לידינו חשיכה. הלילה ירד, הריחות איתו. נדמה שכל האנשים שהסתובבו כאן במהלך היום ונשמו את האוויר הזר השאירו לנו הבל פה משלהם, סימן קטן, אות לקיומם המקביל לשלנו.
העיניים שלך עצומות בריכוז ואתה יונק עשן מתוך הסיגריה הבוערת בין שתי אצבעות ארוכות. אני מסתכלת עליך ויודעת בדיוק כמה אלפי מחשבות עוברות לך בראש. כשאתה שר לי על אפולו, אל השמש של יוון, על אהבותיו ועל כרכרת השמש האדומה שלו, אני מנסה לנחש איזה דברים הלב שלך מבין ואיננו מספר לי.
אני מניחה עליך את ראשי הכבד מתהיות, בניסיון למצוא לו מקום להירגע ולנוח. מתאקלמת בדיוק על השקע בכתף שהותאם למידותיה של אחרת. היא בהכרח תהיה טובה יותר. לא נוח לך, גם לי לא, אבל האהבה מנצחת. למרות שהראש שלי והתהיות שלו כבדות לך והכתף שלך רחבה כל כך אבל צרה מלהכיל אותי אני נשארת. אין מי שייתן לי מקום גדול יותר עכשיו.
אתה מגיע לבית האחרון בשיר שלך על אפולו, מתאמץ להגיע לגוון הנכון של המנגינה. קצת גבוה לך, אני מצטרפת. שלא תרגיש לבד.
"זה לא כיף אם זה קל, ומי אנחנו אם לא ננסה?"
שנינו צועקים אל שמי הלילה, מאשימים כאילו את אפולו שהלך לדרכו אבל באמת כועסים על אלוהים. שמעולם לא היה כאן כדי לתת לנו סיבה להאמין בו. מרגישים שהוא הלך לנו, למרות שאנו אלו שברחנו כמה שיותר רחוק.
את השורה האחרונה של הבית האחרון אתה לא מצליח לומר, אני מחליפה אותך בלחישה.
"אני אעקוב אחריך, אפולו."
הגרון שלך עולה ויורד במאמץ להכיל את המילים שאתה בולע ביחד עם הטעם המר.
כביכול, אין למילים הללו שום משמעות כי אנשים כבר לא מאמינים באפולו היום. העולם לא חולק לו את הכבוד שהוא זכה לקבל ביוון העתיקה. אבל לנו זה לא משנה, כי אפולו בשבילנו הוא יותר משיר ומסיגריה בוערת. הוא האור שנותר מהשמש כשהיא לא כאן עוד.
הוא התקווה שלנו למצוא משהו, אולי מישהו, ספק חדש ספק ישן, לדעת שזו אמת. אמת שתבער לנו בעיניים מספיק זמן כדי שגם הלילה החשוך ביותר יואר. אמת שתאיר לנו את הלילה כמו שאלוהים מעולם לא טרח לעשות, במין ציפייה שנלמד לראות בחושך.
"היינו יכולים להתאמץ יותר," אתה אומר לי.
"עם אלוהים?" אני לוקחת שאכטה מהסיגריה שלך.
"כן."
"אולי." משתעלת. הטעם דוחה.
"מצד שני, כמה שהתאמצתי זה מעולם לא היה מספיק טוב."
"ונניח שלא טרחנו להיות טובים מספיק. למה הוא לא טרח להישאר?"
אנחנו שותקים ונותנים לעולם מנוחה מהרעש האנרגטי שלנו. אני עדיין על הכתף שלך, הסיגריה הפכה לבדל שנמעך מתחת לזוג בלנדסטון דהויות.
אנחנו יושבים באמצע שום מקום, לידינו חשיכה, הלילה ירד והריחות איתו. כשאנחנו נושמים את הבל פיהם של בני האנוש שהיו כאן לפנינו, אנחנו חושבים כמה ייחודיות יש באנושיות המקיפה אותנו. עוצמה לצד שבריריות.
למרות שאנחנו צוחקים על הגוף החלש הזה ועל תוחלת החיים הנמוכה הצפויה לנו, אני יודעת שיש לנו אהבה. לעצמנו. לעובדת היותנו בני אדם.
השנאה שלנו לרעיון האלוהות מפחידה ומשעשעת אותנו בו זמנית ומתוך אהבה עיקשת לאפולו אנחנו מבטיחים אחד לשניה להמשיך לעקוב אחרי אפולו והאור שלו. כי מי אנחנו אם לא ננסה?
"אנושיים," אתה אומר.
ואני מחייכת.
העיניים שלך עצומות בריכוז ואתה יונק עשן מתוך הסיגריה הבוערת בין שתי אצבעות ארוכות. אני מסתכלת עליך ויודעת בדיוק כמה אלפי מחשבות עוברות לך בראש. כשאתה שר לי על אפולו, אל השמש של יוון, על אהבותיו ועל כרכרת השמש האדומה שלו, אני מנסה לנחש איזה דברים הלב שלך מבין ואיננו מספר לי.
אני מניחה עליך את ראשי הכבד מתהיות, בניסיון למצוא לו מקום להירגע ולנוח. מתאקלמת בדיוק על השקע בכתף שהותאם למידותיה של אחרת. היא בהכרח תהיה טובה יותר. לא נוח לך, גם לי לא, אבל האהבה מנצחת. למרות שהראש שלי והתהיות שלו כבדות לך והכתף שלך רחבה כל כך אבל צרה מלהכיל אותי אני נשארת. אין מי שייתן לי מקום גדול יותר עכשיו.
אתה מגיע לבית האחרון בשיר שלך על אפולו, מתאמץ להגיע לגוון הנכון של המנגינה. קצת גבוה לך, אני מצטרפת. שלא תרגיש לבד.
"זה לא כיף אם זה קל, ומי אנחנו אם לא ננסה?"
שנינו צועקים אל שמי הלילה, מאשימים כאילו את אפולו שהלך לדרכו אבל באמת כועסים על אלוהים. שמעולם לא היה כאן כדי לתת לנו סיבה להאמין בו. מרגישים שהוא הלך לנו, למרות שאנו אלו שברחנו כמה שיותר רחוק.
את השורה האחרונה של הבית האחרון אתה לא מצליח לומר, אני מחליפה אותך בלחישה.
"אני אעקוב אחריך, אפולו."
הגרון שלך עולה ויורד במאמץ להכיל את המילים שאתה בולע ביחד עם הטעם המר.
כביכול, אין למילים הללו שום משמעות כי אנשים כבר לא מאמינים באפולו היום. העולם לא חולק לו את הכבוד שהוא זכה לקבל ביוון העתיקה. אבל לנו זה לא משנה, כי אפולו בשבילנו הוא יותר משיר ומסיגריה בוערת. הוא האור שנותר מהשמש כשהיא לא כאן עוד.
הוא התקווה שלנו למצוא משהו, אולי מישהו, ספק חדש ספק ישן, לדעת שזו אמת. אמת שתבער לנו בעיניים מספיק זמן כדי שגם הלילה החשוך ביותר יואר. אמת שתאיר לנו את הלילה כמו שאלוהים מעולם לא טרח לעשות, במין ציפייה שנלמד לראות בחושך.
"היינו יכולים להתאמץ יותר," אתה אומר לי.
"עם אלוהים?" אני לוקחת שאכטה מהסיגריה שלך.
"כן."
"אולי." משתעלת. הטעם דוחה.
"מצד שני, כמה שהתאמצתי זה מעולם לא היה מספיק טוב."
"ונניח שלא טרחנו להיות טובים מספיק. למה הוא לא טרח להישאר?"
אנחנו שותקים ונותנים לעולם מנוחה מהרעש האנרגטי שלנו. אני עדיין על הכתף שלך, הסיגריה הפכה לבדל שנמעך מתחת לזוג בלנדסטון דהויות.
אנחנו יושבים באמצע שום מקום, לידינו חשיכה, הלילה ירד והריחות איתו. כשאנחנו נושמים את הבל פיהם של בני האנוש שהיו כאן לפנינו, אנחנו חושבים כמה ייחודיות יש באנושיות המקיפה אותנו. עוצמה לצד שבריריות.
למרות שאנחנו צוחקים על הגוף החלש הזה ועל תוחלת החיים הנמוכה הצפויה לנו, אני יודעת שיש לנו אהבה. לעצמנו. לעובדת היותנו בני אדם.
השנאה שלנו לרעיון האלוהות מפחידה ומשעשעת אותנו בו זמנית ומתוך אהבה עיקשת לאפולו אנחנו מבטיחים אחד לשניה להמשיך לעקוב אחרי אפולו והאור שלו. כי מי אנחנו אם לא ננסה?
"אנושיים," אתה אומר.
ואני מחייכת.