אהבתי את ההגדרה "דובי לא לא" ממש כך.

אני קוראת לזה גיל ה"דווקא" יש להם סוג של הנאה מסויימת לראות אותך יוצאת מהכלים (הם קולטים מיד מה גורם לנו את זה, יש להם איזה חוש שישי מיוחד...)

צריך נשימה ארוכה

והרבה סבלנות, כמו כל דבר בחיים האלה ;)

אני ממש מזדהה, מרגישה גם שלפעמים זה סוחט אותי.. כל דבר נהיה סרט וכל דבר "עושה טובה"

אפילו בלי ה"דווקא", בחזור מהגן נגיד, אני אחרי העבודה, והוא רוצה לעלות על כל גדר שרואה, לזרוק כל פירור על הרצפה ל"פח הגדול",  לעקוב אחרי כל נמלה או ציפור ,שזה מקסים בעיניי, אבל כשזה אחרי יום עבודה מעייף ואני כמעט נופלת מהרגליים צריך המון המון סבלנות

עכשיו תחשבי שאחרי כל זה עד שמגיעים לבניין הוא לא מסכים לעלות ברגל,(מה שבדר"כ הוא עושה בכיף, אבל בחזור מהגן בגלל שאני מרימה את הקטן יותר הוא גם רוצה) אז אני עולה עם הבייבי עד קומה שלישית, שמה אותו בעריסה ויורדת מיד לנסיך שמחכה לי כמו בובה בקומת הכניסה ועולה שוב ברצף עוד 3 קומות..

ממקום מאד משותף אני יכולה להבין את המצב הזה שבא לך "להרים ידיים" תרתי משמע... כי את כבר כמעט בלי שליטה ויוצאת מדעתך בערך.

אל תאשימי את עצמך אבל כן תיזהרי שלא יחזור על עצמו כי סה"כ ילד קטן אין לו שום כוונה רעה, הוא לא באמת מבין גם אם הוא נראה ממש חכם, ואז המכה בשבילו היא הלם.

צריך לנשום עמוק, להשתדל להישאר שפויים ;) ופחות לקחת את זה ב'לחץ' מה שנקרא, לנסות לזרום ולקחת אויר ומניסיון בדר"כ כשזורמים איתם ואז בדרך יפה מנסים לדבר איתם להתנהג כראוי זה עובד.

האמת שאת מכירה אותו הכי טוב ולכן הכי נכון שתחשבו עם עצמכם על דרכים מקוריות איך למנוע או להתמודד.

אבל כמה עצות:

1. לא להתרגש מזה יותר מדי. תהיו בשליטה ואפילו תצחקו מזה אם אפשר...

2. תמנעו כמה שיותר מלהגיד "לא". כמה שיותר בחיובי ככה יותר טוב. 

3. תנסו לעשות כמה שיותר דרך משחקים. תחרויות, הסחות דעת, שירים וכד'

4. מה שלא ממש עקרוני- לא להתעקש עליו.

5. אל תהיי עם נקיפות מצפון שזה בגלל שהוא לא מקבל ממך מספיק- כי נשמע שהוא מקבל הרבה.

6. תזכרו שזה עובר...עד גיל 14-15...

את מתחילה לעלות, הוא מתחיל לצרוח, נכון?

את אומרת לו: בוא חודי, אני מחכה לך, הוא לא בא, את ממשיכה לעלות ואומרת לו אני מחכה לך למעלה, בשיא הרוגע, זה העיקר, לדעת שזה יקח ביום הראשון או אפילו בשבוע הראשון בין חצי שעה לשעה. להציע לו, אם את יכולה- לתת לו יד, אם מסרב את עולה והוא  צורח ואת לא נכנעת.

מה שקורה כנראה זה שאת בסוף נכנעת והוא יודע שזה יקרה באיזשהוא שלב , אז לה שלא יצרח? הרי בסוף הוא יקבל את מבוקשו.

אם השכנים מתלוננים  או מעירים את מודיעה להם שאתם בסדרת חינוך, הענין מטופל ותשמחו לקבל טיפים.

ואגב, לדעתי הענין זה לא החום והאהבה שחסרים לו אלא גבולות חד משמעיים, כמובן בשילוב עם חום וכבוד.

זה מאוד קשה אבל לנסות לקחת בפרופורציה, גיל הזה זה עדיין חצי תינוק, לא שונה בהרבה מגיל שנה. הרבה פעמים דרישות מוזרות והתעקשויות זה מעייפות, כשילד עייף פשוט אין עם מי לדבר. והכי חשוב זה ביטחון עצמי שלך. לא לפחד לעצור אותו או להתעקש על משהו כשזה הגיוני לגיל שלו כמובן. אני זוכרת שאצלי הבכור שלי קלט את העניין של הסחת דעת וניסה את זה עליי, היה מתיישב איתי על הרצפה, נותן לי משחק ואז קם ורץ להרוס משהו בחדר אחר. אז מה שעבד זה רק גבול ברור.

מעבר לזה, אין לי רעיונות, למרות שיש לי ילד בן שנתיים וחצי, לא מכירה את ההתמודדות שאת מתארת.

יבואו בעלות ניסיון ויענו לך.

קחי נשימה ארוכה, הוא יגדל, ויש ילדים שזה שלב חשוב בהתפתחות שלהם.

ו - אני לא נגד לתת סטירה אם צריך, רק להיזהר שהבאת לו על מה שמגיע לו מצד ההתנהגות,

ולא חלילה הוצאת עליו את כל העצבים בעוצמה.

ואגב, מומלץ לתת מכה על היד ולא בלחי, זה יכול לפעול את אותה הפעולה ופחות פוגע בנפש.

זה לא גיל איום , אין גיל איום ובטח לא הגיל שבו הם כל כך מתוקים ומצחיקים !!

אז נכון שזה מתסכל, בטח כשלא יודעים איך להתמודד,

וכשמתוסכלים קשה לראות את היופי שבגיל..

ממליצה מאד על הספר של הרב יעקובזון - אל תחטאו בילד, זה ממש בסיס וחשוב.

בגדול - אני מנסה לתמצת אבל זה בטח לא ילך לי (עם תוספות שלי)

1. לימוד משמעת מתחיל מגיל 0, אבל אי אפשר ללמד בבת אחת, קחי משהו אחד שהוא עקרוני לך (יותר קל משהו שאת לא מרשה, למשל , לקחת אוכל לבד, או להרביץ לקטנה, או לך ) ותתמקדי בו

2. מה שאת יכולה לוותר - תוותרי, אם זה דבר קבוע שהוא רוצה ללכת הביתה על הידיים - או שתחליטי שאת מתמקדת בזה, או שכרגע את נוסעת באוטובוס, או לוקחת על הידיים אם זה מרחק סביר.

3. מה שאת מתמקדת בו - את לא מוותרת, אם זה משהו שאת לא מרשה זה הכי קל, הילד עולה על השיש ורוצה להוציא אוכל? את מורידה אותו ואומרת לו : לא! לא לוקחים אוכל לבד, גם אם זה אלף פעמים,  את תקיפה, החלטית  , לא כועסת ולא מוותרת. 

אם זה משהו שאת דורשת ממנו- זה קצת יותר קשה, אבל גם בתקיפות והחלטיות : אני לא מחזיקה אותך על הידים בדרך, אתה יכול לבחור או בעגלה או ברגל.

הוא יכול להשכב על הרצפה - ואז , או שאת מרימה אותו, ושמה בעגלה, או ששוב אומרת לו שאת לא לוקחת אותו, 

אני במקרים כאלו הייתי עומדת לידו, ומחכה שיקום, בלי לוותר על הבסיס - אני לא מרימה כל הדרך בידיים.

אם את מתפדחת שהוא בוכה ושוכב באמצע הרחוב - את יכולה לשים בעגלה בכוח ולקשור.

הבת שלי היתה בורחת לי ברחוב, אז אמרתי לה שבכל פעם שהיא בורחת אני קושרת אותה, ועמדתי על זה.

אם את 1. עקבית 2. רגועה ולא נכנסת למלחמות אישיות 3. תקיפה ולא מוותרת המסר נקלט מהר מאד.

4. יש דברים שמצריכים ענישה אמיתית - אבל זה רק דברים חריגים שילד עשה מחוץ לגבולות הנורמה (ברח מהבית למשל, בגיל שהוא מבין) וגם ענישה כזו לא מומלץ שתהיה מכות, אבל בכל הדברים האחרים - אין צורך בענישה, זו פשוט תקיפות , למשל - להוריד ילד מהשיש, זה לא עונש זה סוג של אילוף. וזה בתנאי שאת לא כועסת בזמן שאת עושה את זה, וגם רגועה.

לפעמים משמעת פרושה - אמרתי , ואני לא מוותרת. וזהו.

נניח : שים את זה בפח.

הילד: לא רוצה

את ברוגע: אצלינו בבית צריך לשים בפח.

גם אם הוא לא שם באותה הפעם - המשמעת שלו התחזקה ולא התרופפה,כי הוא ראה את אמא שלו רגועה, לא נלחצת ממנו כשהוא לא עושה ועדיין עומדת על שלה.

מכוח זה שילדים רוצים לרצות את הוריהם ולהיות ילדים טובים - אחרי כמה פעמים כאלו הוא ישים.

קראתי פעם שכדי לתת להם לבחור בין 2 אופציות שאנחנו מרשים, ואז הם ירדישו עצמאות, וגם יעשו מה שאנחנו רוצים. למשל: אתה רוצה קודם לצחצח שיניים או קודם ליטול ידיים? תבחר אם לשטוף פנים במטבח או באמבטיה...

ועוד משו - כשמבינים שזה עניין של גיל ולא תכונת אופי של עקשנות שתישאר לתמיד, זה מרגיע את העסק.....

מן הסתם גם אנחנו היינו כאלה....

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.