אמרו חכמים: "זה א-לי ואנוהו" (שירת הים, שמות ט"ו)- התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה... וכו' (מסכת שבת דף קלג)״. כל המצוות כולן ראויות להיעשות בצורה מהודרת, מהטעם הזה של הפסוק "זה א-לי ואנוהו", ובמיוחד מצות סוכה שהיא צמודה למצוות לולב שבה עיקר המצווה הוא ההדר שנאמר: "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר". נראה אם כן שישנו קשר מיוחד בין נוי חיצוני להידור במצוה- כלומר בין יופי לבין כוונה במצוה.
במבט שטחי, נראה שיש סתירה בין אסתטיקה לרוחניות. גישה זו נובעת מההנחה שיופי הוא דבר גשמי, עיסוק בהיבט החיצוני של המציאות. אלא ש"יופי" פירושו שלמות, הנובעת מהתאמה ומהרמוניה. יש לשים לב שעניין ההידור במצוות נלמד דווקא מהפסוק "זה א-לי ואנווהו", המופיע בתוך שירת הים. שיר הוא דרך אסתטית לבטא רעיון מופשט ורוחני- השיר מקושט בחרוזים, משקלים ודימויים. כך גם ההידור במצווה הוא כמו קישוט לגוף המצווה- מגלה ומחבר את המתבונן אל הרעיון הרוחני שבמצווה.
הידור המצווה מגלה את החיבור והרצון במצווה. ניתן לקיים מצוות בצורה מינימאלית, ע"מ לצאת ידי חובה ותו לא, אך הוספת ההידור מראה על רצון אמיתי לקיים את המצווה. כאשר אדם אוהב משהו, הוא מוכן להשקיע זמן, ממון וכו' בדבר שהוא אוהב. לכן אדם שרוצה באמת לקיים את המצוות מתוך דבקות בה' יתברך, מוכן יותר להשקיע בקיום המצוות, שהן יוצרות קשר בין האדם לבוראו. (מצווה מלשון צוותא).דוגמה לכך ניתן לראות מהמדרשים על קין והבל, במתארים כיצד ה' שעה אל מנחתו של הבל, שהייתה מהמובחר שבצאנו, ולא שעה אל מנחתו של קין, אשר הייתה מהירקות הפחותים שביבול.
ברצוני לשים לב לדברי רש"י על הפסוק: "זה א-לי ואנוהו": "אונקלוס תרגם לשון נוה (=ואבני לה מקדשא)... דבר ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם".
נראה לענ"ד שיש קשר בין שתי משמעויות של המילה: העיסוק בנוי המצווה- מתוך אהבה וחיבה למצווה- בונה את הקשר של היהודי לבוראו, בבחינת "ושכנתי בתוכם". כלומר, עשיית המצוות מתוך כוונה גורמת לחיזוק הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל- גילוי שכינה.
לע״נ סבתי שושונה בת אהרן
שנולדה בחג הסוכות ונפטרה בשבוע של שירת הים
(כתבתי פעם לעבודה במכללה ונזכרתי בזה)
