כלומר למה אני צריכה להודות על משהו שלא ביקשתי אותו?
הנשמה רצתה להישאר בשמיים והכריחו אותה לרדת לארץ
ולמה צריך להודות על זה שה' מחייה אותנו כל רגע ורגע?ואם לא אכפת לי למות , אז למה להודות?
אני שואלת את זה כי אני רוצה תשובה טובה ולא בציניות!
כלומר למה אני צריכה להודות על משהו שלא ביקשתי אותו?
הנשמה רצתה להישאר בשמיים והכריחו אותה לרדת לארץ
ולמה צריך להודות על זה שה' מחייה אותנו כל רגע ורגע?ואם לא אכפת לי למות , אז למה להודות?
אני שואלת את זה כי אני רוצה תשובה טובה ולא בציניות!
למה אנחנו כאן, שליחות?
אז יש כאן שאלה יותר קשה, איך אדע מה שליחותי? שמעתי פעם שהדבר שהכי קשה לי לעשות זה התיקון שלי, אבל רגע, מה ההבדל בין תיקון לשליחות?
ולהודות על הקשרים? זה קצת לא מובן לי
בס"ד
באופן כללי השילחות היא לגלות את שם ה' בעולם.
אבל הנקודה המרכזית בתוך אמירה זו, היא אולי עצם השאלה שלך של למה להודות על החיים, שכן כל אחד מוצא את הלמה שלו, את תפקידו את הנקודה באישיות שלו שממלאת את כל חייו בכל דבר.
הנקודה הזו מאפשרת לנו את הרצון לחיות ולהודות גם כאשר יש קשיים.
אצלי הנקודה הזו היא בנתינה, קצת קשה לי להסביר את ההשפעה של זה להודאה על החיים, אבל זו נקודה שהיא בסיסית באשיות שלי ודרכה אני חיי.
זה לא פשוט לדעת מה שליחות שלנו בעולם, אבל אני כן חושב שיש קשר בין השליחות לאישיות של האדם, האדם יוצר את אישיתו בבחירתיו והשליחות נובעת גם מכך שיש בחירה בעולם.
תנסי לחשוב אלו דברים יש לך או את שואפת להן שבלידיהם את לא תהי את?
ותנסי לחשוב כיצד הדברים האלה משפיעים על תחומים אחרים?
זה נראה לי הנקודה של השליחות באופן בסיסי כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת הכל אבל לגעת ולהכיר ולנסות זה העיקר שאנחנו כן צריכים לעשות.
בדיוק יצא לי לשמוע את זה לפני כמה ימים והנה זה שוב
אני צריכה לחשוב שוב על מה שקראתי עכשיו
בס"ד
אם הקב"ה הוא יישות כל שהי בפני עצמה,
ואנחנו ישויות נפרדות אז זו באמת התחושה שעלולה להיווצר.
אבל באמת כל יהודי הוא חלק אלוקא ממעל ממש, ו"קוב"ה וישראל כולא חד",
אז מה שהקב"ה עושה לנו הוא עושה בעצם לעצמו.
בבריאת העולמות אכן הקב"ה הסתיר את עצמו, ויצר נבראים שחווים את עצמם כנפרדים.
זוהי המודעות שלנו בעולם הזה, ועוד לפני העולם הזה... זה מתחיל בעולמות עליונים יותר.
אך במקום הכי עמוק,
הכי ראשוני של הנשמה, היא אחת עם הקב"ה.
נתאווה הקב"ה שתהייה לו דירה בתחתונים.
בנבראים תחתונים, עם תודעה נפרדת ממנו.
גם הנשמה שלנו מתאווה לכך...
אלא שכדי שזה יקרה הקב"ה יצר העלם והסתר,
וכאן אנו אלא שעושים את העבודה,
ומגלים את הזהות האמתית שלנו. שאנחנו בעצם חלק ממנו.
כל מעשה טוב שלנו מקרב את הגאולה, ואז "מלאה הארץ דיעה את ה'"-
דעת. מקום ההזדהות והחיבור של כל העולם יחזור להיות אלוקות.
וכולנו נתענג על זה.
למה הקב"ה מתאווה לזה? זו בדיוק אחת הסיבות שהזוהר השתמש בביטוי תאווה,
על תאווה לא שואלים שאלות.
אבל בבסיס הכי עמוק וייסודי כאשר זוכרים שאנחנו וה' זה אחד ממש,
אז השאלות הופכות להיות לא שאלות חיצוניות על בורא מרוחק ומנוכר חלילה,
אלא שאלות עצמיות שהתשובה עליהן מגלה לא רק את הקב"ה,
אלא גם את העצמי האמיתי של כל אחד.
ומי שבאמת סקרן לגלות את זה- שיוסיף עוד מעשה לקירוב הגאולה,
אז נראה ונדע את הכל, ונתענג על הטוב האינסופי...
שמתחבר קצת לדברים שלך, ועוד כמה דברים שנכתבים בשטף.
סיום תיאור בריאת העולם, שהוא גם הקטע אותו אנו אומרים בכל ערב שישי בשבת קודש הוא :
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת
מצטטת מתוך שיעור מעניין שמצאתי , למעוניינים http://www.yrg.org.il/show.asp?id=55079 :
"ורבותינו דורשים "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל שאנחנו נמשיך בעשייתו ושכלולו...
לאדם ניתן כשרון העשייה והחובה לפעול מתוך כך שששת ימי החול עולים עד לאחדות של השבת הכוללת את אחדות הריבוי כאחד, ומתוך כך הם יורדים, עד כי גם לאדם ניתנת השותפות בעשייה. "
הקב"ה רצה לברוא את העולם כך, כעולם של עשיה שמחבר בין שמיים וארץ, וזה התפקיד שלנו לעשות את החיבור הזה בעבודה שלנו בעולם, בקיום תורה ומצוות בתיקון וזיכון המידות. וזו עבודה חשובה ויקרה ביותר, עד כדי כך שאומר הנביא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", המלאכים נקראים עומדים שלא יכולים לזוז מדרגתם, הם נבראו עם רצון אחד- לעשות רצון ה' בלי יכולת לבחור או בכלל לחשוב אחרת. מי שזוכה לדרגת מהלכים נמצא במקום גבוה יותר.
ומה יעיד יותר על סגולתנו וזכותנו מכך שעל פי המדרש המלאכים לא היו מוכנים לוותר על התורה הקדושה, אך לא בשמים היא. זו תורה של עולם מעשה. עולם של ניגודים ומאבקים, עליות וירידות, עולם שדורש שינוי. גילוי אלוקי בעולם הזה, גילוי שמלאך לא יכול להביא לידי ביטוי. איך אמר להם משה רבינו על פי גמרא? כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, לכם יש אב ואם לכבד? וכתוב אשר הוצאתנו מבית עבדים ממצרים, וכי נשתעבדתם לפרעה? זה שייך לעם ישראל.
אני חושבת שזה עונה גם לשאלת השליחות והייעוד וגם על השאלה למה להודות - זו זכות לקבל חמדה גנוזה ויקרה כתורה הקדושה, לבחור לחיות את חיינו על פיה ולדעת שכך אנחנו מקרבים את העולם לתכליתו - גילוי מלכות ה' בעולם, מה שנקרא לפעול עם א-ל, להיות שותפים לעשיה שנמשכת דרך הגוף החומרי שלנו (אגב, זה היה בבחירה שלנו לרדת לעולם הזה ולהיות שותפים לתיקון העולם,צריכה למצוא את המקור שאומר שהקב"ה מראה לנשמה כל מה שתעבור בעולם הזה והיא מסכימה לכך), היכולת להכיל בתוכנו שני הפכים מטורפים שכל אחד מושך לכיוון אחר ועם זאת להצליח לרומם את המציאות ולמלא אותה ברוח קדושה וטהרה.
וזה רק קצת מכל מה שיש להודות עליו ובטוחה שאחרים כבר כתבו לפניי.
(התלבטתי אם לשלוח כי יצא לי ארוך קצת הרבה, אבל גם אם אחד יקרא והיה זה שכרי, מקווה שהועלתי).
אקרא את זה פעם אחרת
למה לגלות את ה' זה בעצם כמו מה ששאלתי, למה להודות לו, כי אם מודים לו אז גם מגלים אותו
אז אם השאלה היא בעצם אותו דבר גם התשובה:
אנשים אנו פה הרבה תשובות יפות, אני לא אכתוב פה עכשיו את הכל, אני ממליצה לך לקרוא בסבלנות את כל השרשור, זה מאד מחזק
גישה של ברסלב
נכון לגמרי וקשה
התודה על כך שנקבל את הטוב בזכות ולא בחסד.האדם מתביש בלחם חסד."נהמא דכיסופא" ורוצה בזכות לקבל את שכרו ולא בחסד.ועל הזכות לקבל את שכרנו שלא בחסד הננו מודים לקב"ה.
עצם זה שנשארתי בחיים זה לא בגלל שבחרתי אלא בגלל שיש לי את יצר החיים והוא גורם לי לרצות להישאר בחיים.
ככה אני זוכרת שתמיד אמרו לי
זה פשוט משהו שעוצר את הבן אדם מלהזיק לעצמו בגלל זה אדם שמתאבד או מזיק לעצמו הוא לא שפוי, כלומר ברגיל בן אדם לא יעשה כזה דבר
אבל עדיין יש את הקטע של השפיות, רק בן אדם לא שפוי מתאבד
אולי הוא היה אדם נורמלי אבל בשניה שהוא עשה את זה נטרפה עליו דעתו
אבל יש משהו במה שאתה אומר, אני יחשוב על זה
"על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון"
לא זוכרת מאיפה זה אבל זה בהחלט כתוב בחז'ל ואני לא המצאתי את זה
ובגלל זה אני שואלת את זה כי אני רוצה לחיות את החיים ולא רק להיות קיימת!!!!!!
אני רק אומרת במידה אם
אני תוהה על העניין באופן אעיוני ואין לי נטיות התאבדות, סבבה?
שולם עלייכםלמה אני צריכה להכיר טובה על משהו שלא ביקשתי?
לקרוא שוב
תודה שהשקעת מחשבה, אני בהחלט אקרא את זה שוב
אהמ..
נכון, אני מודה שאני נהנית, אתה לגמרי צודק, זה היה רגע של חולשה וקטנוניות, איפה הכרת הטוב שלי?
תודה לך
קודם כל את ממש פקחית![]()
וזאת שאלה ממש טובה
וגם לי יצא לערער בזה אז סתאם כאילו אני ילדה קטנה לא רב או משהו אז אם תסכימי אגיד את זה הכי פשוט שאפשר בלי המון גינונים ופסקים וחשיבות מרובות כי עוד לא התחלתי לחשוב באמת על הנושא![]()
...........זה כמו חייל פשוט בצבא של המלך! את המלך כולם מעריצים ואוהבים בכמויות מדהימות ושמחים על האפשרות ליהות בצבא המלך כולם יודעים שהמלך הוא רב נכסים ואכן כן יש לו המון המון ארצות ומדינות ששיכות רק לו. כולם רוצים כמו בכל צבא לעלות בתפקידים הרי חוץ מהכבוד מדובר גם על שכר וככל שאתה יותר פועל ככה את מקבל יותר שכר קיצר המלך שידע זאת פתח במבצע והנה המבצע: כל חייל בתורו היה זכאי לחופשה בת 12 חודשים היה יוצא לארץ שכולו טוב ארמונות ערים שווקים בריכות מסעדות
וכווו....בין כל זה היה עליו לבצע משימות ועבודות שלפי אך שהיה מבצען במשך כל החופשההיה בחזרו למלך מקבל על זה שכר וכסף ו....עלייה בתפקידים אם היה עובד הרבה אז כך היה עולה בתפקידו הרבה הכל בהתאם לכמות ונכון שלפעמים המשימות והעבודות הם קצת קשות יש כל כך הרבה פינוק ואושר ושימחה וכפיות ושכר בסופו של דבר שזה שווה את זה..................ככה זה אנחנו כולנו נשמות בשמים בדרגה הראשונה כולנו רוצים לעלות דרגות כי ככה זה הטבע שהרצון זה להתקדם ולעלות למעלה הקב"ה נותן לנו תאפשרות לרדת למטה וזה כרוך בעשיית המצוות שזה לפעמים קשה אבל גם כרוך בהנאה ופינוקים ועלייה בסופו של דבר בשמייים בדרגות כך שזה בעצם זכות!!!!!! ועל זכות מודים ואת יודעת מה? זה לא חייב או צריך להודות!!!! בכלל לא חייב!!! בקלות את יכולה לבטל את הזכות הזאת ולהתאבד אבל אנחנו אוהבים את הזכות הזאת ונהנים כל כך ממנה ולכן זה גם מלווה בתודות להקב"ה שנתן לנו אותה זה הכל אנחנו נשלחנו לפה בשביל הכיף שלנו לא בשבילו אם אנחנו לא רוצים אז בקלי קלות אפשר למות אבל נשאר שם באותו מדרגה ראשונה ואותו סכות כסף קטן ושיש את הזכות הזאת אנחנו בהחלט שמחים על כך ומודים מתוכי ליבנו ולא מחיוב כלשהו
תודה שעוררת אותי לחשוב
אתה צודק
אבל תמיד טוב לקרוא את זה שוב
בצחוק כן??????
הנשמה לא רוצה לרדת לעולם כי היא מפחדת למעוד, לחטוא ולהחטיא.
מכריחים אותה לרדת לעולם החומר והעמל.
ההודאה לה' היא על כל רגע ורגע שאת עוד יכולה לתקן, לבחור בטוב, להוסיף לעצמך זכויות ולזכך את נשמתך.
כשהנשמה שלך תחזור אחרי 120 בעז"ה לעולם האמת, היא כבר לא תוכל לתקן כלום. המדרגה שאליה תגיעי בה תשארי לנצח נצחים.
ואגב, פעמים רבות הנשמה היא שמבקשת לרדת שוב לעולם הזה בכדי לתקן תחום מסויים שחטאה בו בגלגול קודם.
יש פחד ממשיח לא רק בגלל שיגלה בדיוק איפה אני עומדת ומהי דרגתי הרוחנית, אלא גם משום שבאותה דרגה אשאר לנצח.
כל רגע ורגע שאת עוד כאן, יש לך זכות אדירה ויכולת מופלאה לבחור, לקדש את החומר, לקנות לעצמך נצח.
אז נכון, זה מפחיד שנחטא ושנמעד ושלא נצליח, אבל רק כאן בעשר אגורות אפשר לעשות מצווה ולקנות עולמות.
אנחנו מודים לאלוקים על היכולת הזו, על האמון שהוא נתן ונותן בנו,
מקווה שהכיוון מחשבה הזה מתיישב לך איפושהוא בלב... בכל זאת כשקראתי את השאלה שלך- זה מה שהרגשתי.
זה בהחלט ייישב לי מתישהוא איפשהוא בלב
מדהים לראות כמה חשוב לך להודות.שוגיהשאלה שלך היא למה לא להתאבד או בשביל מה אני חיה וכדו' אלא למה להודות על החיים.
ויותר מזה- את כ"כ מתייחסת יפה לכל אחד ואחת שענה לך וטורחת להגיב ולהודות גם אם עדיין לא הביא אותך לסיפוקך.
אני לומדת מכך שיש לך יכולת הודיה אדירה, במקום שבו טמון הקושי שם טמון גם התיקון שלך וגם הכוח שלך.
קחי את הכוח המופלא הזה לכיוונים נוספים ותבני עולמות לך ולאחרים.
למדתי ממך משהו
ואפשר גם להתפלל על זה- ה' אני רוצה להודות לך, בבקשה תעזור לי להבין למה ולהאמין שצריך, תעזור לי להגיע להסבר שיתיישב לי על הלב....
(ואגב את בעצם שואלת כמה שאלות- 1. למה הנשמה לא רוצה לרדת לעולם?
2. למה נבראנו?
3. למה ה' מחייה אותנו כל רגע ורגע מחדש?
4. למה האדם רוצה לחיות?
5. למה היהודי רוצה לחיות?
6. למה צריך להודות על החיים?)
צריך להתפלל על זה, על הכל בעצם
ואני חושבת שיש פה הרבה הסברים טובים שהם בדרך להתיישב לי על הלב
בס"ד
בכל אדם יש את היכולת לתת, ואת היכולת לקבל נכון.
אם נסתכל על ההודיה וההודאה נראה שיש להן מכנה משותף.
בכל מקרה יש כאן אמת מסויימת שהיא מעל האדם המודה,
והוא מקבל את המציאות.
מודה באמת- אני מקבלת שזו המציאות.
חשוב בכל שלב, וכמובן חשוב כשעושים תשובה,
כי כל עוד אתכחש ולא אקבל את המציאות שחטאתי לא אוכל באמת לתקן.
הודיה- על טוב גם זו דרך בריאה לקבל. להודות באמת שיש כאן משהו בעל ערך שקיבלתי,
ולתת את האור החוזר. פידבק.
אם נסתכל בטבע בני האדם נראה שכאשר מודים לאדם מכל הלב על משהו שעשה,
מתעורר בו הרצון והחשק לתת עוד ובשמחה.
ההודיה בעצם מפתחת בנו את היכולת לקבל גם את מה שניתן לנו,
ולעורר ולהמשיך עלינו עוד שפע.
כאשר את מודה לקב"ה על החיים, בין אם רצית אותם ובין אם לא,
את בעצם מקבלת את עובדת היותך חיה פה בעולם.
ההודיה הזאת פותחת פתח פנימי לקבל את מציאות החיים שלי,
את מי שאני, את ה טבע שהקב"ה נתן לי, את כל המציאות שלי פה בעולם.
הפתח הזה נותן לעוד ועוד אור לחדור לעולם של המודה, העולם החיצוני והפנימי.
אז ראשית ההודיה לה' זה אינטרס ראשוני שלנו- למשוך עליינו שפע.
אבל הרבה מעבר לזה.
היכולת לקבל את המציאות באופן בו הקב"ה מעניק לנו אותה,
היא בעומק לקבל את המציאות האמיתית שלך.
המציאות האמיתית שבעצם גם בך יש חלק אלוקא ממעל ממש.
וכשזה חודר לתודעה ולרגש, זה עצמו עונג מאין כמוהו.
המציאות האמיתית היא שאין עוד מלבדו,
שבעצם כל פרט בחיים ובמציאות שלך היא לא משהו מלבדו של הקב"ה!!
ז"א שאנחנו מוקפים חיים ונושמים אלוקות.
הוא מקום העולם, ואין העולם מקומו.
אז מה עם הלא טוב שחווים?
זה כי עדיין לא למדנו לקבל עד הסוף.
כמו אדם שמקבל מתנה גדולה וכבדה מאד, בעיניים עצומות.
כל עוד הוא לא פקח את עיניו, ולא קרא שזה בעצם מתנה מאבא,
ושכל המשקל הזה זה יהלומים עבורו- הוא יכול ממש לרטון על המשא שנכפה עליו.
משקל כבד מכאיב לידיים, לרגליים, לגב...
ובעומק היחס בין יהוד לבוראו ז לא רק אבא ובן אלא אחד ממש.
המשא הזה הוא אריזה שבעצמך ארזת, רק שכחת מיזה...
תפקח את העיניים ותראה.
איך פוקחים עיניים? ראשית מפנימים שכל המציאות היא אלוקית,
והיא לטובה, גם אם אין ביכולת השכל המוגבל שלנו להבין זאת.
ואז יש צורך פנימי להודות. להודות על אנסוף הטוב...
כי ההודאה שהכל מאת ה', ושגם אם אני לא מבינה זאת- יש מה שלמעלה מהשכל שלי,
פותחת את הפתח להודיה מעומק לב, על מה שוודאי נמצא כאן גם אם אני לא מבינה.
וההודיה מושכת שפע- גם רוחני- שזוכים להרגיש את מה שהשכל למד ויודע,
לגלות את הקב"ה, לגלות את עצימנו
תודה
זה ממש פשוט
קיבלת אז את צריכה להודות
העובדה שלא ביקשת זה לא משנה
את מרגישה פריארית להודות על מה שלא ביקשת?
1.זו גאווה
2. את מודה לה' בשביל עצמך, שלא תרגישי כפוית טוב ולא בשבילו, כמו שמישהו אמר כאן שזה בשביל שהנשמה לא תתבייש
בהצלחה לך
מחפש רב/שיעורים לתת לי דרייב בעבודת השם. לצערי, אין לי הרבה זמן להקדיש ביום ללימוד, מרגיש שחוק ובלי כוחות. מחפש שיעורים שיעזרו לי להפוך את כל העשייה לעבודת השם, להתמלא בשמחה ובלב טוב כלפי כל הסובבים אותי (בעיקר משפחתי..)
תודה ויום שמח!
השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם
וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.
מה אתם אומרים? ההתחזקות הזאת ברשתות החברתיות באמת אמיתית? יש לה תוקף?
כאילו מתחזקים וזה אבל אחרי תמיד אוהב אותי הגיע עולם בשני צבעים... ככל יש מלא בלבול שזמרים שיצאו מהארון שרים שירים של חיבור לה' וכו'
יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...
לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...
כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...
אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷
בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....
בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח.....
מסף ריגוש שעולה כל הזמן
מחפשים חוויות משמעותיות יותר
לדת יש משמעות בשפע
וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה
זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות
קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.
קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.
אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?
לצערי...
יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...
היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.
ולא, זה לא שלא טוב שם.
אני מאד מאד אוהבת להיות שם.
רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.
אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...
עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.
במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.
בהתכתבות (שאמורה להיות) מקצועית בין בנים ובנות?
עד כמה נחמדים צריכים להיות? אם בכלל? יש מקום לקצר כדי להפחית אינטראקציה או שהעניין הוא הצורה שבה מתכתבים?
ומה עושים כשהעבודה ביחד הופכת לאינטנסיבית יום יומית?
פנים אל פנים הגבולות ברורים אבל איכשהו בווטסאפ הכל מטושטש.
התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...
אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,
לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.
כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.
(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)
"אם לא מערבים רגשות בכלל"
בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.
ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.
השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?
כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"
יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין
אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא?
בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...
את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.
"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"
זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.
אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.
אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.
ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.
אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.
לשמור על מרחק מסויים
זה לא סתם כי בא לה
אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)
לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית
אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים
בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת
הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר
אם כוונת הקשר מקצועית
היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית
קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...
מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם
אולי יש אנשים חסרי מודעות
שלא שמים לב למה שהם עושים
(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים
מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי
זה אף פעם לא הלך למקום אחר
לא מצידי
ולא מהצד השני)
מצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
מועדים לשמחה!
ההלכות הנוהגות למנהגי ספירת העומר עלו לאתר ומצורפים גם כאן לשימושכם
מקור הדין - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. (יבמות סב ב) לכן קיבלו ישראל על עצמם לנהוג מעט מנהגי אבלות בימים אלו שעיקרם נישואין ותספורת (שו"ע תצג א) והוסיפו עליהם ריקודים ומחולות של רשות (מג"א שם א) ושמיעת כלי נגינה (אחרונים).
תקופת המנהג - למנהג הספרדים מנהגי הספירה חלים מפסח עד בוקר ל"ד לעומר (שו"ע תצג ב) ומהאשכנזים יש נוהגים מפסח עד בוקר ל"ג בעומר (רמ"א שם) ומנהג האשכנזים בירושלים מפסח ועד ר"ח סיון למעט ל"ג בעומר (אשרי האיש סה א). ויש מנהגים נוספים (רמ"א תצג ג. משנ"ב יד-טו).
תכלית המנהגים – המנהגים נועדו להרחיק מנפשנו בימים אלה מדת השנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענוה והשלום (כה"ח תצג ה בשם האר"י)
שאר מנהגי אבלות – ימים אלו של ימי הספירה אינם ימי פורענות כשלשת השבועות, אלא ימים קדושים וחשובים לקראת חג השבועות ומתן תורה ואף יש בהן בחינה של חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו). ולא נוהגים בהם שאר מנהגי האבלות.
ולכן מותר בימים אלו לקנות כלים חדשים ואפילו גדולים וכן מותר לברך ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיעהו לזמן הזה' על בגדים ועל פירות חדשים (משנ"ב תצג ב. כה"ח תצ"ג ד. אול"צ ג יז ב. אשרי האיש סה יב. ויש שכתבו שממידת חסידות ימתין לשבת). וכן מותר לכבס בהם ומותר להתרחץ ולרחוץ בים ובבריכה כשאין בהם סכנה מיוחדת (אשרי האיש שם טו). וכן מותר להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, ואף מותר לצייר ולסייד הדירה, או לעשות טפטים לנוי (יחוו"ד ג ל. הלכות חג בחג עמ' נח בשם הגריש"א) וכן מותר לטייל לחזק נפשו וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה מצווה (ע"פ מנחת אלעזר ד מד). ויש שנהגו חומרות במקצת מהדברים המותרים.
נישואין - נוהגים שלא לישא אשה בתקופה זו, והמנהג לאסור גם למי שלא קיים פריה ורביה (משנ"ב א. וראה שעה"צ א שיש מקלים) אמנם להחזיר גרושתו מותר שאינו שמחה כל כך (משנ"ב שם).
נישואין בשעת הדחק - למנהג האשכנזים יש מתירין להתחתן כבר בליל ל"ג בעומר כאשר הוא יוצא בערב שבת (המועדים כהלכתם עמ' תרנא בשם הרב אלישיב) ויש מתירין בכל שנה כשאין אולמות פנויים במוצאי ל"ג בעומר (שם) ולמנהג הספרדים מותר בשעת הדחק להתחתן בליל ל"ד בעומר (חזו"ע יו"ט רנד).
אירוסין – מותר לעשות מפגש אירוסין ('וורט') שבו מסכמים סופית על שידוך וכן מותר לעשות בו סעודה. אך ללא כלי נגינה (שו"ע שם. מג"א א).
הזמנה לנישואין – אדם שהוזמן לשמחת נישואין, אע"פ שלפי מנהג אבותיו לא נושאים אשה בימים אלו מותר לו להשתתף בשמחת הנישואין כמנהג המזמין בריקודים ובכלי שיר (אג"מ א קנט. הליכ"ש יא יט. אשרי האיש סה ל). וכן מותר להסתפר לשם כך אם ללא התספורת ימנע מלהגיע לשמחת הנישואין, כיון שחל עליו חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ ב צה) ואם המזמין עבר ונשא בזמן שגם לפי מנהגו אין נוהגים להנשא, יש נוטים להתיר כיון שכלפי המוזמן אין איסור אלא חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ שם) ויש נמנעים מלהשתתף (הליכ"ש שם 70).
תספורת וגילוח - נוהגים שלא להסתפר בתקופה זו וכן לא לגלח הזקן, והנוהגים על פי הסוד לא מסתפרים עד ערב שבועות וכן לא מקלים בימי שמחה.
שערות הגוף – איסור הגילוח בימי הספירה כולל בגברים את כל שערות הגוף (אול"צ ג, יז ד ע"פ שו"ע תקנא יב).
ציפורניים – מותר לקצוץ ציפורניים בימים אלה (כה"ח תצג טז).
שפם - שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו בעומר (שו"ע תקנא יז).
ראש חודש אייר וערב שבת – כאשר ראש חודש אייר חל בשבת יש מתירים בגילוח (משנ"ב תצג, ה) ויש אוסרים (בית דוד רפ"א) ובמקום צער יש מי שהתיר בגילוח הזקן בראש חודש גם לספרדים וכן במקום צורך גדול לגלח הזקן גם בערב שבת שאפשר שדין הזקן קל יותר (חזו"ע יו"ט עמ' רסב).
לג בעומר – מנהג הספרדים להסתפר רק ביום ל"ד בעומר ומנהג האשכנזים ביום ל"ג. ואם חל ל"ג בערב שבת יסתפרו בו גם בני ספרד (שו"ע שם). ואם חל ל"ג ביום ראשון מנהג האשכנזים להסתפר כבר בערב שבת לכבוד השבת (רמ"א תצג ב) והספרדים מסתפרים ביום שני ל"ד בעומר כמנהגם (כה"ח תצג לב).
שבועות – לנוהגים שלא להסתפר עד חג השבועות, אם חל החג בשבת מסתפרים בערב שבת (מורה באצבע רכ"א).
נשים וילדים - למנהג הספרדים נשים וילדים אינם בכלל האיסור תספורת (אול"צ ג יז, ג) ואפשר שלנוהגים ע"פ הסוד יש להחמיר גם להם (רב פעלים ד ס"י טו). ולמנהג האשכנזים ילדים אסורים בתספורת אלא אם מצטערים. וכן נשים אסורות (רמ"א יו"ד שצ ה) למעט לצורך טהרה או צניעות וכן מה שנוהגת לעשות שלא תתגנה על בעלה.
בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל רשאים להתספר לקראת הברית (רמ"א תצג, ב) ואם אין שהות ביום הברית יסתפרו ביום שקודם הברית (דרכ"מ תצ"ג ג) אולם לשאר מוזמנים אין היתר להסתפר לקראת הברית.
חתן – חתן מותר להסתפר בכל שבעת ימי המשתה כיון שהם ימים טובים אצלו (אשרי האיש סה ד)
בר מצווה – נער בר מצווה ביום שמלאו לו י"ג שנים מותר להסתפר (חזו"ע יו"ט רסד, הליכות שלמה שס"ב יז. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ולגבי אביו ואמו נחלקו הפוסקים (חג בחג עמ' עג. שבחוות יאיר תצג ב התיר. והחת"ס קנ"ח אסר). ויש אוסרים גם לנער עצמו (אשרי האיש שם ה).
יום העצמאות – המכירים בניסי ה' וחסדיו בהקמת מדינת ישראל ראוי שיתגלחו לכבוד יום העצמאות (יין הטוב חלק ב סימן יד), ויעשו זאת ביום שקודם כניסת החג כדין בעל ברית. ומי שנמנע מלהתגלח בגלל פסיקת רבותיו יקפיד לפחות ללבוש בגדי חג שלא יראה ח"ו ככופר בטובת ה' על עמו ישראל.
פרנסה – אדם שלצורך פרנסתו נדרש להופיע בפני אנשים חשובים ולא יכול להגיע אליהם כשאינו מגולח מפני כבודם או שיהיה לו מכך הפסד מרובה של ממון יעשה שאלת חכם (ראה חת"ס קנח 'וכיון שכן'. אג"מ ד קב. כה"ח תצג יט) ואם יקלו לו יצטרך התרת נדרים בפני שלשה (כה"ח שם) ויש אומרים שבימינו לא שייכים היתרים אלו כי יש בעולם אנשים רבים שלא מתגלחים ואינו נראה משונה (אשרי האיש שם ו').
ריקודים ושמיעת כלי נגינה בעומר
בימים אלו נוהגים שלא לשמוע כלי נגינה וכן להמנע מריקודים ומחולות.
אירועי מצווה – מותר להשמיע כלי נגינה באירועי מצווה כגון ברית מילה, הכנסת ספר תורה (חזו"ע יו"ט רנ"ט) נישואין שהותרו (אג"מ צה, ב) סעודת שבע ברכות (משנה הלכות ו, קט) וכן בסיום מסכת, ואפילו לא היה רגיל בכך כיון ששמחת התורה אין לה גבול (אשרי האיש סה כב). וכן בר מצווה ששלמו לו י"ג ביום האירוע (חזו"ע יו"ט רנח. אול"צ ג יז א ולא הזכיר שהוא ביומו. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ויש שאסרו כלי נגינה בבר מצווה (הלח"ג כ מו). ויש מי שאסר בכל סעודת מצווה (מבית לוי עמ' עז).
חול המועד – מותר לרקוד ולשמוע כלי זמר בחול המועד כשמכוונים לשם מצווה של שמחת המועד (הלכות חג בחג עמ' צט בשם הגריש"א).
קלטות ילדים - קלטות סיפורים לילדים מותר להשמיע להם בימי העומר אף על פי שמשולבים בהם שירים (הליכות שלמה שם הערה 53).
ילדי גן - גננת שמנגנת לילדי הגן מותרת לנגן לילדים קודם גיל חינוך (חוט שני שם. אשרי האיש תלד).
חולשת נפש - אדם חולני וכן אדם הזקוק לחיזוק הנפש ומועיל לו שמיעת כלי נגינה מותר לשמוע בהם בימי העומר (הליכ"ש שם הערה 54) ויעשה זאת בצנעה.
מורה לנגינה – אדם שמלמד נגינה, מותר להמשיך בעבודתתו אם עושה לפרנסתו ולא להנאתו מהניגון (אג"מ ג, פז).
תלמיד נגינה – תלמיד הלומד לנגן והוא בשלב הלימוד שאינו נהנה מן הנגינה, מותר להמשיך וללמוד בימי העומר אותם ניגונים שטרם התמקצע בהם (ספ"כ ב, יב טז בשם הגריש"א).
שירים שקטים – שירים שאינם מתאימים לרקודים ומחולות כמוסיקה קלאסית יש שהתירו במקום צורך (הליכות שלמה יא הערה כב, 54. הרב יעקב אריאל באתר ישיבה)
שירה בפה – מותר לשיר בפה כשהשירה היא דרך הודאה לה' או תפילה ואפילו בשירי שמחה (יחווד ו לד אפילו לענין בין המצרים) ויש מתירים דווקא בשירי נשמה שקטים המרוממים את האדם ואינם מעוררים לריקוד (הליכות שלמה שסא) או בשירי מוסר שאינו דרך שמחה (חוט שני שבת ד שע"ט).
איסרו חג פסח – יש שכתבו שבאיסרו חג של פסח מותר לשמוע כלי נגינה ויש אסרו (ראה באריכות בספר בירורי חיים ג סימן כט)
מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם
מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.
חבר, אבא,מלך.
אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.
תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...
אך זה שאני מתפלל אליו.