אהבתי את ההגדרה "דובי לא לא" ממש כך.

אני קוראת לזה גיל ה"דווקא" יש להם סוג של הנאה מסויימת לראות אותך יוצאת מהכלים (הם קולטים מיד מה גורם לנו את זה, יש להם איזה חוש שישי מיוחד...)

צריך נשימה ארוכה

והרבה סבלנות, כמו כל דבר בחיים האלה ;)

אני ממש מזדהה, מרגישה גם שלפעמים זה סוחט אותי.. כל דבר נהיה סרט וכל דבר "עושה טובה"

אפילו בלי ה"דווקא", בחזור מהגן נגיד, אני אחרי העבודה, והוא רוצה לעלות על כל גדר שרואה, לזרוק כל פירור על הרצפה ל"פח הגדול",  לעקוב אחרי כל נמלה או ציפור ,שזה מקסים בעיניי, אבל כשזה אחרי יום עבודה מעייף ואני כמעט נופלת מהרגליים צריך המון המון סבלנות

עכשיו תחשבי שאחרי כל זה עד שמגיעים לבניין הוא לא מסכים לעלות ברגל,(מה שבדר"כ הוא עושה בכיף, אבל בחזור מהגן בגלל שאני מרימה את הקטן יותר הוא גם רוצה) אז אני עולה עם הבייבי עד קומה שלישית, שמה אותו בעריסה ויורדת מיד לנסיך שמחכה לי כמו בובה בקומת הכניסה ועולה שוב ברצף עוד 3 קומות..

ממקום מאד משותף אני יכולה להבין את המצב הזה שבא לך "להרים ידיים" תרתי משמע... כי את כבר כמעט בלי שליטה ויוצאת מדעתך בערך.

אל תאשימי את עצמך אבל כן תיזהרי שלא יחזור על עצמו כי סה"כ ילד קטן אין לו שום כוונה רעה, הוא לא באמת מבין גם אם הוא נראה ממש חכם, ואז המכה בשבילו היא הלם.

צריך לנשום עמוק, להשתדל להישאר שפויים ;) ופחות לקחת את זה ב'לחץ' מה שנקרא, לנסות לזרום ולקחת אויר ומניסיון בדר"כ כשזורמים איתם ואז בדרך יפה מנסים לדבר איתם להתנהג כראוי זה עובד.

האמת שאת מכירה אותו הכי טוב ולכן הכי נכון שתחשבו עם עצמכם על דרכים מקוריות איך למנוע או להתמודד.

אבל כמה עצות:

1. לא להתרגש מזה יותר מדי. תהיו בשליטה ואפילו תצחקו מזה אם אפשר...

2. תמנעו כמה שיותר מלהגיד "לא". כמה שיותר בחיובי ככה יותר טוב. 

3. תנסו לעשות כמה שיותר דרך משחקים. תחרויות, הסחות דעת, שירים וכד'

4. מה שלא ממש עקרוני- לא להתעקש עליו.

5. אל תהיי עם נקיפות מצפון שזה בגלל שהוא לא מקבל ממך מספיק- כי נשמע שהוא מקבל הרבה.

6. תזכרו שזה עובר...עד גיל 14-15...

את מתחילה לעלות, הוא מתחיל לצרוח, נכון?

את אומרת לו: בוא חודי, אני מחכה לך, הוא לא בא, את ממשיכה לעלות ואומרת לו אני מחכה לך למעלה, בשיא הרוגע, זה העיקר, לדעת שזה יקח ביום הראשון או אפילו בשבוע הראשון בין חצי שעה לשעה. להציע לו, אם את יכולה- לתת לו יד, אם מסרב את עולה והוא  צורח ואת לא נכנעת.

מה שקורה כנראה זה שאת בסוף נכנעת והוא יודע שזה יקרה באיזשהוא שלב , אז לה שלא יצרח? הרי בסוף הוא יקבל את מבוקשו.

אם השכנים מתלוננים  או מעירים את מודיעה להם שאתם בסדרת חינוך, הענין מטופל ותשמחו לקבל טיפים.

ואגב, לדעתי הענין זה לא החום והאהבה שחסרים לו אלא גבולות חד משמעיים, כמובן בשילוב עם חום וכבוד.

זה מאוד קשה אבל לנסות לקחת בפרופורציה, גיל הזה זה עדיין חצי תינוק, לא שונה בהרבה מגיל שנה. הרבה פעמים דרישות מוזרות והתעקשויות זה מעייפות, כשילד עייף פשוט אין עם מי לדבר. והכי חשוב זה ביטחון עצמי שלך. לא לפחד לעצור אותו או להתעקש על משהו כשזה הגיוני לגיל שלו כמובן. אני זוכרת שאצלי הבכור שלי קלט את העניין של הסחת דעת וניסה את זה עליי, היה מתיישב איתי על הרצפה, נותן לי משחק ואז קם ורץ להרוס משהו בחדר אחר. אז מה שעבד זה רק גבול ברור.

מעבר לזה, אין לי רעיונות, למרות שיש לי ילד בן שנתיים וחצי, לא מכירה את ההתמודדות שאת מתארת.

יבואו בעלות ניסיון ויענו לך.

קחי נשימה ארוכה, הוא יגדל, ויש ילדים שזה שלב חשוב בהתפתחות שלהם.

ו - אני לא נגד לתת סטירה אם צריך, רק להיזהר שהבאת לו על מה שמגיע לו מצד ההתנהגות,

ולא חלילה הוצאת עליו את כל העצבים בעוצמה.

ואגב, מומלץ לתת מכה על היד ולא בלחי, זה יכול לפעול את אותה הפעולה ופחות פוגע בנפש.

זה לא גיל איום , אין גיל איום ובטח לא הגיל שבו הם כל כך מתוקים ומצחיקים !!

אז נכון שזה מתסכל, בטח כשלא יודעים איך להתמודד,

וכשמתוסכלים קשה לראות את היופי שבגיל..

ממליצה מאד על הספר של הרב יעקובזון - אל תחטאו בילד, זה ממש בסיס וחשוב.

בגדול - אני מנסה לתמצת אבל זה בטח לא ילך לי (עם תוספות שלי)

1. לימוד משמעת מתחיל מגיל 0, אבל אי אפשר ללמד בבת אחת, קחי משהו אחד שהוא עקרוני לך (יותר קל משהו שאת לא מרשה, למשל , לקחת אוכל לבד, או להרביץ לקטנה, או לך ) ותתמקדי בו

2. מה שאת יכולה לוותר - תוותרי, אם זה דבר קבוע שהוא רוצה ללכת הביתה על הידיים - או שתחליטי שאת מתמקדת בזה, או שכרגע את נוסעת באוטובוס, או לוקחת על הידיים אם זה מרחק סביר.

3. מה שאת מתמקדת בו - את לא מוותרת, אם זה משהו שאת לא מרשה זה הכי קל, הילד עולה על השיש ורוצה להוציא אוכל? את מורידה אותו ואומרת לו : לא! לא לוקחים אוכל לבד, גם אם זה אלף פעמים,  את תקיפה, החלטית  , לא כועסת ולא מוותרת. 

אם זה משהו שאת דורשת ממנו- זה קצת יותר קשה, אבל גם בתקיפות והחלטיות : אני לא מחזיקה אותך על הידים בדרך, אתה יכול לבחור או בעגלה או ברגל.

הוא יכול להשכב על הרצפה - ואז , או שאת מרימה אותו, ושמה בעגלה, או ששוב אומרת לו שאת לא לוקחת אותו, 

אני במקרים כאלו הייתי עומדת לידו, ומחכה שיקום, בלי לוותר על הבסיס - אני לא מרימה כל הדרך בידיים.

אם את מתפדחת שהוא בוכה ושוכב באמצע הרחוב - את יכולה לשים בעגלה בכוח ולקשור.

הבת שלי היתה בורחת לי ברחוב, אז אמרתי לה שבכל פעם שהיא בורחת אני קושרת אותה, ועמדתי על זה.

אם את 1. עקבית 2. רגועה ולא נכנסת למלחמות אישיות 3. תקיפה ולא מוותרת המסר נקלט מהר מאד.

4. יש דברים שמצריכים ענישה אמיתית - אבל זה רק דברים חריגים שילד עשה מחוץ לגבולות הנורמה (ברח מהבית למשל, בגיל שהוא מבין) וגם ענישה כזו לא מומלץ שתהיה מכות, אבל בכל הדברים האחרים - אין צורך בענישה, זו פשוט תקיפות , למשל - להוריד ילד מהשיש, זה לא עונש זה סוג של אילוף. וזה בתנאי שאת לא כועסת בזמן שאת עושה את זה, וגם רגועה.

לפעמים משמעת פרושה - אמרתי , ואני לא מוותרת. וזהו.

נניח : שים את זה בפח.

הילד: לא רוצה

את ברוגע: אצלינו בבית צריך לשים בפח.

גם אם הוא לא שם באותה הפעם - המשמעת שלו התחזקה ולא התרופפה,כי הוא ראה את אמא שלו רגועה, לא נלחצת ממנו כשהוא לא עושה ועדיין עומדת על שלה.

מכוח זה שילדים רוצים לרצות את הוריהם ולהיות ילדים טובים - אחרי כמה פעמים כאלו הוא ישים.

קראתי פעם שכדי לתת להם לבחור בין 2 אופציות שאנחנו מרשים, ואז הם ירדישו עצמאות, וגם יעשו מה שאנחנו רוצים. למשל: אתה רוצה קודם לצחצח שיניים או קודם ליטול ידיים? תבחר אם לשטוף פנים במטבח או באמבטיה...

ועוד משו - כשמבינים שזה עניין של גיל ולא תכונת אופי של עקשנות שתישאר לתמיד, זה מרגיע את העסק.....

מן הסתם גם אנחנו היינו כאלה....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....