בס"ד
המחלות מהם אנשים סובלים- בין אם זה פיזי ובין אם נפשי זה משהו פרטי של האדם.
כמו פרטים אישיים אחרים- לענ"ד בדרך כלל אין עניין סתם להפיץ.
מצד שני אם יש רצון או צורך לשצף מישהו- וודאי שזה לגיטימי.
כמו כל מידע אישי ורגיש -גם כזה לא הייתי חושפת בפני אדם שידוע כפטפטן,
וילך לרכל על כך אח"כ.
נניח ב"ה זכיתי (מלשון זיכוך, כור הברזל וכ') לחוויות לא פשוטות במהלך הנישואין ובשנים שעברו עד שזכיתי לקבל גט. עד היום יש השלכות.
האם עליי להפיץ זאת? בשביל מה?
מצד שני אם מסיבה כל שהיא זה נצרך- אז כן אשתף.
אם למשל בבית הספר של הילדים יש קושי סביב נושא שנראה לי קשור לחוויה מסוימת של הילד,
ובמידה ונראה לי שאם המורה ידע זה יקל עליו להבין את הילד- אז כן.
אבל להסתובב ככה סתם ולספר לכל מי שמוכן לשמוע- למה?
הרבי הרייץ בהיותו ילד "חידש" שגם על עצמך אסור לדבר לשון הרע. (אם יש לזה מקורות נוספים אשמח)
ישנם תנאים המתירים לדבר דברים שמבלי התנאי הללו היו נכנסים לגדר לשון הרע,
(וגם אם מדובר במשהו שהוא לא רע, אבל החברה באטימותה רואה בזה משהו רע, זה נכלל באיסור לשון הרע)
ואחד מהם הוא התועלת.
האם תצמח תועלת מסיפור העניין? האם יש דרך אחרת בה ניתן להשיג את התועלת הזאת?
בכללי אני מאמינה שאדם צריך לחשוב לפני שהוא מדבר, קל וחומר כשמדובר בנושאים רגישים יותר.
תועלות אפשריות-
תיאום ציפיות במקומות מסוימים. (סתם דוגמה לא מחלת נפש אבל קושי לא יצפו למישהו שסובל מקלסטורופוביה לעבוד בחדר קטן וסגור. )
ולגבי המגמה היום לספר- בכלל היום מאד מקובל להציג את כל החיים כמו בחלון ראווה.
לא בטוחה שאני אוהבת את המגמה הזאת.
כן אוהבת את שינוי הגישה.
ז"א פעם המניע להסתיר היה כי החברה שפטה בצורה מאד עמוקה אנשים שסובלים ממחלות,
כמו גם כל דבר אחר שהיה יוצא מהתלם...
אז לא רק שלא סיפרו אלא ממש השקיעו אנרגיות בלהסתיר.
וזאת לא הייתה בחירה מודעת אלא אילוץ, שכן המחיר היה כבד מידי- ותועלת לא בטוח שהייתה.
היום החברה יותר מכילה, או לכל הפחות הפוליטיקלי קורקט הוא הכלה.
ואז יש מרחב נוח יותר לפתוח דברים.
יש שיאמרו שזו צביעות אך לדעתי עצם הידיעה שלא ראוי להגיב תגובות מסוימות היא כבר התקדמות,
ובאמת יש יותר הכלה, יותר אמפתיה, ותמיכה מאשר פעם.
לכן היום לא צריך דווקא להסתיר, ובטח ובטח לא להתבייש,
אלא כאמור לשתף במידה ויש צורך בכך.
שמחייכת ושמחה למרות הכל תמיד ב"ה
