למה אנחנו כאן, שליחות?

אז יש כאן שאלה יותר קשה, איך אדע מה שליחותי? שמעתי פעם שהדבר שהכי קשה לי לעשות זה התיקון שלי, אבל רגע, מה ההבדל בין תיקון לשליחות?

ולהודות על הקשרים? זה קצת לא מובן לי

בס"ד

באופן כללי השילחות היא לגלות את שם ה' בעולם.

אבל הנקודה המרכזית בתוך אמירה זו, היא אולי עצם השאלה שלך של למה להודות על החיים, שכן כל אחד מוצא את הלמה שלו, את תפקידו את הנקודה באישיות שלו שממלאת את כל חייו בכל דבר.

הנקודה הזו מאפשרת לנו את הרצון לחיות ולהודות גם כאשר יש קשיים.

אצלי הנקודה הזו היא בנתינה, קצת קשה לי להסביר את ההשפעה של זה להודאה על החיים, אבל זו נקודה שהיא בסיסית באשיות שלי ודרכה אני חיי.

זה לא פשוט לדעת מה שליחות שלנו בעולם, אבל אני כן חושב שיש קשר בין השליחות לאישיות של האדם, האדם יוצר את אישיתו בבחירתיו והשליחות נובעת גם מכך שיש בחירה בעולם.

תנסי לחשוב אלו דברים יש לך או את שואפת להן שבלידיהם את לא תהי את?

ותנסי לחשוב כיצד הדברים האלה משפיעים על תחומים אחרים?

זה נראה לי הנקודה של השליחות באופן בסיסי כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת הכל אבל לגעת ולהכיר ולנסות זה העיקר שאנחנו כן צריכים לעשות.

בדיוק יצא לי לשמוע את זה לפני כמה ימים והנה זה שוב

אני צריכה לחשוב שוב על מה שקראתי עכשיו

בס"ד

אם הקב"ה הוא יישות כל שהי בפני עצמה,

ואנחנו ישויות נפרדות אז זו באמת התחושה שעלולה להיווצר.

אבל באמת כל יהודי הוא חלק אלוקא ממעל ממש, ו"קוב"ה וישראל כולא חד",

אז מה שהקב"ה עושה לנו הוא עושה בעצם לעצמו.

בבריאת העולמות אכן הקב"ה הסתיר את עצמו, ויצר נבראים שחווים את עצמם כנפרדים.
זוהי המודעות שלנו בעולם הזה, ועוד לפני העולם הזה... זה מתחיל בעולמות עליונים יותר.

אך במקום הכי עמוק,

הכי ראשוני של הנשמה, היא אחת עם הקב"ה.

נתאווה הקב"ה שתהייה לו דירה בתחתונים.

בנבראים תחתונים, עם תודעה נפרדת ממנו. 

גם הנשמה שלנו מתאווה לכך...

אלא שכדי שזה יקרה הקב"ה יצר העלם והסתר,
וכאן אנו אלא שעושים את העבודה,
ומגלים את הזהות האמתית שלנו. שאנחנו בעצם חלק ממנו.

כל מעשה טוב שלנו מקרב את הגאולה, ואז "מלאה הארץ דיעה את ה'"-

דעת. מקום ההזדהות והחיבור של כל העולם יחזור להיות אלוקות.

וכולנו נתענג על זה.

למה הקב"ה מתאווה לזה? זו בדיוק אחת הסיבות שהזוהר השתמש בביטוי תאווה,

על תאווה לא שואלים שאלות. 

אבל בבסיס הכי עמוק וייסודי כאשר זוכרים שאנחנו וה' זה אחד ממש,

אז השאלות הופכות להיות לא שאלות חיצוניות על בורא מרוחק ומנוכר חלילה,

אלא שאלות עצמיות שהתשובה עליהן מגלה לא רק את הקב"ה,

אלא גם את העצמי האמיתי של כל אחד.

ומי שבאמת סקרן לגלות את זה- שיוסיף עוד מעשה לקירוב הגאולה,

אז נראה ונדע את הכל, ונתענג על הטוב האינסופי... 

שמתחבר קצת לדברים שלך, ועוד כמה דברים שנכתבים בשטף.

סיום תיאור בריאת העולם, שהוא גם הקטע אותו אנו אומרים בכל ערב שישי בשבת קודש הוא :

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת

מצטטת מתוך שיעור מעניין שמצאתי , למעוניינים http://www.yrg.org.il/show.asp?id=55079 :

"ורבותינו דורשים "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל שאנחנו נמשיך בעשייתו ושכלולו...

לאדם ניתן כשרון העשייה והחובה לפעול מתוך כך שששת ימי החול עולים עד לאחדות של השבת הכוללת את אחדות הריבוי כאחד, ומתוך כך הם יורדים, עד כי גם לאדם ניתנת השותפות בעשייה. "

הקב"ה רצה לברוא את העולם כך, כעולם של עשיה שמחבר בין שמיים וארץ, וזה התפקיד שלנו לעשות את החיבור הזה בעבודה שלנו בעולם, בקיום תורה ומצוות בתיקון וזיכון המידות. וזו עבודה חשובה ויקרה ביותר, עד כדי כך שאומר הנביא "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", המלאכים נקראים עומדים שלא יכולים לזוז מדרגתם, הם נבראו עם רצון אחד- לעשות רצון ה' בלי יכולת לבחור או בכלל לחשוב אחרת. מי שזוכה לדרגת מהלכים נמצא במקום גבוה יותר.

ומה יעיד יותר על סגולתנו וזכותנו מכך שעל פי המדרש המלאכים לא היו מוכנים לוותר על התורה הקדושה, אך לא בשמים היא. זו תורה של עולם מעשה. עולם של ניגודים ומאבקים, עליות וירידות, עולם שדורש שינוי. גילוי אלוקי בעולם הזה, גילוי שמלאך לא יכול להביא לידי ביטוי. איך אמר להם משה רבינו על פי גמרא? כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, לכם יש אב ואם לכבד? וכתוב אשר הוצאתנו מבית עבדים ממצרים, וכי נשתעבדתם לפרעה? זה שייך לעם ישראל.

אני חושבת שזה עונה גם לשאלת השליחות והייעוד וגם על השאלה למה להודות - זו זכות לקבל חמדה גנוזה ויקרה כתורה הקדושה, לבחור לחיות את חיינו על פיה ולדעת שכך אנחנו מקרבים את העולם לתכליתו - גילוי מלכות ה' בעולם, מה שנקרא לפעול עם א-ל, להיות שותפים לעשיה שנמשכת דרך הגוף החומרי שלנו (אגב, זה היה בבחירה שלנו לרדת לעולם הזה ולהיות שותפים לתיקון העולם,צריכה למצוא את המקור שאומר שהקב"ה מראה לנשמה כל מה שתעבור בעולם הזה והיא מסכימה לכך), היכולת להכיל בתוכנו שני הפכים מטורפים שכל אחד מושך לכיוון אחר ועם זאת להצליח לרומם את המציאות ולמלא אותה ברוח קדושה וטהרה. 

וזה רק קצת מכל מה שיש להודות עליו ובטוחה שאחרים כבר כתבו לפניי.

(התלבטתי אם לשלוח כי יצא לי ארוך קצת הרבה, אבל גם אם אחד יקרא והיה זה שכרי, מקווה שהועלתי).

 

אקרא את זה פעם אחרת

למה לגלות את ה' זה בעצם כמו מה ששאלתי, למה להודות לו, כי אם מודים לו אז גם מגלים אותו

אז אם השאלה היא בעצם אותו דבר גם התשובה:

אנשים אנו פה הרבה תשובות יפות, אני לא אכתוב פה עכשיו את הכל, אני ממליצה לך לקרוא בסבלנות את כל השרשור, זה מאד מחזק

גישה של ברסלב

נכון לגמרי וקשה

התודה על כך שנקבל את הטוב בזכות ולא בחסד.האדם מתביש בלחם חסד."נהמא דכיסופא" ורוצה בזכות לקבל את שכרו ולא בחסד.ועל הזכות לקבל את שכרנו שלא בחסד הננו מודים לקב"ה.

עצם זה שנשארתי בחיים זה לא בגלל שבחרתי אלא בגלל שיש לי את יצר החיים והוא גורם לי לרצות להישאר בחיים.

ככה אני זוכרת שתמיד אמרו לי

זה פשוט משהו שעוצר את הבן אדם מלהזיק לעצמו בגלל זה אדם שמתאבד או מזיק לעצמו הוא לא שפוי, כלומר ברגיל בן אדם לא יעשה כזה דבר

אבל עדיין יש את הקטע של השפיות, רק בן אדם לא שפוי מתאבד

אולי הוא היה אדם נורמלי אבל בשניה שהוא עשה את זה נטרפה עליו דעתו

אבל יש משהו במה שאתה אומר, אני יחשוב על זה

זה פסיכולוגיה בסיסית.

תינוקות משמשים כראיה אמפירית.

"על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון"

לא זוכרת מאיפה זה אבל זה בהחלט כתוב בחז'ל ואני לא המצאתי את זה

ובגלל זה אני שואלת את זה כי אני רוצה לחיות את החיים ולא רק להיות קיימת!!!!!!

אני רק אומרת במידה אם

אני תוהה על העניין באופן אעיוני ואין לי נטיות התאבדות, סבבה?

למה אני צריכה להכיר טובה על משהו שלא ביקשתי?

לקרוא שוב

תודה שהשקעת מחשבה, אני בהחלט אקרא את זה שוב

אהמ..

נכון, אני מודה שאני נהנית, אתה לגמרי צודק, זה היה רגע של חולשה וקטנוניות, איפה הכרת הטוב שלי?

תודה לך

תודה שעוררת אותי לחשוב

אתה צודק

אבל תמיד טוב לקרוא את זה שוב

בצחוק כן??????

הנשמה לא רוצה לרדת לעולם כי היא מפחדת למעוד, לחטוא ולהחטיא.

מכריחים אותה לרדת לעולם החומר והעמל.

ההודאה לה' היא על כל רגע ורגע שאת עוד יכולה לתקן, לבחור בטוב, להוסיף לעצמך זכויות ולזכך את נשמתך.

כשהנשמה שלך תחזור אחרי 120 בעז"ה לעולם האמת, היא כבר לא תוכל לתקן כלום. המדרגה שאליה תגיעי בה תשארי לנצח נצחים.

ואגב, פעמים רבות הנשמה היא שמבקשת לרדת שוב לעולם הזה בכדי לתקן תחום מסויים שחטאה בו בגלגול קודם.

יש פחד ממשיח לא רק בגלל שיגלה בדיוק איפה אני עומדת ומהי דרגתי הרוחנית, אלא גם משום שבאותה דרגה אשאר לנצח.

כל רגע ורגע שאת עוד כאן, יש לך זכות אדירה ויכולת מופלאה לבחור, לקדש את החומר, לקנות לעצמך נצח.

אז נכון, זה מפחיד שנחטא ושנמעד ושלא נצליח, אבל רק כאן בעשר אגורות אפשר לעשות מצווה ולקנות עולמות.

אנחנו מודים לאלוקים על היכולת הזו, על האמון שהוא נתן ונותן בנו,

מקווה שהכיוון מחשבה הזה מתיישב לך איפושהוא בלב... בכל זאת כשקראתי את השאלה שלך- זה מה שהרגשתי.

זה בהחלט ייישב לי מתישהוא איפשהוא בלב

השאלה שלך היא למה לא להתאבד או בשביל מה אני חיה וכדו' אלא למה להודות על החיים.

ויותר מזה- את כ"כ מתייחסת יפה לכל אחד ואחת שענה לך וטורחת להגיב ולהודות גם אם עדיין לא הביא אותך לסיפוקך.

אני לומדת מכך שיש לך יכולת הודיה אדירה, במקום שבו טמון הקושי שם טמון גם התיקון שלך וגם הכוח שלך.

קחי את הכוח המופלא הזה לכיוונים נוספים ותבני עולמות לך ולאחרים.

למדתי ממך משהו

ואפשר גם להתפלל על זה- ה' אני רוצה להודות לך, בבקשה תעזור לי להבין למה ולהאמין שצריך, תעזור לי להגיע להסבר שיתיישב לי על הלב....

(ואגב את בעצם שואלת כמה שאלות- 1. למה הנשמה לא רוצה לרדת לעולם?

                                                     2. למה נבראנו?

                                                     3. למה ה' מחייה אותנו כל רגע ורגע מחדש?

                                                     4. למה האדם רוצה לחיות?

                                                     5. למה היהודי רוצה לחיות?

                                                     6. למה צריך להודות על החיים?)

צריך להתפלל על זה, על הכל בעצם 

ואני חושבת שיש פה הרבה הסברים טובים שהם בדרך להתיישב לי על הלב

בס"ד

בכל אדם יש את היכולת לתת, ואת היכולת לקבל נכון.

אם נסתכל על ההודיה וההודאה נראה שיש להן מכנה משותף.

בכל מקרה יש כאן אמת מסויימת שהיא מעל האדם המודה,
והוא מקבל את המציאות.
מודה באמת- אני מקבלת שזו המציאות.

חשוב בכל שלב, וכמובן חשוב כשעושים תשובה,

כי כל עוד אתכחש ולא אקבל את המציאות שחטאתי לא אוכל באמת לתקן.

הודיה- על טוב גם זו דרך בריאה לקבל. להודות באמת שיש כאן משהו בעל ערך שקיבלתי,

ולתת את האור החוזר. פידבק.

אם נסתכל בטבע בני האדם נראה שכאשר מודים לאדם מכל הלב על משהו שעשה,

מתעורר בו הרצון והחשק לתת עוד ובשמחה.

ההודיה בעצם מפתחת בנו את היכולת לקבל גם את מה שניתן לנו,
ולעורר ולהמשיך עלינו עוד שפע.

כאשר את מודה לקב"ה על החיים, בין אם רצית אותם ובין אם לא,

את בעצם מקבלת את עובדת היותך חיה פה בעולם.
ההודיה הזאת פותחת פתח פנימי לקבל את מציאות החיים שלי,
את מי שאני, את ה טבע שהקב"ה נתן לי, את כל המציאות שלי פה בעולם.
הפתח הזה נותן לעוד ועוד אור לחדור לעולם של המודה, העולם החיצוני והפנימי.

אז ראשית ההודיה לה' זה אינטרס ראשוני שלנו- למשוך עליינו שפע.

אבל הרבה מעבר לזה.

היכולת לקבל את המציאות באופן בו הקב"ה מעניק לנו אותה,
היא בעומק לקבל את המציאות האמיתית שלך.
המציאות האמיתית שבעצם גם בך יש חלק אלוקא ממעל ממש.
וכשזה חודר לתודעה ולרגש, זה עצמו עונג מאין כמוהו.

המציאות האמיתית היא שאין עוד מלבדו,

שבעצם כל פרט בחיים ובמציאות שלך היא לא משהו מלבדו של הקב"ה!!
ז"א שאנחנו מוקפים חיים ונושמים אלוקות.
הוא מקום העולם, ואין העולם מקומו.

אז מה עם הלא טוב שחווים?

זה כי עדיין לא למדנו לקבל עד הסוף.
כמו אדם שמקבל מתנה גדולה וכבדה מאד, בעיניים עצומות.

כל עוד הוא לא פקח את עיניו, ולא קרא שזה בעצם מתנה מאבא,
ושכל המשקל הזה זה יהלומים עבורו- הוא יכול ממש לרטון על המשא שנכפה עליו.
משקל כבד מכאיב לידיים, לרגליים, לגב...
ובעומק היחס בין יהוד לבוראו ז לא רק אבא ובן אלא אחד ממש.

המשא הזה הוא אריזה שבעצמך ארזת, רק שכחת מיזה...
תפקח את העיניים ותראה.

איך פוקחים עיניים? ראשית מפנימים שכל המציאות היא אלוקית,
והיא לטובה, גם אם אין ביכולת השכל המוגבל שלנו להבין זאת.
ואז יש צורך פנימי להודות. להודות על אנסוף הטוב...

כי ההודאה שהכל מאת ה', ושגם אם אני לא מבינה זאת- יש מה שלמעלה מהשכל שלי,
פותחת את הפתח להודיה מעומק לב, על מה שוודאי נמצא כאן גם אם אני לא מבינה.
וההודיה מושכת שפע- גם רוחני- שזוכים להרגיש את מה שהשכל למד ויודע,

לגלות את הקב"ה, לגלות את עצימנו

תודה

זה ממש פשוט

קיבלת אז את צריכה להודות

העובדה שלא ביקשת זה לא משנה

את מרגישה פריארית להודות על מה שלא ביקשת?

1.זו גאווה

2. את מודה לה' בשביל עצמך, שלא תרגישי כפוית טוב ולא בשבילו, כמו שמישהו אמר כאן שזה בשביל שהנשמה לא תתבייש

בהצלחה לך

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!