מה גם שאני עברתי לאולפנה בתחילת כיתה י' וזה יותר מורכב כי כולן כבר רגילות לפנמייה וללישון ביחד ולשעות המאוחרות ולהכול
ואז פתאום נתקעתי להם בחיים.
בהתחלה זה באמת היה קשה ומורכב אבל בסוף התרגלתי ולמדתי לזרום עם הדברים ועכשיו הכל בסדר.
אם היא אדם שבסדר עם שינויים- יהיה בסדר בע"ה. גם אם היא ילדת בית והכל, המדד הוא לא רק מה שהיא עכשיו אלא האם היא מסוגלת להשתנות ולהתגמש למשהו אחר.
אבל אם את חושבת שממש לא- *תגידי לה את זה*. כמובן בצורה עדינה ורגישה, אבל לפחות תוודאי שהיא יודעת ומודעת לקשיים שבפנימייה. תדאגי לה לא בזה שתלחשי מאחורי הגב שלה עם חברות על כמה היא תהיה מסכנה וכמה חברות שלה בחדר יסבלו, אלא תנסי למנוע את זה.
אצלי רק אחרי שעברתי ובאמת הבנתי את הקשיים שבפנימייה (שלפני המעבר היו סתם רעיון עמום) ודיברתי על זה עם חברות, גיליתי שרובן המוחלט חשב שאני לא אסתדר בפנימייה וריחם עלי מרחוק- אבל לא זכורה לי בת אחת שישבה ודיברה איתי על זה באמת ואמרה לי את זה.
זה לא היה נחמד במיוחד.
ממליצה לך להשתדל לעשות את בצורה שהיא תרגיש שאת דואגת לה ורוצה בטובתה ולא כי את לא מאמינה בה או כי את רוצה להוריד אותה מהרעיון.
אם היא מתעקשת והולכת לשם- תאחלי לה הצלחה מכל הלב ותאמיני בה שתשתנה. מקסימום- היא תעבור אולפנה אחרי זה, לא מתים מזה ובדר"כ זה עושה בטווח הרחוק טוב לבנאדם
