אני יוצא עם מישהי כמה שבועות, ואני כל הזמן מרגיש שהיא "פחות" ממני. שהיא יותר צעירה ממני ואני יודע יותר ממנה, שהיא פשוטה מידי, ותמימה יותר ממני. אני לא מצליח להתרשם ממנה במיוחד וכאילו הייתי רוצה למצוא מישהי יותר מיוחדת ומסובכת. התחושה מבחינתי שאני תופס את המקום של היודע הכל והמדריך והמורה והיא נמצאת בצל שלי ולא חולקת עלי אף פעם ומסכימה איתי בהכל.
נפגשנו כבר 6 פעמים והיא ממש ברוח טובה וזורמת ונהנת וכל פעם לפני אני אומר לעצמי לא קלטתי אותה עדיין, אני סתם גאוותן, בגלל שהיא עדינה וענווה אני ישר פוסל. עוד פעם ניפגש ואז אני אתלהב ממנה.
פעם קודמת יצאתי עם מישהי הרבה יותר אסרטיבית ורצינית ממני ובדיוק הרגשתי הפוך, הרגשתי ממש ילד (בסוף יצאתי כל כך מתוסבך מרגשי נחיתות עד שהיא חתכה). הערצתי אותה במובנים מסויימים וזה היה קצת כאילו היא הפסיכולוגית ואני המטופל (וזה הפריע לה מאוד).
אני חושב שבקשר הזה המצב הפוך, ואז אני משתגע, מה אני רוצה, כשאני הבוגר אני מרגיש עליונות ואני לא יכול לראות אותה בגובה העיינים ולהפתח ולהתרגש, כשאני הילד אני כל הזמן לחוץ שאני לא ראוי בשבילה ואיך היא מסכימה להמשיך בכלל.
יש תקווה? האם מותר לי להמשיך שזה מה שאני מרגיש? האם יש סיכוי שהתחושת עליונות המטרידה הזאת תשתנה? אם מישהו יכול להעשיר אותי מהתובנות שלו.
[אגב, (אם הגעתם עד לכאן..) הסיבה שאני כותב אנונימי כי השיקולים הללו מרגישים לי ממש חצופים, כאילו איך אני לא מתבייש לחשוב עליה שהיא פחות ממני, מה אני עף על עצמי.]
ואז לדעתי העניין הזה נובע מבעיה בביטחון העצמי, כמו שצקון כתב למטה.
