למה אנחנו כאן, שליחות?

אז יש כאן שאלה יותר קשה, איך אדע מה שליחותי? שמעתי פעם שהדבר שהכי קשה לי לעשות זה התיקון שלי, אבל רגע, מה ההבדל בין תיקון לשליחות?

ולהודות על הקשרים? זה קצת לא מובן לי

בס"ד

באופן כללי השילחות היא לגלות את שם ה' בעולם.

אבל הנקודה המרכזית בתוך אמירה זו, היא אולי עצם השאלה שלך של למה להודות על החיים, שכן כל אחד מוצא את הלמה שלו, את תפקידו את הנקודה באישיות שלו שממלאת את כל חייו בכל דבר.

הנקודה הזו מאפשרת לנו את הרצון לחיות ולהודות גם כאשר יש קשיים.

אצלי הנקודה הזו היא בנתינה, קצת קשה לי להסביר את ההשפעה של זה להודאה על החיים, אבל זו נקודה שהיא בסיסית באשיות שלי ודרכה אני חיי.

זה לא פשוט לדעת מה שליחות שלנו בעולם, אבל אני כן חושב שיש קשר בין השליחות לאישיות של האדם, האדם יוצר את אישיתו בבחירתיו והשליחות נובעת גם מכך שיש בחירה בעולם.

תנסי לחשוב אלו דברים יש לך או את שואפת להן שבלידיהם את לא תהי את?

ותנסי לחשוב כיצד הדברים האלה משפיעים על תחומים אחרים?

זה נראה לי הנקודה של השליחות באופן בסיסי כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת הכל אבל לגעת ולהכיר ולנסות זה העיקר שאנחנו כן צריכים לעשות.

בדיוק יצא לי לשמוע את זה לפני כמה ימים והנה זה שוב

אני צריכה לחשוב שוב על מה שקראתי עכשיו

בס"ד

אם הקב"ה הוא יישות כל שהי בפני עצמה,

ואנחנו ישויות נפרדות אז זו באמת התחושה שעלולה להיווצר.

אבל באמת כל יהודי הוא חלק אלוקא ממעל ממש, ו"קוב"ה וישראל כולא חד",

אז מה שהקב"ה עושה לנו הוא עושה בעצם לעצמו.

בבריאת העולמות אכן הקב"ה הסתיר את עצמו, ויצר נבראים שחווים את עצמם כנפרדים.
זוהי המודעות שלנו בעולם הזה, ועוד לפני העולם הזה... זה מתחיל בעולמות עליונים יותר.

אך במקום הכי עמוק,

הכי ראשוני של הנשמה, היא אחת עם הקב"ה.

נתאווה הקב"ה שתהייה לו דירה בתחתונים.

בנבראים תחתונים, עם תודעה נפרדת ממנו. 

גם הנשמה שלנו מתאווה לכך...

אלא שכדי שזה יקרה הקב"ה יצר העלם והסתר,
וכאן אנו אלא שעושים את העבודה,
ומגלים את הזהות האמתית שלנו. שאנחנו בעצם חלק ממנו.

כל מעשה טוב שלנו מקרב את הגאולה, ואז "מלאה הארץ דיעה את ה'"-

דעת. מקום ההזדהות והחיבור של כל העולם יחזור להיות אלוקות.

וכולנו נתענג על זה.

למה הקב"ה מתאווה לזה? זו בדיוק אחת הסיבות שהזוהר השתמש בביטוי תאווה,

על תאווה לא שואלים שאלות. 

אבל בבסיס הכי עמוק וייסודי כאשר זוכרים שאנחנו וה' זה אחד ממש,

אז השאלות הופכות להיות לא שאלות חיצוניות על בורא מרוחק ומנוכר חלילה,

אלא שאלות עצמיות שהתשובה עליהן מגלה לא רק את הקב"ה,

אלא גם את העצמי האמיתי של כל אחד.

ומי שבאמת סקרן לגלות את זה- שיוסיף עוד מעשה לקירוב הגאולה,

אז נראה ונדע את הכל, ונתענג על הטוב האינסופי... 

שמתחבר קצת לדברים שלך, ועוד כמה דברים שנכתבים בשטף.

סיום תיאור בריאת העולם, שהוא גם הקטע אותו אנו אומרים בכל ערב שישי בשבת קודש הוא :

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת

מצטטת מתוך שיעור מעניין שמצאתי , למעוניינים http://www.yrg.org.il/show.asp?id=55079 :

"ורבותינו דורשים "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל שאנחנו נמשיך בעשייתו ושכלולו...

לאדם ניתן כשרון העשייה והחובה לפעול מתוך כך שששת ימי החול עולים עד לאחדות של השבת הכוללת את אחדות הריבוי כאחד, ומתוך כך הם יורדים, עד כי גם לאדם ניתנת השותפות בעשייה. "

הקב"ה רצה לברוא את העולם כך, כעולם של עשיה שמחבר בין שמיים וארץ, וזה התפקיד שלנו לעשות את החיבור הזה בעבודה שלנו בעולם, בקיום תורה ומצוות בתיקון וזיכון המידות. וזו עבודה חשובה ויקרה ביותר, עד כדי כך שאומר הנביא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", המלאכים נקראים עומדים שלא יכולים לזוז מדרגתם, הם נבראו עם רצון אחד- לעשות רצון ה' בלי יכולת לבחור או בכלל לחשוב אחרת. מי שזוכה לדרגת מהלכים נמצא במקום גבוה יותר.

ומה יעיד יותר על סגולתנו וזכותנו מכך שעל פי המדרש המלאכים לא היו מוכנים לוותר על התורה הקדושה, אך לא בשמים היא. זו תורה של עולם מעשה. עולם של ניגודים ומאבקים, עליות וירידות, עולם שדורש שינוי. גילוי אלוקי בעולם הזה, גילוי שמלאך לא יכול להביא לידי ביטוי. איך אמר להם משה רבינו על פי גמרא? כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, לכם יש אב ואם לכבד? וכתוב אשר הוצאתנו מבית עבדים ממצרים, וכי נשתעבדתם לפרעה? זה שייך לעם ישראל.

אני חושבת שזה עונה גם לשאלת השליחות והייעוד וגם על השאלה למה להודות - זו זכות לקבל חמדה גנוזה ויקרה כתורה הקדושה, לבחור לחיות את חיינו על פיה ולדעת שכך אנחנו מקרבים את העולם לתכליתו - גילוי מלכות ה' בעולם, מה שנקרא לפעול עם א-ל, להיות שותפים לעשיה שנמשכת דרך הגוף החומרי שלנו (אגב, זה היה בבחירה שלנו לרדת לעולם הזה ולהיות שותפים לתיקון העולם,צריכה למצוא את המקור שאומר שהקב"ה מראה לנשמה כל מה שתעבור בעולם הזה והיא מסכימה לכך), היכולת להכיל בתוכנו שני הפכים מטורפים שכל אחד מושך לכיוון אחר ועם זאת להצליח לרומם את המציאות ולמלא אותה ברוח קדושה וטהרה. 

וזה רק קצת מכל מה שיש להודות עליו ובטוחה שאחרים כבר כתבו לפניי.

(התלבטתי אם לשלוח כי יצא לי ארוך קצת הרבה, אבל גם אם אחד יקרא והיה זה שכרי, מקווה שהועלתי).

 

אקרא את זה פעם אחרת

למה לגלות את ה' זה בעצם כמו מה ששאלתי, למה להודות לו, כי אם מודים לו אז גם מגלים אותו

אז אם השאלה היא בעצם אותו דבר גם התשובה:

אנשים אנו פה הרבה תשובות יפות, אני לא אכתוב פה עכשיו את הכל, אני ממליצה לך לקרוא בסבלנות את כל השרשור, זה מאד מחזק

גישה של ברסלב

נכון לגמרי וקשה

התודה על כך שנקבל את הטוב בזכות ולא בחסד.האדם מתביש בלחם חסד."נהמא דכיסופא" ורוצה בזכות לקבל את שכרו ולא בחסד.ועל הזכות לקבל את שכרנו שלא בחסד הננו מודים לקב"ה.

עצם זה שנשארתי בחיים זה לא בגלל שבחרתי אלא בגלל שיש לי את יצר החיים והוא גורם לי לרצות להישאר בחיים.

ככה אני זוכרת שתמיד אמרו לי

זה פשוט משהו שעוצר את הבן אדם מלהזיק לעצמו בגלל זה אדם שמתאבד או מזיק לעצמו הוא לא שפוי, כלומר ברגיל בן אדם לא יעשה כזה דבר

אבל עדיין יש את הקטע של השפיות, רק בן אדם לא שפוי מתאבד

אולי הוא היה אדם נורמלי אבל בשניה שהוא עשה את זה נטרפה עליו דעתו

אבל יש משהו במה שאתה אומר, אני יחשוב על זה

זה פסיכולוגיה בסיסית.

תינוקות משמשים כראיה אמפירית.

"על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון"

לא זוכרת מאיפה זה אבל זה בהחלט כתוב בחז'ל ואני לא המצאתי את זה

ובגלל זה אני שואלת את זה כי אני רוצה לחיות את החיים ולא רק להיות קיימת!!!!!!

אני רק אומרת במידה אם

אני תוהה על העניין באופן אעיוני ואין לי נטיות התאבדות, סבבה?

למה אני צריכה להכיר טובה על משהו שלא ביקשתי?

לקרוא שוב

תודה שהשקעת מחשבה, אני בהחלט אקרא את זה שוב

אהמ..

נכון, אני מודה שאני נהנית, אתה לגמרי צודק, זה היה רגע של חולשה וקטנוניות, איפה הכרת הטוב שלי?

תודה לך

תודה שעוררת אותי לחשוב

אתה צודק

אבל תמיד טוב לקרוא את זה שוב

בצחוק כן??????

הנשמה לא רוצה לרדת לעולם כי היא מפחדת למעוד, לחטוא ולהחטיא.

מכריחים אותה לרדת לעולם החומר והעמל.

ההודאה לה' היא על כל רגע ורגע שאת עוד יכולה לתקן, לבחור בטוב, להוסיף לעצמך זכויות ולזכך את נשמתך.

כשהנשמה שלך תחזור אחרי 120 בעז"ה לעולם האמת, היא כבר לא תוכל לתקן כלום. המדרגה שאליה תגיעי בה תשארי לנצח נצחים.

ואגב, פעמים רבות הנשמה היא שמבקשת לרדת שוב לעולם הזה בכדי לתקן תחום מסויים שחטאה בו בגלגול קודם.

יש פחד ממשיח לא רק בגלל שיגלה בדיוק איפה אני עומדת ומהי דרגתי הרוחנית, אלא גם משום שבאותה דרגה אשאר לנצח.

כל רגע ורגע שאת עוד כאן, יש לך זכות אדירה ויכולת מופלאה לבחור, לקדש את החומר, לקנות לעצמך נצח.

אז נכון, זה מפחיד שנחטא ושנמעד ושלא נצליח, אבל רק כאן בעשר אגורות אפשר לעשות מצווה ולקנות עולמות.

אנחנו מודים לאלוקים על היכולת הזו, על האמון שהוא נתן ונותן בנו,

מקווה שהכיוון מחשבה הזה מתיישב לך איפושהוא בלב... בכל זאת כשקראתי את השאלה שלך- זה מה שהרגשתי.

זה בהחלט ייישב לי מתישהוא איפשהוא בלב

השאלה שלך היא למה לא להתאבד או בשביל מה אני חיה וכדו' אלא למה להודות על החיים.

ויותר מזה- את כ"כ מתייחסת יפה לכל אחד ואחת שענה לך וטורחת להגיב ולהודות גם אם עדיין לא הביא אותך לסיפוקך.

אני לומדת מכך שיש לך יכולת הודיה אדירה, במקום שבו טמון הקושי שם טמון גם התיקון שלך וגם הכוח שלך.

קחי את הכוח המופלא הזה לכיוונים נוספים ותבני עולמות לך ולאחרים.

למדתי ממך משהו

ואפשר גם להתפלל על זה- ה' אני רוצה להודות לך, בבקשה תעזור לי להבין למה ולהאמין שצריך, תעזור לי להגיע להסבר שיתיישב לי על הלב....

(ואגב את בעצם שואלת כמה שאלות- 1. למה הנשמה לא רוצה לרדת לעולם?

                                                     2. למה נבראנו?

                                                     3. למה ה' מחייה אותנו כל רגע ורגע מחדש?

                                                     4. למה האדם רוצה לחיות?

                                                     5. למה היהודי רוצה לחיות?

                                                     6. למה צריך להודות על החיים?)

צריך להתפלל על זה, על הכל בעצם 

ואני חושבת שיש פה הרבה הסברים טובים שהם בדרך להתיישב לי על הלב

בס"ד

בכל אדם יש את היכולת לתת, ואת היכולת לקבל נכון.

אם נסתכל על ההודיה וההודאה נראה שיש להן מכנה משותף.

בכל מקרה יש כאן אמת מסויימת שהיא מעל האדם המודה,
והוא מקבל את המציאות.
מודה באמת- אני מקבלת שזו המציאות.

חשוב בכל שלב, וכמובן חשוב כשעושים תשובה,

כי כל עוד אתכחש ולא אקבל את המציאות שחטאתי לא אוכל באמת לתקן.

הודיה- על טוב גם זו דרך בריאה לקבל. להודות באמת שיש כאן משהו בעל ערך שקיבלתי,

ולתת את האור החוזר. פידבק.

אם נסתכל בטבע בני האדם נראה שכאשר מודים לאדם מכל הלב על משהו שעשה,

מתעורר בו הרצון והחשק לתת עוד ובשמחה.

ההודיה בעצם מפתחת בנו את היכולת לקבל גם את מה שניתן לנו,
ולעורר ולהמשיך עלינו עוד שפע.

כאשר את מודה לקב"ה על החיים, בין אם רצית אותם ובין אם לא,

את בעצם מקבלת את עובדת היותך חיה פה בעולם.
ההודיה הזאת פותחת פתח פנימי לקבל את מציאות החיים שלי,
את מי שאני, את ה טבע שהקב"ה נתן לי, את כל המציאות שלי פה בעולם.
הפתח הזה נותן לעוד ועוד אור לחדור לעולם של המודה, העולם החיצוני והפנימי.

אז ראשית ההודיה לה' זה אינטרס ראשוני שלנו- למשוך עליינו שפע.

אבל הרבה מעבר לזה.

היכולת לקבל את המציאות באופן בו הקב"ה מעניק לנו אותה,
היא בעומק לקבל את המציאות האמיתית שלך.
המציאות האמיתית שבעצם גם בך יש חלק אלוקא ממעל ממש.
וכשזה חודר לתודעה ולרגש, זה עצמו עונג מאין כמוהו.

המציאות האמיתית היא שאין עוד מלבדו,

שבעצם כל פרט בחיים ובמציאות שלך היא לא משהו מלבדו של הקב"ה!!
ז"א שאנחנו מוקפים חיים ונושמים אלוקות.
הוא מקום העולם, ואין העולם מקומו.

אז מה עם הלא טוב שחווים?

זה כי עדיין לא למדנו לקבל עד הסוף.
כמו אדם שמקבל מתנה גדולה וכבדה מאד, בעיניים עצומות.

כל עוד הוא לא פקח את עיניו, ולא קרא שזה בעצם מתנה מאבא,
ושכל המשקל הזה זה יהלומים עבורו- הוא יכול ממש לרטון על המשא שנכפה עליו.
משקל כבד מכאיב לידיים, לרגליים, לגב...
ובעומק היחס בין יהוד לבוראו ז לא רק אבא ובן אלא אחד ממש.

המשא הזה הוא אריזה שבעצמך ארזת, רק שכחת מיזה...
תפקח את העיניים ותראה.

איך פוקחים עיניים? ראשית מפנימים שכל המציאות היא אלוקית,
והיא לטובה, גם אם אין ביכולת השכל המוגבל שלנו להבין זאת.
ואז יש צורך פנימי להודות. להודות על אנסוף הטוב...

כי ההודאה שהכל מאת ה', ושגם אם אני לא מבינה זאת- יש מה שלמעלה מהשכל שלי,
פותחת את הפתח להודיה מעומק לב, על מה שוודאי נמצא כאן גם אם אני לא מבינה.
וההודיה מושכת שפע- גם רוחני- שזוכים להרגיש את מה שהשכל למד ויודע,

לגלות את הקב"ה, לגלות את עצימנו

תודה

זה ממש פשוט

קיבלת אז את צריכה להודות

העובדה שלא ביקשת זה לא משנה

את מרגישה פריארית להודות על מה שלא ביקשת?

1.זו גאווה

2. את מודה לה' בשביל עצמך, שלא תרגישי כפוית טוב ולא בשבילו, כמו שמישהו אמר כאן שזה בשביל שהנשמה לא תתבייש

בהצלחה לך

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)