את מתחילה לעלות, הוא מתחיל לצרוח, נכון?

את אומרת לו: בוא חודי, אני מחכה לך, הוא לא בא, את ממשיכה לעלות ואומרת לו אני מחכה לך למעלה, בשיא הרוגע, זה העיקר, לדעת שזה יקח ביום הראשון או אפילו בשבוע הראשון בין חצי שעה לשעה. להציע לו, אם את יכולה- לתת לו יד, אם מסרב את עולה והוא  צורח ואת לא נכנעת.

מה שקורה כנראה זה שאת בסוף נכנעת והוא יודע שזה יקרה באיזשהוא שלב , אז לה שלא יצרח? הרי בסוף הוא יקבל את מבוקשו.

אם השכנים מתלוננים  או מעירים את מודיעה להם שאתם בסדרת חינוך, הענין מטופל ותשמחו לקבל טיפים.

ואגב, לדעתי הענין זה לא החום והאהבה שחסרים לו אלא גבולות חד משמעיים, כמובן בשילוב עם חום וכבוד.

זה מאוד קשה אבל לנסות לקחת בפרופורציה, גיל הזה זה עדיין חצי תינוק, לא שונה בהרבה מגיל שנה. הרבה פעמים דרישות מוזרות והתעקשויות זה מעייפות, כשילד עייף פשוט אין עם מי לדבר. והכי חשוב זה ביטחון עצמי שלך. לא לפחד לעצור אותו או להתעקש על משהו כשזה הגיוני לגיל שלו כמובן. אני זוכרת שאצלי הבכור שלי קלט את העניין של הסחת דעת וניסה את זה עליי, היה מתיישב איתי על הרצפה, נותן לי משחק ואז קם ורץ להרוס משהו בחדר אחר. אז מה שעבד זה רק גבול ברור.

מעבר לזה, אין לי רעיונות, למרות שיש לי ילד בן שנתיים וחצי, לא מכירה את ההתמודדות שאת מתארת.

יבואו בעלות ניסיון ויענו לך.

קחי נשימה ארוכה, הוא יגדל, ויש ילדים שזה שלב חשוב בהתפתחות שלהם.

ו - אני לא נגד לתת סטירה אם צריך, רק להיזהר שהבאת לו על מה שמגיע לו מצד ההתנהגות,

ולא חלילה הוצאת עליו את כל העצבים בעוצמה.

ואגב, מומלץ לתת מכה על היד ולא בלחי, זה יכול לפעול את אותה הפעולה ופחות פוגע בנפש.

זה לא גיל איום , אין גיל איום ובטח לא הגיל שבו הם כל כך מתוקים ומצחיקים !!

אז נכון שזה מתסכל, בטח כשלא יודעים איך להתמודד,

וכשמתוסכלים קשה לראות את היופי שבגיל..

ממליצה מאד על הספר של הרב יעקובזון - אל תחטאו בילד, זה ממש בסיס וחשוב.

בגדול - אני מנסה לתמצת אבל זה בטח לא ילך לי (עם תוספות שלי)

1. לימוד משמעת מתחיל מגיל 0, אבל אי אפשר ללמד בבת אחת, קחי משהו אחד שהוא עקרוני לך (יותר קל משהו שאת לא מרשה, למשל , לקחת אוכל לבד, או להרביץ לקטנה, או לך ) ותתמקדי בו

2. מה שאת יכולה לוותר - תוותרי, אם זה דבר קבוע שהוא רוצה ללכת הביתה על הידיים - או שתחליטי שאת מתמקדת בזה, או שכרגע את נוסעת באוטובוס, או לוקחת על הידיים אם זה מרחק סביר.

3. מה שאת מתמקדת בו - את לא מוותרת, אם זה משהו שאת לא מרשה זה הכי קל, הילד עולה על השיש ורוצה להוציא אוכל? את מורידה אותו ואומרת לו : לא! לא לוקחים אוכל לבד, גם אם זה אלף פעמים,  את תקיפה, החלטית  , לא כועסת ולא מוותרת. 

אם זה משהו שאת דורשת ממנו- זה קצת יותר קשה, אבל גם בתקיפות והחלטיות : אני לא מחזיקה אותך על הידים בדרך, אתה יכול לבחור או בעגלה או ברגל.

הוא יכול להשכב על הרצפה - ואז , או שאת מרימה אותו, ושמה בעגלה, או ששוב אומרת לו שאת לא לוקחת אותו, 

אני במקרים כאלו הייתי עומדת לידו, ומחכה שיקום, בלי לוותר על הבסיס - אני לא מרימה כל הדרך בידיים.

אם את מתפדחת שהוא בוכה ושוכב באמצע הרחוב - את יכולה לשים בעגלה בכוח ולקשור.

הבת שלי היתה בורחת לי ברחוב, אז אמרתי לה שבכל פעם שהיא בורחת אני קושרת אותה, ועמדתי על זה.

אם את 1. עקבית 2. רגועה ולא נכנסת למלחמות אישיות 3. תקיפה ולא מוותרת המסר נקלט מהר מאד.

4. יש דברים שמצריכים ענישה אמיתית - אבל זה רק דברים חריגים שילד עשה מחוץ לגבולות הנורמה (ברח מהבית למשל, בגיל שהוא מבין) וגם ענישה כזו לא מומלץ שתהיה מכות, אבל בכל הדברים האחרים - אין צורך בענישה, זו פשוט תקיפות , למשל - להוריד ילד מהשיש, זה לא עונש זה סוג של אילוף. וזה בתנאי שאת לא כועסת בזמן שאת עושה את זה, וגם רגועה.

לפעמים משמעת פרושה - אמרתי , ואני לא מוותרת. וזהו.

נניח : שים את זה בפח.

הילד: לא רוצה

את ברוגע: אצלינו בבית צריך לשים בפח.

גם אם הוא לא שם באותה הפעם - המשמעת שלו התחזקה ולא התרופפה,כי הוא ראה את אמא שלו רגועה, לא נלחצת ממנו כשהוא לא עושה ועדיין עומדת על שלה.

מכוח זה שילדים רוצים לרצות את הוריהם ולהיות ילדים טובים - אחרי כמה פעמים כאלו הוא ישים.

קראתי פעם שכדי לתת להם לבחור בין 2 אופציות שאנחנו מרשים, ואז הם ירדישו עצמאות, וגם יעשו מה שאנחנו רוצים. למשל: אתה רוצה קודם לצחצח שיניים או קודם ליטול ידיים? תבחר אם לשטוף פנים במטבח או באמבטיה...

ועוד משו - כשמבינים שזה עניין של גיל ולא תכונת אופי של עקשנות שתישאר לתמיד, זה מרגיע את העסק.....

מן הסתם גם אנחנו היינו כאלה....

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...