יש ילדים שכבר בגיל ארבע יצליחו להתארגן עצמאית בבוקר, ויש כאלה שגם בכיתה ד' יצטרכו עזרה.

בקיצור - מה שאת מתארת נשמע נורמלי לחלוטין.

שימי לה את הבגדים על כיסא ליד המיטה, תעירי אותה בעדינות ובחיוך ותושיבי אותה על המיטה. אולי אפילו תעזרי לה להתפשט, ואח"כ תלכי לארגן את שאר הדברים/הילדים. מדי פעם תחזרי לראות שהיא מתלבשת.

דרך אגב - שבע זו שעה מוקדמת למדי... (אני אישית קמה רק בשבע - מוסדות הלימוד שלנו קרובים לבית). יכול להיות שהיא "פשוט" עייפה?

מעריכה אותך מאוד על ההתמודדות לבדך, ובשעות כאלה, כל בוקר!

אני בעד להפנות את עיקר האנרגיות לערב שלפני.

כתבת שאת משתדלת שהילדים יתארגנו בערב. ו-זה הולך? בערב את זוכה לשיתוף פעולה יותר מאשר בבוקר?

אם כן אפשר להעביר לשם עוד ועוד דברים, כל מה שיחסוך לכם לחץ מהתארגנות הבוקר.

האם יש אפשרות שתבחרו בגדים בערב ותשמרו אותם על כיסא בחדר, או מקום נגיש אחר?

לגבי שעת ההשכבה, אני מסכימה אתך שהיא חשובה מאוד ויכולה ממש לשנות את הבוקר ואת כל היום, ודעתי האישית היא שבגיל כזה עדיף שההורים ייקחו על כך אחריות ויקבעו שעת השכבה מוקדמת מספיק. השאיפה היא להסכמה ושיתוף פעולה עם הילדים, אבל מתוך נקודת מוצא של מנהיגות הורית. יש נושאים שבהם אני יותר בעד פתיחות ובחירה חופשית של הילדים (כולל התמודדות עם התוצאות), אבל שעות שינה זה נראה לי נושא גדול על ילדים צעירים (אם תרצי אפרט גם למה).

מה דעתך? אם פספסתי במשהו מוזמנת לחדד.

הנה כמה דברים שעובדים טוב אצלי, ואולי כדאי לבדוק גם אצלכם (מן הסתם יהיה צורך בהתאמות):

# בשלב זה הייתי מסתפקת בכך שישתתפו, גם אם לא בשמחה. מבחינתי הם לא צריכים לשמוח, וזה יכול להיות להם לא נוח ומבאס - כמו שגם בשבילי לפעמים מטלות הבית הן לא נוחות ומבאסות. פה ושם אני מוצאת את עצמי מקטרת יחד איתם. אוף, הכביסה הלא-נגמרת הזאת...

לחנך אותם לשותפות בעבודות הבית זו מטלה רצינית בפני עצמה. להוסיף עליה גם אחריות לכך שישמחו בכך - בעיניי עומס מיותר.

# הילדים שלי אוהבים הרבה יותר עבודות צוות מתפקידים אישיים. אז אני מכנסת אותם ומקפלים כביסה כולנו ביחד, למשל. או מכינה דף משימות משותף לכולם, שמונח על השולחן, וקוראת לכולם לשעה של התגייסות לטובת הבית - כל אחד בוחר לו משימה מהדף, מבצע, מוחק, בוחר משימה אחרת - עד שהדף כולו מחוק. אבל העיקרון הוא שכולנו עובדים במקביל.

אני כמובן לא יכולה לדעת אם זה נכון גם לילדים שלך. ממליצה לנסות ולראות.

# אם לאחד הילדים יש חשק לקבל ממני עזרה מיוחדת (למשל - שאלמד אותו לקפל מטוס מנייר, שאכין לו מאכל מושקע וכו' וכו') - אני הרבה פעמים מתנה את זה בהדדיות - אני אשקיע זמן בדבר המיוחד שאתה רוצה, ואתה תחסוך לי זמן ותזרוק את הפח במקומי (או כל מטלה אחרת, בהתאם לגיל ולצרכים).

# נקודה קצת מורכבת, אבל חשובה מאוד בעיניי:

בין השלב של 'אמא עושה בשבילי הכול' לשלב של 'אני עושה בשבילי הכול' יש שלב ביניים שיכול להיות ארוך מאוד, וזה נכון לא רק אם מסתכלים על כל המכלול, אלא גם אם מתמקדים במטלה אחת קטנה. למשל, לבחור בגדים - אני חושבת שלהרבה ילדים יש שלב ביניים ארוך מאוד, שבו הם כבר מספיק בשלים לעשות את זה בהדרכה צמודה (ועם הזמן - פחות ופחות צמודה כמובן), אבל עדיין לא מספיק בשלים לעשות את זה לבד. כשלא לקחתי את שלב הביניים בחשבון, והנחתי שהעצמאות המלאה היא השלב הבא אחרי התלות המלאה - גם הילדים וגם אני יצאנו מתוסכלים. זה לא עבד.

הבעיה עם זה, כמובן, היא שהרבה פעמים קל יותר כבר לעשות את המשימה לבד מאשר לשבת ולהדריך את הילד.

ההדרכה מועילה יותר לטווח ארוך כמובן, ועוזרת להגיע לשלב הכיפי של העצמאות המוחלטת, אבל לפעמים הטווח הקצר הוא כל כך לא פשוט, שלא נשאר מקום לשיקולי טווח ארוך. וזה לגיטימי.

אני מציעה בהקשר הזה בעיקר - להיות קשובה לעצמך. כל מקרה לגופו, כל ילד לגופו, כל יום לגופו. בכל פעם הנסיבות שונות. מתוך שאיפה בגדול לחנך ולהדריך את הילדים לעשות בעצמם עם הזמן, אפשר לשאול על הכאן והעכשיו: כרגע מתאים לי לגייס לכך את האנרגיות הנחוצות, לשלוח אותה לעשות את המשימה, לענות לה לכל השאלות, לעודד אם קשה לה, להיות ברורה והחלטית ביחס לזה? או שברגע זה זה גדול עליי ועדיף לי לעשות בעצמי מראש? כל תשובה לגיטימית, ואני מאמינה שעם הזמן יצטברו מספיק רגעים כאלה ומספיק רגעים כאלה... והיא תגדל לתפארה.

מקווה שעזר. אם אזכר בעוד, אכתוב.

מוזמנת לשאול אם משהו לא ברור.

להכין ה-כ-ל בערב לפני.

בבוקר אף פעם אין זמן. וגם זה זמן קשה להרבה אנשים.

לגבי העזרה של הילדים: זה מאוד תלוי בילדים ומאוד תלוי בדרך שאתם מחנכים אותם. 

לדעתי לא צריך להכביד על הילדים בגילאים האלה עם מטלות בית קשות, אבל כן צריך לחנך אותם לקחת אחריות בעצמם. נראה לי שסביר בהחליט שכל ילד אחראי על הדברים שלו, סידור מערכת סידור בגדים נעלים וגרביים וכדומה. (אם את רואה שהם לא אחראיים תהי שם לפקח ולעזור, ובמיוחד בהתחלה)

עם הזמן ניתן להוסיף גם עזרה של כל ילד במטלות הכלליות כל אחד לפי גילו ומה שמתאים לו...

ילדים תמיד צריכים שיזכירו להם... לא נראה לי שיש כזה דבר ילדים מושלמים ששמים תמיד את הצלחת בכיור ומתארגנים למופת בלי שיעירו להם או יזכירו להם או ינג'זו להם לפעמים... 

אולי רק אם הילד נולד עם אופי מסודר כזה... אולי אולי...

לדעתי אין מנוס מלהמשיך לבקש את כל מה שאת רוצה שיקרה ולעמוד על זה שזה יקרה... 

אצלנו הבגדים מונחים בערב על הכיסא בחדר (אני מניחה אותם ...).

לפעמים מביאה לבת שלי בבקר , כשאני לא שמה על הכיסא.

היא מתלבשת לבד. אני אומרת לה להתלבש והיא מתלבשת אם יש בגדים על הכיסא .

ואם אין אז היא מבקשת שאביא לה ....

נ.ב

היום אמרתי לה שתחפש על הספה (בגדים שיצאו מהמייבש ) או במייבש.

ואז בעלי אמר לי שיש לי דרשות גדולות מדי , היא לא מגיעה למייבש (הוא מעל המכונת כביסה ).

שאני יביא לה את הבגדים .

אני חושבת שהתעסקות בנושא ההתארגנות רק בבוקר

גורמת לו להיות נושא מלחיץ ומעצבן גם עבורך וגם עבור הילדה (כי בבוקר כולם לחוצים...)

אם תשחקו אחרי הצהריים ב"חנות בגדים" או באמא שמתארגנת עם הילדה וכדומה,

ויחד ובנחת מתוך כיף של משחק תתרגלו את המיומנויות הדרושות -

איזה בגדים צריך ליום גשום? איזה ליום אביבי? איפה כל דבר נמצא? מה מתאים למה?

איך לובשים כל בגד? את תתתפלאי לגלות דברים שנראים לך פשוטים אבל היא צריכה הדרכה בשביל להצליח בהם.

אפשר לעשות תחרות בין הילדים בכיף, עם מוסיקה ופרסים קטנים, מי מתלבש הכי מהר? מי שובר את השיא שלו?

ככל שהם יתרגלו יותר ויותר את מיומנות ההתלבשות זה ילך יותר מהר ובפחות בעיות כי לאף אחד לא נעים לעשות דברים קשים (ולילד קטן ההתלבשות היא קשה).

בהצלחה! חזקי ואמצי.

הבוקר שלך באמת נשמע עמוס ולא פשוט,

הרבה כוח!

לגבי התארגנות בוקר- אישית, נראה לי יותר מדי לצפות ממנה לעשות הכל לבד, כולל הוצאת בגדים מהארון.

אצלנו יש הסעה, כך שיש "דד ליין" מאוד ברור של מתי צריך לצאת מהבית (שלי בא' יוצאת ב7:20, קמה בסביבות 6:30 או לפני).

אבל בכל אופן- נראה לי כדאי להכין את הבגדים במקום קבוע כבר בערב ולהראות לה- "מחר כשאת קמה- תעשי לי הפתעה! לוודא שהיא יודעת מה סדר הלבישה ובהחלט לא לצפות שבאופן קבוע תתלבש לבד, במיוחד לא בחורף- גרביונים זה עדיין קצת קשה ובכלל- יש הרבה בגדים. בקיץ יותר קל- חולצה חצאית, טייץ סנדלים וגמרנו...

הייתי גם נותנת לה תמריצים- כיד הדמיון הטובה עלייך. יום אחד שתעשה לך הפתעה, יום אחד תחרות עם השעון, יום אחד תחרות איתך, יום אחד תחרות עם החביתה ( באמת..."בא נראה מי תהיה מוכנה ראשונה את או החביתה")- ושאר תמריצים שאת תבחרי לפי ההכרות שלך איתה. בין אם זה טבלת מדבקות או צ'ופר קטן.

הערה חשובה- שמעתי, וזה גם מאוד הגיוני- שנקודות ציון ביום של מפגש ופרידה הן מאוד משמעותיות וצריך להשתשל מאוד שהן יהיו נעימות ושמחות. ילד שיוצא מהבית בלחץ או עצבים- זה ילך איתו לכל היום, ולכן- גם אם לחוץ, כן להיפרד בנחת, חיבוק ונשיקה ואיחול ליום נעים, או כל דרך אחרת שנעימה ושמחה לכם. 

בנושא השתתפות במטלות הבית- יש לי כמה דברים להציע...

א. ברמת העיקרון להבין שילדים קטנים הם קטנים ולא טוב ולא נכון שיעשו מתוך כעס או חוסר רצון. (בגבולות ההגיון...אני כן דורשת מילדה בא' לסדר את החדר לפי יכולתה, למשל, גם אם לא בא לה)

ב. לרוב- מטלה כמו "לסדר את החדר" היא קצת גדולה על ילד קטן. כלומר- זו מטלה שמורכבת מהמון פרטים שלך הם ברורים מאליהם אבל לילד ממש לא...

כך שבעצם צריך ללמד את הילדים איך עושים. ממה מורכבת כל משימה גדולה.

אני יכולה לספר לך מה אני הייתי עושה כששלי היו קטנות, בנות 3,4. ועדיין עושה לפעמים.

הייתי מכינה לי על השיש שקית עם שוקולד צ'יפס או חמוציות וכד' ונותנת לכל אחת משימה קטנה. אחרי שעשתה- קיבלה חמוצית אחת ועוד משימה קטנה. נניח- "להרים את כל הבגדים שעל הרצפה ולשים בכביסה" "לאסוף את כל המשושים ולהניח בקופסה שלהם" וכו' וכו' כך שמתקדמים עד שמגיעים לסידור כל החדר.

לפעמים הייתי יושבת איתן וביחד מכינה רשימה של "מה צריך לעשות כדי שהחדר יהיה מסודר" ואז הן בעצמן אמרו וכל משימה שהתבצעה- מחקנו אותה מהרשימה. 

ככה לאט לאט הילדים מפנימים איך מבצעים כזאת מטלה.

וכנ"ל גם בעזרה במטבח- הכנת סלט, הכנת עוגיות, שטיפת כלים וכו'- כל דבר כזה דורש הבנה של דבר הפעולות שצריך לעשות כדי להגיע אליו (מוציאים ירקות מהמקרר, שוטפים היטב, מניחים על השיש, מוציאים קרש חיתוך וכו' וכו')

בנוסף לכל זה- להביע הערכה על כל מה שילד עושה ולהדגיש כמה זה נעים וכמה זה חשוב וכו' וכו'. ו

ולסיום- ילדים הם ילדים, כל אחד שונה ולכל אחד יש דברים שהוא אוהב יותר ופחות. אז לשים לב לזה- לא ליצור מצבי תסכול מדרישות יתר, ולתת לכל אחד משימות שהוא אוהב. וגם- להשתדל לא לבנות על העזרה שלהם עד הסוף... ולקחת בחשבון שלפחות בהתחלה זה יותר קשה להפעיל אותם כי זה דורש ממך הרבה יותר מאשר לעשות לבד, אבל בסוף זה משתלם!!  (לפני חודשיים בערך הייתי גמורה עם שפעת והודעתי להן בערב שאני לא זזה מהספה. הגדולה בת 8 הכינה לכולן ארוחת ערב- פיתות, חביתות וסלט, השניה עזרה לשלישית להתקלח וכולן שיתפו פעולה כ"כ יפה שממש רוויתי נחת.) 

יצא לי ללמד ילדים בגילאי יסודי כמה שנים.

אצלי אישית הילדים בינתיים בגילאים יותר קטנים.

אבל לדעתי ההתקדמות של הילדים ביסודי  בתחום ההתארגנות ועזרה בבית דומה גם  להתקדמות בתחומים אחרים.

באמת ראיתי כמה שכל ילד הוא מיוחד, וכל אחד יש לו קצב משלו.

מצד אחד אני חושבת שצריך לשדר להם אהבה בלי תנאים. ויחד עם זאת לקדם אותם בתחומים שונים. וגם אז באווירה טובה כמו שכבר כתבו פה. הרבה פרגון ועידוד, שבח המעשה שהילד עושה, מדבקות ופרסים. עין טובה זה מדהים! ראיתי שכששיבחתי ילדים, הם רצו להמשיך בכיוון הטוב. כמובן שלא בהגזמה.

אני לא חושבת שנכון לעשות להם תחרויות. אומנם יותר מדי תחרות יש לנו בחיים, אבל בתפילות שלנו אנחנו מבקשים מה' "הסר מאיתנו קנאה, שנאה ותחרות". תחרות יכולה לגרום לילד שעשה את המשימות הכי טוב לגאווה. ( כל אחד הוא הכי טוב במשהו אחר)

תחרות יכולה לגרום גם לקנאה בין ילדים, להשוואות מיותרות וכו'. חשוב להראות לכל הילדים שהם טובים, כל אחד בדרך שלו. נכון שתחרות לפעמים זה תמריץ, אבל התחרות יכולה לגרום להרבה תסכולים בנפש. וגם לריחוק בין הילדים.

אני מצטרפת גם למה שכתבו פה על התארגנות כמה שיותר מוקדם. בתור נערה הייתי מאחרת להרבה מקומות, ומאז שלמדתי להתארגן מראש, אני כבר הרבה פחות לחוצה ופחות מאחרת.

בהצלחה!

גידול ילדים זו עבודת קודש!

יכול להרגיש שהוא פחות מאחים שלו, או ילד שהרבה פעמים מנצח יכול לחשוב שהוא הכי טוב, וזה לא נכון. כל אחד הכי טוב במשהו אחר. אני חושבת שעצם החיים נותנים להם להרגיש הצלחות וכישלונות. לא צריך בשביל זה ליצור במיוחד תחרויות.

ההפך. לא טוב שתהיה בין אחים.

אני לא יודעת אם התייחסת למה שכתבתי קודם- אבל אני הצעתי רעיונות לתחרויות משעשעות כמו תחרות עם השעון, תחרות איתי, עם החביתה ועוד ועוד.

נכון שלא את כולם זה ממריץ, לי אישית יש ילדה בא' שנדלקת מהתחרויות האלה וזה ממריץ אותה, כשבעצם התחרות היא מול עצמה...ובסופו של דבר זה מצחיק אותה ואת כולם.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....