זה קרה לפני איזה חדשיים אבל לא יצא לי לכתוב את זה פה
יום אחד חבורת ילדי כאפות החליטו לנסוע לירדן, הוציאו דרכונים ומתכננים לו"ז מדויק ליציאה, נסיעה לירדן, איך נכנסים, איפה מטיילים, ישנים וכל זה.
קמים ממש מוקדם בבוקר כדי לצאת בלי שאף אחד יראה, יורדים לצומת ליד הישיבה ולוקחים טרמפים להר הרצל, רכבת לתחנה מרכזית ופה מתחילים השיבושים... אחד קולט שהוא לא לקח את הדרכון! חוזרים לישיבה, לוקחים את הדרכון. מגיעים לתחנה מרכזית ומחכים ארבע שעות (!) לאוטובוס לאילת, מגיעים בערב לאילת, קופאים לילה שלם בחוף הנפרד, קמים עם השמש ומתחילים ללכת למעבר גבול.
מחביאים את התפילין (אסור להעביר תפילין), יוצאים מהצד הישראלי, מגיעים לצד הירדני, נופלים על פקידים ושוטרים אנטישמים, מחתימים אותנו פה, מחזירים אותנו לשם, מטרטרים אותו ברבאק, שולחים את הכיפות בחזרה לצד הישראלי, שוב טרטורים, מעבירים אותנו ממפקד למפקד, שמעתי שוטר אחד שואל את הקצין שם "בדכם מנהם אשי?" (אתם רוצים מהם משהו?) אז הוא עונה לו "אלמוח'בראת מא חללוהמש יפותו" (המודיעין לא הסכים להם להכנס), כנראה נבהלו מחבורת מתנחלים עם פאות אז השב"כ שלהם לא הסכים להכניס אותנו.
אחרי שלש שעות זרקו אותנו חזרה לישראל. מצאנו את עצמינו יושבים בכניסה למעבר גבול ומקללים את כל הערבים.
הבנו שאנחנו עם תיקים, דרכונים וכסף, זה אומר שגם אם לא ירדן, אנחהו מאורגנים לטיול בחו"ל, מה עושים? אוטובוס רבע שעה ואנחנו במעבר גבול של מצריים... פה כבר כלום לא מתוכנן, פשוט נכנסים לסיני, ישנים בזולה של בדואים, בבוקר עושים ג'יפים, איזה מעיין, צלילה בים סוף ויאללה לישראל.
עד פה ההורים שלי לא יודעים כלום חוץ מזה שאני מתכנן לנסוע עוד המון זמן לירדן.
פה מגיע הטלפון לאמא:
-הלו, תנחשי איפה אני?
-אם אתה אומר לי שבירדן אני הורגת אותך
-לא, מה פתאום. הרגע חזרתי ממצריים לישראל...
נתקעים לילה באילת, חוזרים לירושלים בבוקר, תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.
