למה אנחנו כאן, שליחות?

אז יש כאן שאלה יותר קשה, איך אדע מה שליחותי? שמעתי פעם שהדבר שהכי קשה לי לעשות זה התיקון שלי, אבל רגע, מה ההבדל בין תיקון לשליחות?

ולהודות על הקשרים? זה קצת לא מובן לי

בס"ד

באופן כללי השילחות היא לגלות את שם ה' בעולם.

אבל הנקודה המרכזית בתוך אמירה זו, היא אולי עצם השאלה שלך של למה להודות על החיים, שכן כל אחד מוצא את הלמה שלו, את תפקידו את הנקודה באישיות שלו שממלאת את כל חייו בכל דבר.

הנקודה הזו מאפשרת לנו את הרצון לחיות ולהודות גם כאשר יש קשיים.

אצלי הנקודה הזו היא בנתינה, קצת קשה לי להסביר את ההשפעה של זה להודאה על החיים, אבל זו נקודה שהיא בסיסית באשיות שלי ודרכה אני חיי.

זה לא פשוט לדעת מה שליחות שלנו בעולם, אבל אני כן חושב שיש קשר בין השליחות לאישיות של האדם, האדם יוצר את אישיתו בבחירתיו והשליחות נובעת גם מכך שיש בחירה בעולם.

תנסי לחשוב אלו דברים יש לך או את שואפת להן שבלידיהם את לא תהי את?

ותנסי לחשוב כיצד הדברים האלה משפיעים על תחומים אחרים?

זה נראה לי הנקודה של השליחות באופן בסיסי כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת הכל אבל לגעת ולהכיר ולנסות זה העיקר שאנחנו כן צריכים לעשות.

בדיוק יצא לי לשמוע את זה לפני כמה ימים והנה זה שוב

אני צריכה לחשוב שוב על מה שקראתי עכשיו

בס"ד

אם הקב"ה הוא יישות כל שהי בפני עצמה,

ואנחנו ישויות נפרדות אז זו באמת התחושה שעלולה להיווצר.

אבל באמת כל יהודי הוא חלק אלוקא ממעל ממש, ו"קוב"ה וישראל כולא חד",

אז מה שהקב"ה עושה לנו הוא עושה בעצם לעצמו.

בבריאת העולמות אכן הקב"ה הסתיר את עצמו, ויצר נבראים שחווים את עצמם כנפרדים.
זוהי המודעות שלנו בעולם הזה, ועוד לפני העולם הזה... זה מתחיל בעולמות עליונים יותר.

אך במקום הכי עמוק,

הכי ראשוני של הנשמה, היא אחת עם הקב"ה.

נתאווה הקב"ה שתהייה לו דירה בתחתונים.

בנבראים תחתונים, עם תודעה נפרדת ממנו. 

גם הנשמה שלנו מתאווה לכך...

אלא שכדי שזה יקרה הקב"ה יצר העלם והסתר,
וכאן אנו אלא שעושים את העבודה,
ומגלים את הזהות האמתית שלנו. שאנחנו בעצם חלק ממנו.

כל מעשה טוב שלנו מקרב את הגאולה, ואז "מלאה הארץ דיעה את ה'"-

דעת. מקום ההזדהות והחיבור של כל העולם יחזור להיות אלוקות.

וכולנו נתענג על זה.

למה הקב"ה מתאווה לזה? זו בדיוק אחת הסיבות שהזוהר השתמש בביטוי תאווה,

על תאווה לא שואלים שאלות. 

אבל בבסיס הכי עמוק וייסודי כאשר זוכרים שאנחנו וה' זה אחד ממש,

אז השאלות הופכות להיות לא שאלות חיצוניות על בורא מרוחק ומנוכר חלילה,

אלא שאלות עצמיות שהתשובה עליהן מגלה לא רק את הקב"ה,

אלא גם את העצמי האמיתי של כל אחד.

ומי שבאמת סקרן לגלות את זה- שיוסיף עוד מעשה לקירוב הגאולה,

אז נראה ונדע את הכל, ונתענג על הטוב האינסופי... 

שמתחבר קצת לדברים שלך, ועוד כמה דברים שנכתבים בשטף.

סיום תיאור בריאת העולם, שהוא גם הקטע אותו אנו אומרים בכל ערב שישי בשבת קודש הוא :

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת

מצטטת מתוך שיעור מעניין שמצאתי , למעוניינים http://www.yrg.org.il/show.asp?id=55079 :

"ורבותינו דורשים "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל שאנחנו נמשיך בעשייתו ושכלולו...

לאדם ניתן כשרון העשייה והחובה לפעול מתוך כך שששת ימי החול עולים עד לאחדות של השבת הכוללת את אחדות הריבוי כאחד, ומתוך כך הם יורדים, עד כי גם לאדם ניתנת השותפות בעשייה. "

הקב"ה רצה לברוא את העולם כך, כעולם של עשיה שמחבר בין שמיים וארץ, וזה התפקיד שלנו לעשות את החיבור הזה בעבודה שלנו בעולם, בקיום תורה ומצוות בתיקון וזיכון המידות. וזו עבודה חשובה ויקרה ביותר, עד כדי כך שאומר הנביא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", המלאכים נקראים עומדים שלא יכולים לזוז מדרגתם, הם נבראו עם רצון אחד- לעשות רצון ה' בלי יכולת לבחור או בכלל לחשוב אחרת. מי שזוכה לדרגת מהלכים נמצא במקום גבוה יותר.

ומה יעיד יותר על סגולתנו וזכותנו מכך שעל פי המדרש המלאכים לא היו מוכנים לוותר על התורה הקדושה, אך לא בשמים היא. זו תורה של עולם מעשה. עולם של ניגודים ומאבקים, עליות וירידות, עולם שדורש שינוי. גילוי אלוקי בעולם הזה, גילוי שמלאך לא יכול להביא לידי ביטוי. איך אמר להם משה רבינו על פי גמרא? כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, לכם יש אב ואם לכבד? וכתוב אשר הוצאתנו מבית עבדים ממצרים, וכי נשתעבדתם לפרעה? זה שייך לעם ישראל.

אני חושבת שזה עונה גם לשאלת השליחות והייעוד וגם על השאלה למה להודות - זו זכות לקבל חמדה גנוזה ויקרה כתורה הקדושה, לבחור לחיות את חיינו על פיה ולדעת שכך אנחנו מקרבים את העולם לתכליתו - גילוי מלכות ה' בעולם, מה שנקרא לפעול עם א-ל, להיות שותפים לעשיה שנמשכת דרך הגוף החומרי שלנו (אגב, זה היה בבחירה שלנו לרדת לעולם הזה ולהיות שותפים לתיקון העולם,צריכה למצוא את המקור שאומר שהקב"ה מראה לנשמה כל מה שתעבור בעולם הזה והיא מסכימה לכך), היכולת להכיל בתוכנו שני הפכים מטורפים שכל אחד מושך לכיוון אחר ועם זאת להצליח לרומם את המציאות ולמלא אותה ברוח קדושה וטהרה. 

וזה רק קצת מכל מה שיש להודות עליו ובטוחה שאחרים כבר כתבו לפניי.

(התלבטתי אם לשלוח כי יצא לי ארוך קצת הרבה, אבל גם אם אחד יקרא והיה זה שכרי, מקווה שהועלתי).

 

אקרא את זה פעם אחרת

למה לגלות את ה' זה בעצם כמו מה ששאלתי, למה להודות לו, כי אם מודים לו אז גם מגלים אותו

אז אם השאלה היא בעצם אותו דבר גם התשובה:

אנשים אנו פה הרבה תשובות יפות, אני לא אכתוב פה עכשיו את הכל, אני ממליצה לך לקרוא בסבלנות את כל השרשור, זה מאד מחזק

גישה של ברסלב

נכון לגמרי וקשה

התודה על כך שנקבל את הטוב בזכות ולא בחסד.האדם מתביש בלחם חסד."נהמא דכיסופא" ורוצה בזכות לקבל את שכרו ולא בחסד.ועל הזכות לקבל את שכרנו שלא בחסד הננו מודים לקב"ה.

עצם זה שנשארתי בחיים זה לא בגלל שבחרתי אלא בגלל שיש לי את יצר החיים והוא גורם לי לרצות להישאר בחיים.

ככה אני זוכרת שתמיד אמרו לי

זה פשוט משהו שעוצר את הבן אדם מלהזיק לעצמו בגלל זה אדם שמתאבד או מזיק לעצמו הוא לא שפוי, כלומר ברגיל בן אדם לא יעשה כזה דבר

אבל עדיין יש את הקטע של השפיות, רק בן אדם לא שפוי מתאבד

אולי הוא היה אדם נורמלי אבל בשניה שהוא עשה את זה נטרפה עליו דעתו

אבל יש משהו במה שאתה אומר, אני יחשוב על זה

זה פסיכולוגיה בסיסית.

תינוקות משמשים כראיה אמפירית.

"על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון"

לא זוכרת מאיפה זה אבל זה בהחלט כתוב בחז'ל ואני לא המצאתי את זה

ובגלל זה אני שואלת את זה כי אני רוצה לחיות את החיים ולא רק להיות קיימת!!!!!!

אני רק אומרת במידה אם

אני תוהה על העניין באופן אעיוני ואין לי נטיות התאבדות, סבבה?

למה אני צריכה להכיר טובה על משהו שלא ביקשתי?

לקרוא שוב

תודה שהשקעת מחשבה, אני בהחלט אקרא את זה שוב

אהמ..

נכון, אני מודה שאני נהנית, אתה לגמרי צודק, זה היה רגע של חולשה וקטנוניות, איפה הכרת הטוב שלי?

תודה לך

קודם כל את ממש פקחית וזאת שאלה ממש טובה וגם לי יצא לערער בזה אז סתאם כאילו אני ילדה קטנה לא רב או משהו אז אם תסכימי אגיד את זה הכי פשוט שאפשר בלי המון גינונים ופסקים וחשיבות מרובות כי עוד לא התחלתי לחשוב באמת על הנושא...........זה כמו חייל פשוט בצבא של המלך! את המלך כולם מעריצים ואוהבים בכמויות מדהימות ושמחים על האפשרות ליהות בצבא המלך כולם יודעים שהמלך הוא רב נכסים ואכן כן יש לו המון המון ארצות ומדינות ששיכות רק לו. כולם רוצים כמו בכל צבא לעלות בתפקידים הרי חוץ מהכבוד מדובר גם על שכר וככל שאתה יותר פועל ככה את מקבל יותר שכר קיצר המלך שידע זאת פתח במבצע והנה המבצע: כל חייל בתורו היה זכאי לחופשה בת 12 חודשים היה יוצא לארץ שכולו טוב ארמונות ערים שווקים בריכות מסעדות וכווו....בין כל זה היה עליו לבצע משימות ועבודות שלפי אך שהיה מבצען במשך כל החופשההיה בחזרו למלך מקבל על זה שכר וכסף ו....עלייה בתפקידים אם היה עובד הרבה אז כך היה עולה בתפקידו הרבה הכל בהתאם לכמות ונכון שלפעמים המשימות והעבודות הם קצת קשות יש כל כך הרבה פינוק ואושר ושימחה וכפיות  ושכר בסופו של דבר שזה שווה את זה..................ככה זה אנחנו כולנו נשמות בשמים בדרגה הראשונה כולנו רוצים לעלות דרגות כי ככה זה הטבע שהרצון זה להתקדם ולעלות למעלה הקב"ה נותן לנו תאפשרות לרדת למטה וזה כרוך בעשיית המצוות שזה לפעמים קשה אבל גם כרוך בהנאה ופינוקים ועלייה בסופו של דבר בשמייים בדרגות כך שזה בעצם זכות!!!!!! ועל זכות מודים ואת יודעת מה? זה לא חייב או צריך להודות!!!! בכלל  לא חייב!!! בקלות את יכולה לבטל את הזכות הזאת ולהתאבד אבל אנחנו אוהבים את הזכות הזאת ונהנים כל כך ממנה ולכן זה גם מלווה בתודות להקב"ה שנתן לנו אותה זה הכל אנחנו נשלחנו לפה בשביל הכיף שלנו לא בשבילו אם אנחנו לא רוצים אז בקלי קלות אפשר למות אבל נשאר שם באותו מדרגה ראשונה ואותו סכות כסף קטן ושיש את הזכות הזאת אנחנו בהחלט שמחים על כך ומודים מתוכי ליבנו ולא מחיוב כלשהו

תודה שעוררת אותי לחשוב

אתה צודק

אבל תמיד טוב לקרוא את זה שוב

בצחוק כן??????

הנשמה לא רוצה לרדת לעולם כי היא מפחדת למעוד, לחטוא ולהחטיא.

מכריחים אותה לרדת לעולם החומר והעמל.

ההודאה לה' היא על כל רגע ורגע שאת עוד יכולה לתקן, לבחור בטוב, להוסיף לעצמך זכויות ולזכך את נשמתך.

כשהנשמה שלך תחזור אחרי 120 בעז"ה לעולם האמת, היא כבר לא תוכל לתקן כלום. המדרגה שאליה תגיעי בה תשארי לנצח נצחים.

ואגב, פעמים רבות הנשמה היא שמבקשת לרדת שוב לעולם הזה בכדי לתקן תחום מסויים שחטאה בו בגלגול קודם.

יש פחד ממשיח לא רק בגלל שיגלה בדיוק איפה אני עומדת ומהי דרגתי הרוחנית, אלא גם משום שבאותה דרגה אשאר לנצח.

כל רגע ורגע שאת עוד כאן, יש לך זכות אדירה ויכולת מופלאה לבחור, לקדש את החומר, לקנות לעצמך נצח.

אז נכון, זה מפחיד שנחטא ושנמעד ושלא נצליח, אבל רק כאן בעשר אגורות אפשר לעשות מצווה ולקנות עולמות.

אנחנו מודים לאלוקים על היכולת הזו, על האמון שהוא נתן ונותן בנו,

מקווה שהכיוון מחשבה הזה מתיישב לך איפושהוא בלב... בכל זאת כשקראתי את השאלה שלך- זה מה שהרגשתי.

זה בהחלט ייישב לי מתישהוא איפשהוא בלב

השאלה שלך היא למה לא להתאבד או בשביל מה אני חיה וכדו' אלא למה להודות על החיים.

ויותר מזה- את כ"כ מתייחסת יפה לכל אחד ואחת שענה לך וטורחת להגיב ולהודות גם אם עדיין לא הביא אותך לסיפוקך.

אני לומדת מכך שיש לך יכולת הודיה אדירה, במקום שבו טמון הקושי שם טמון גם התיקון שלך וגם הכוח שלך.

קחי את הכוח המופלא הזה לכיוונים נוספים ותבני עולמות לך ולאחרים.

למדתי ממך משהו

ואפשר גם להתפלל על זה- ה' אני רוצה להודות לך, בבקשה תעזור לי להבין למה ולהאמין שצריך, תעזור לי להגיע להסבר שיתיישב לי על הלב....

(ואגב את בעצם שואלת כמה שאלות- 1. למה הנשמה לא רוצה לרדת לעולם?

                                                     2. למה נבראנו?

                                                     3. למה ה' מחייה אותנו כל רגע ורגע מחדש?

                                                     4. למה האדם רוצה לחיות?

                                                     5. למה היהודי רוצה לחיות?

                                                     6. למה צריך להודות על החיים?)

צריך להתפלל על זה, על הכל בעצם 

ואני חושבת שיש פה הרבה הסברים טובים שהם בדרך להתיישב לי על הלב

בס"ד

בכל אדם יש את היכולת לתת, ואת היכולת לקבל נכון.

אם נסתכל על ההודיה וההודאה נראה שיש להן מכנה משותף.

בכל מקרה יש כאן אמת מסויימת שהיא מעל האדם המודה,
והוא מקבל את המציאות.
מודה באמת- אני מקבלת שזו המציאות.

חשוב בכל שלב, וכמובן חשוב כשעושים תשובה,

כי כל עוד אתכחש ולא אקבל את המציאות שחטאתי לא אוכל באמת לתקן.

הודיה- על טוב גם זו דרך בריאה לקבל. להודות באמת שיש כאן משהו בעל ערך שקיבלתי,

ולתת את האור החוזר. פידבק.

אם נסתכל בטבע בני האדם נראה שכאשר מודים לאדם מכל הלב על משהו שעשה,

מתעורר בו הרצון והחשק לתת עוד ובשמחה.

ההודיה בעצם מפתחת בנו את היכולת לקבל גם את מה שניתן לנו,
ולעורר ולהמשיך עלינו עוד שפע.

כאשר את מודה לקב"ה על החיים, בין אם רצית אותם ובין אם לא,

את בעצם מקבלת את עובדת היותך חיה פה בעולם.
ההודיה הזאת פותחת פתח פנימי לקבל את מציאות החיים שלי,
את מי שאני, את ה טבע שהקב"ה נתן לי, את כל המציאות שלי פה בעולם.
הפתח הזה נותן לעוד ועוד אור לחדור לעולם של המודה, העולם החיצוני והפנימי.

אז ראשית ההודיה לה' זה אינטרס ראשוני שלנו- למשוך עליינו שפע.

אבל הרבה מעבר לזה.

היכולת לקבל את המציאות באופן בו הקב"ה מעניק לנו אותה,
היא בעומק לקבל את המציאות האמיתית שלך.
המציאות האמיתית שבעצם גם בך יש חלק אלוקא ממעל ממש.
וכשזה חודר לתודעה ולרגש, זה עצמו עונג מאין כמוהו.

המציאות האמיתית היא שאין עוד מלבדו,

שבעצם כל פרט בחיים ובמציאות שלך היא לא משהו מלבדו של הקב"ה!!
ז"א שאנחנו מוקפים חיים ונושמים אלוקות.
הוא מקום העולם, ואין העולם מקומו.

אז מה עם הלא טוב שחווים?

זה כי עדיין לא למדנו לקבל עד הסוף.
כמו אדם שמקבל מתנה גדולה וכבדה מאד, בעיניים עצומות.

כל עוד הוא לא פקח את עיניו, ולא קרא שזה בעצם מתנה מאבא,
ושכל המשקל הזה זה יהלומים עבורו- הוא יכול ממש לרטון על המשא שנכפה עליו.
משקל כבד מכאיב לידיים, לרגליים, לגב...
ובעומק היחס בין יהוד לבוראו ז לא רק אבא ובן אלא אחד ממש.

המשא הזה הוא אריזה שבעצמך ארזת, רק שכחת מיזה...
תפקח את העיניים ותראה.

איך פוקחים עיניים? ראשית מפנימים שכל המציאות היא אלוקית,
והיא לטובה, גם אם אין ביכולת השכל המוגבל שלנו להבין זאת.
ואז יש צורך פנימי להודות. להודות על אנסוף הטוב...

כי ההודאה שהכל מאת ה', ושגם אם אני לא מבינה זאת- יש מה שלמעלה מהשכל שלי,
פותחת את הפתח להודיה מעומק לב, על מה שוודאי נמצא כאן גם אם אני לא מבינה.
וההודיה מושכת שפע- גם רוחני- שזוכים להרגיש את מה שהשכל למד ויודע,

לגלות את הקב"ה, לגלות את עצימנו

תודה

זה ממש פשוט

קיבלת אז את צריכה להודות

העובדה שלא ביקשת זה לא משנה

את מרגישה פריארית להודות על מה שלא ביקשת?

1.זו גאווה

2. את מודה לה' בשביל עצמך, שלא תרגישי כפוית טוב ולא בשבילו, כמו שמישהו אמר כאן שזה בשביל שהנשמה לא תתבייש

בהצלחה לך

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)