אבל הוא אדם טוב בן זוג אכפתי ואבא מסור, גם אם הוא טועה. ועדיין כבר תקופה שאני חושבת על זה שאני רוצה להתגרש. אין לי כוחות לחיות איתו. ואין לי אפילו סיבה
את כותבת הרבה סיבות להרגיש כך
לידה
מלחמה
הריון
עומס וקשיים יכולים ממש ממש ממש להרחיק נפשית ואינטימית
כתבת גם שיש לך ביקורת על רוב הדברים שעושה
מציעה בעדינות, לבדוק גם איפה את ממוקמת ביחס אליו במחשבה שלך. צריך לדעת לקבל מהבעל ולסמוך... אם כל הזמן שולטים, אז גם קורסים וגם יש כל הזמן ביקורת על הבעל שגורמת לנו להרגיש עוד יותר רע..
מהנסיון שלי, בתקופות יותר קשות נכנסים למצב שרידה ואצלי זה מגביר את הצורך לשלוט.. אולי גם אצלך
וזה רק גרוע יותר ויותר
וצריך להפוך את הספירלה הפוך להרפיה וקבלה וזה גם מטיב את המצב הנפשי
כתבת שאת לא עם הורמונים,
בכל מקרה לידה, הריון וגם מלחמה (מתח וכד') משפיעים על הגוף והנפש מאוד
הייתי מחכה לזמן שפוי יותר
לא הבנתי מה זה אומר.
אני סומכת עליו בכללי אבל חושבת שהוא מתנהג בצורה לא נכונה עם הילדים. שנינו קצרים איתם מאד אבל לא רק בגללם. גם אני וגם בעלי בדיכאון כבר תקופה ארוכה. הכוונה לא מתנהג בצורה נכונה זה שאיך שהוא מתנהג כשהוא כועס זה לדעתי אלים ולא פורפורציונלי למעשה והוא חושב אותו דבר על התגובות שלי שהן בהחלט לא אידיאליות אבל לדעתי פחות גרועות.
אני כבר לא מאמינה במטפלים\פסיכולוגים כטיפול לדיכאון.
ממה שאני רואה סביבי, אולי ממש לקצת אנשים זה יכול לעזור אבל לרוב האנשים זה לא, וגם אם כן לוקח לזה כל כך הרבה זמן (ברמה של לפחות שנה), שפשוט חבל על שנים של סבלשלהם ושם כל הסובבים אותם.
הייתי גם כן בדיכאון, וטופלתי פעמיים. עד שהחלטתי לקחת כדורים.
זה היה פשוט משנה חיים!!! כאילו חייתי עד אז בחושך, ומישהו פתאום הדליק את האור.
ממש כעסתי על עצמי שלא לקחתי קודם. שפספסתי כל כך הרבה שנים, שבהם פשוט לא באמת חייתי את החיים.
אני היתי ממש ממליצה לכם להתחיל עם כדורים פשוטים מול רופא משפחה. משהו כמו צירלקס או סטרטלין.
לשקול שוב את האופציה של לקחת כדורים?
אתם באמת נשמעים במקום קשוח ממש, ולא בטוח כמה אפשר לצאת מזה לבד🫂
ואני חושבת שאגב אם שניכם בדיכאון ולא מטופלים זה לא הזמן לעשות צעדים דרסטיים כמו גירושים, כשקשה להבדיל בין ההתנהגות והאופי האמיתיים והמחשבות האמיתיות שלך ובין הדיכאון...
אני ממש מבינה אותך…
זה באמת נשמע מצב לא פשוט בכלל, במיוחד כשכדורים זה לא אופציה ואת גם אחרי לידה - שזה בפני עצמו תקופה מורכבת מהרבה בחינות.
אולי שווה להתחיל פעילות גופנית ממש ממש בקטן ובלי לחץ - אפילו כמה דקות של הליכה כשמתאפשר, או אולי להירשם למכון כושר - ככה זה ייתן לך מחוייבות לעשות את זה?
חיבוק!! ❤️❤️❤️
נכון שיש הרבה מצבים שהכדור עוזר אבל קודם כל , ללא טיפול רוב הסיכויים שזה עזרה זמנית. כך שגם כשלוקחים כדור כדאי להיות מלווים בטיפול טוב
דבר שני, יש אנשים רבים שמצליחים לצאת מדיכאון על ידי פעילות גופנית, עבודה קוגניטיבית התנהגותית שמשולבת בתוך טיפול.
פשוט צריך למצוא את המטפל הנכון וזה באמת לא קל.
מומלץ ללוות את זה בטיפול, בלי ספק.
אבל כמו שאמרת, למצוא מטפל שמתאים באמת זה לא פשוט.
לפעמים זה לוקח זמן, כולל החלפות, וגם כשמוצאים את האדם הנכון – זה תהליך שלוקח זמן עד שרואים תוצאות ממשיות.
ובינתיים, האדם נמצא בתוך הקושי – וההשפעה היא לא רק עליו, אלא גם על הילדים ועל בן או בת הזוג. (אגב, הטריגר שלי להתחיל כדורים היה כשהבנתי כמה הילדים שלי סובלים מזה)
לכן, בעיניי, הרבה פעמים עדיף להתחיל עם כדורים, ובמקביל לשלב גם טיפול רגשי ופעילות גופנית.
ונקודה נוספת וחשובה- כשאדם נמצא בדיכאון, הרבה פעמים אין לו בכלל את הכוח או הרצון לקום מהמיטה, ללכת לטיפול או להתחיל פעילות גופנית.
חוץ מזה שפעילות גופנית כטיפול בדיכאון דורשת התמדה – בדרך כלל 3–5 פעמים בשבוע למשך לפחות חצי שעה – וזה לא תמיד ריאלי לכל אחד, במיוחד במצב נפשי קשה.
ההתנהגות שלו כלפי הילדים מרחיקה אותך ממנו. מניחה שזה גורם לך לחוסר ההערכה לביקורת גדולה ולאשמה
טיפול זוגי טוב במצב שלכם יכול לחולל ניסים וכמובן גם טיפול בדיכאון. קשה מאוד להתמודד כשאחד מבני הזוג בדיכאון, אז כששניכם נשמע לי ממש קשוח.
טיפול טוב משולב cbt למשל יכול לעזור לשניכם
חיבוק גדול. נשמע ממש קשוח כל זה
קשה באמת לתקשר איתו.
אני באמת חושבת שבמקרה שאת מתארת זה ממש יכול לעזור טיפולים טובים שידעו לעזור לכם להתרומם כל אחד בנפרד ולשקם את המערכת הזוגית
אני יודעת שקשה ומתיש למצוא טיפול וגם יקר אבל בסוף אם מצליחים למצוא טיפול טוב (לא אימון ולא ייעוץ. טיפול מקצועי מעמיק) זה יכול לחולל פלאים
הסיפור היה נשמע ההודעה הראשונה שלך קצת אחרת (נתת עכשיו זוית שונה)
הכוונה המקורית שלי הייתה לשאול האם את בעמדת שליטה (גברית) בקשר או שאת בעמדת קבלה נשית
הרבה נשים מרגישות קריסה כשהן מרגישו המבוגר האחראי במשפחה הזאת. שהבעל הוא עוד ילד
הספר של לורה דויל בעיני הוא חובה לאיזון בסיטואציות כאלה לצד השני. אני לא לוקחת אותו כתורה מסיני אבל כן יש בו הרבה נקודות אמת
בכל מקרה אני לא יודעת האם זה רלוונטי לכם
זה נשמע מהצד שאתם חיים קצת בסיר לחץ
מה כולל היומיום שלכם כרגע?
טיפול עוזר אבל אם אתם נקרעים על עבודה או בית וזה אחד הגורמים המרכזיים אז אולי כדאי קודם לבדוק את זה...
יש לכם זמן לכל אחד לבד? זמן כיף? וזמן זוגי כיף?
כמה הילדים מאתגרים מאחד עד עשר? מספיק לפעמים ילד אחד שיטריף את כל המערכת ויקפיץ את רמת הקושי ממש
לחץ כלכלי?
פוסט טראומה?
חוויה קשב אחרת? (אבל וכד'?)
שבדיכאון הרבה פעמים פשוט לא אוהבים, נקודה.
חיבוק גדול. תנסי לזכור את זה כשהמשבות האלו עולות, שהיכולת של המוח והגוף להרגיש אהבה (ולהרגיש אהובה) בדיכאון , לא תמיד קיימת
בכל אופן שיהיה בחירות טובות. מאחלת לך כוח ובהירות לדעת מה נכון לעשות
החזר ממאוחדת הפסיכולוג הזה נמצא במערכת שלהם ויש החזרים,
אבל חוששים שבמערכת הבן שלנו יהיה רשום בבריאות הנפש ואולי זה יהיה תווית
מצד שני קשה לנו לשלם ונשמח להשתתפות
מה אומרות?
ב. לאף אחד לא איכפת מטיפול פסיכולוגי... חצי מהמדינה בטיפול פסיכולוגי
ואז זה כולל גם את הסודיות של הפרטי והוא יהיה חייב לדווח. זכותו לא לחתום אבל זה גם יפיל אותו מתפקידים מסוימים וגם ישאיר לו חסיון גם ברפואה הציבורית.
חוץ מזה שגם מי שהולך לטיפול ואפילו לוקח כדורים מסוגים מסויימים לא בהכרח נפסל בגלל זה, פשוט יבקשו לדבר עם הפסיכולוג/פסיכיאטר ולקבל הערכה ואם הוא מתאים ימשיכו בתהליך
התפקידים שצריך את זה בשבילם זה תפקידים שאנשים רוצים להיות בהם, ולא לחתום ויתור זה פסילה טכנית של עצמך. לא יהיה אכפת לאף אחד וזה לא נראה לא טוב, זה מובן, ואם ירצה להתמיין בעתיד למשהו מסווג וכן לחתום קשה לי להאמיןשמישהו יפסול אותו על זה..
הוא גם לא צריך להגיד שזו הסיבה. תמיד יכול לומר שהוא מוותר על המיון לתפקידים מסווגים
ישאלו אותו גם ככה, לא מעניין אם זה פרטי או ציבורי.
יש חסיון רפואי אז אף אחד לא ידע אם לא תספרו, אבל מקומות שבהם זה רלוונטי, נגיד כמו מיונים לצבא שכוללים סיווג אז ממילא שואלים ומבקשים ויתור סודיות גם על הפרטי, ואז זה לא משנה.
בקיצור לא נראה לי שתפסידו כלום מלבקש החזר.
שהילד (סתם ילד, לא שלך דווקא) הוא מתמודד נפש ובעקבות כך לא ישבצו במקום שעשוי להביא אותו להתמודדויות מורכבות - מה רע בכך?
זה נועד לביטחונו.
אצלנו בציונות הדתית מייחסים כ"כ הרבה חשיבות לצבא והתקדמות בצבא, אבל לא בטוח שלכולם זה מתאים ויהיה טוב שהצבא יעשה אבחנות ומיונים לשלום המתגייס.
ובכל מקרה לא כל מי שמטופל פסיכולוגית הוא מתמודד נפש.
בקיצור, אני הייתי מבקשת החזר.
זה לטובתו
ולא לכל אחד מתאים להיות קרבי
תקיפה שעבר
איך הולך התהליך? נניח שלאחר הויתור סודיות יפתחו ויראו שהיה אצל פסיכולוג. האם יבדקו מדוע? מי יתן את הפרטים?
ומבקשים ממנו את הפרטים של המטפל ואישור להתקשר אליו ולשאול. לא מעניין אותם מה הוא עבר, יותר לשמוע מהמטפל שמדובר בבן אדם יציב ואמין.
וזה גם לא פתוח במערכות של הצבא ולא כל אחד יכול לראות את זה, נגיד מפקדים. זה חסוי גם בתוך המעקכות ופתוח לאנשים מאד ספציפיים שאחראים על הסיווג
והוא כותב בכמה מילים בעקבות מה הגיע המטופל (יכול גם לכתוב בצורה עמומה), האם יש אבחנה, והאם יש מצב פסיכוטי/דיכאוני/אובדני.
לרוב הפסיכולוג ישתף את המטופל/ההורים מה יהיה כתוב במכתב, ויכול לעדן את הניסוח כל עוד זה לא פוגע במקצועיות שלו.
ייתכן גם שיזמנו את הילד לפגישה אחת עם קב"ן טרם הגיוס בעקבות המכתב, וייתכן שלא.
אבל ממש קשה לי להאמין שיכולה להיות לזה השפעה רעה על העתיד שלו
היום כל בנאדם שני הולך לפסיכולוג
זה לא כזה חריג וכבר לא מדביק תווית כמו שהיה פעם
