אמא שלי לא "דוסית עולם" אבל עם כל הכבוד מדובר בסופו של דבר בחיים שלי, ויש לי בית, משפחה וחיים משלי ואם אני בוחרת בדרך מסוימת, אני מספיק בוגרת ועם שיקול דעת להחליט עבור עצמי.

כיסוי ראש חלקי- עוד לפני החתונה כשמדדתי מטפחות היא ראתה, לא העירה יותר מדי וקיבלה את זה, ונזם- יום בהיר אחד הופעתי איתו. היא לא אהבה, קיבלתי את זה, אבל הסברתי לה שזה מה שאני אוהבת ואני אשמח אם היא תתן לי לפעול לפי שיקול הדעת שלי.

לא עשיתי מזה יותר מדי סיפור, לא הפכתי את זה לביג דיל, וזה בין היתר נותן לה להתמודד יותר בקלות.

היא נשואה והיא ברשות עצמה (בעלה...) מעולם גם לא היתה מחשבה לשאול.

צניעות זה בהחלט גם בגלל שנמצאים בחברת גברים. וברור שכאשר נמצאים רק בחברת נשים, ההלכות שונות.

זו המצאה חדשה, בגלל הרצון להדגיש לבנות את הערך העצמי, שזה וודאי נכון  -שכבר הפכו את הענין לגמרי.

ולומר על "חצי כיסוי" שבוודאי לרוב הפוסקים המוחלט אינו כהלכה שזה "הכי יפה" - מלבד מה שלא שייך גם מבחינה חיצונית, כי זה ענין של טעם - 

הרי שהאמירה על מה שאינו ראוי, "הכי יפה" מעוררת תמיהה. אפשר הרי להמשיך עם זה רחוק וגם להיתמם ולומר שלא מדברים על הלכה, רק על יופי....

מעבר לכך, מי שמעיין קצת, בשכל וברגש, בעניינו של כיסוי הראש, דומני שגם באופן פשוט ממש יחוש את היופי שיש בכיסוי כהלכתו. חוש היופי החיצוני, אינו מנותק מתפיסת הענין והערך. קל וחומר מזה שאנו רואים שנשים תופסות כ"יפה", מה שמקובל באופנה של אותו זמן.

לא סתם כתב הרצי''ה -  ''הישן יתחדש והחדש יתקדש...'' וכו

תורה שלא מחוברת אל התקופה, אל האנשים, תורה שלא מספקת מענה לצרכים עכשווים, היא לא רלוונטית.

ומתפקידם של רבנים גדולים וגדולי הדור להפגיש את הדור עם העומקים הרלוונטיים, לפי צרכי הדור, שאכן חבואים בתורה.

על זה מדבר 'מאמר הדור' מאת הרב קוק.

אלא אביו, הראי"ה קוק זצ"ל.

ב. אין דבר כזה שהתורה "לא רלוונטית". המענה לצרכים גם העכשוויים, בא מתוך הבנת ערכה הנצחי של התורה שאינה משתנה. וכשגדולי דור מפגישים עם תכני התורה, אינם עושים זאת ע"י שינויים בתורה ח"ו, או ע"י עיוות שרשי ההלכות, אלא שאכן מאירים צדדים שיש בהם, אבל לא "במקום" אמיתות בסיסיות ומקובלות.

גם מאמר הדור, מדבר על שאיפות גודל שיש בדור, שצריך הארה של גודל מתוך תורה. אבל אין לכך קשר לנושא הנידון. אפשר להוסיף ולהעמיק בהסברת ערך הצניעות, למשל, אבל לא ע"י שלילה של דברים שאכן עומדים ביסוד ההלכות הללו.

ג. בלי ספק, גם הראי"ה וגם הרצי"ה, כידוע לכל מי שקצת מתמצא בדבריהם, היו נגד הכיוון שנאמר פה. הן ההתייחסות אל מנחילי הלכות צניעות כאילו "הושפעו", הן אל אופן קביעת הלכות, אל אמיתתן המוחלטת של הלכות מקובלות, וגם אל הרעיון שתקום "מועצת רבניות" שתחליט על זה, "במקום" המקובל. אם הרצי"ה - שהזכרת אותו - היה רואה דברים כאלה, היה מגיב חריף בהרבה ממה שנאמר כאן..

ידידי היקר, אם אתה חושב שההלכה נקבעה כך כי "גברים" כתבו אותה, אז אני חושב שהשמטת את הבסיס המשותף לדיון עם מרבית הקוראים/כותבים פה. שהרי הנחת הבסיס היא שחכמי התושבע"פ קבעו את פרטי ההלכות כהמשך דבר ה'.

וגם - סתירה פנימית: אז מדוע לכתוב ש"ההלכה כך כי ההרגשה של האשה" וכו'... הרי אתה סבור שבכלל גברים קבעו את זה, לטובתם...

אבל האמת אינה כך: ההלכה היא דבר ה'. וההלכות השונות של צניעות לנשים בחברת גברים, זה קודם כל כי היא מחטיאה אותם. וכמובן, זו חרפה לה מצד עצמה, ובזיון עצמי, בגלל השונות בין גברים לנשים ואיך שזה נתפס אצלם (אם היה איזה מישהו "מסורס", יש להניח שההלכה היתה אותו דבר כמו ביחס לאשה.. ז"א, זה בגלל תחושתם את השונות).

הלכות צניעות לא נקבעו בגלל "גברים שנוח להם שהאשה בבית".... (אשתו של החפץ חיים, מחבר המשנה ברורה, היתה מוכרת בחנות שלהם..) וגם לא "מחשיבה מעוותת שתפקידה של האשה להתחבא"... החשיבה והדיבור הכי מעוותים, זה להתייחס כך לחז"ל, גדולי עולם, עדיני הנפש, מכבדי כל אדם מישראל, איש ואשה, באשר הוא, ומנחי עניינם הייחודי.

"מה תעשה מי שיש לה פנים יפות"... השאלה הזו, נובעת מהטעות הקודמת. תושבע"פ, אינה "גחמות". יש גדרים ברורים. ואין הלכה שמי שפניה יפות צריכה להסתתר. ואם היא תעשה כל מאמץ שכל העולם יסתכל עליה - אז אכן הנהגתה תהיה לא צנועה..

ולא "מועצת רבניות" תקבענה הלכות צניעות.. אדרבה, אנחנו רואים שנשים צנועות באמת, לא כאלו עם יחס להלכה כאילו היא מגברים שחשבו ש"צריך להתחבא".. - אלו הכי מקבלות בשמחה את ההלכות כפי שקבעו חז"ל ברוח ה' עליהם. לרוב גם מעדיפות לא להיות "מועצת" לענין זה... מוטב שנשים תהיינה עם שאיפת היופי העדינה, כפי שה' טבע בהן, ותנתבנה אותה עפ"י ההלכה, מורשה קהילת יעקב.

אגב, יש בתלמוד הלכות איך אשה צריכה להיזהר מלהתגנות בפני בעלה, מלהתכער. וגם הלכות שמקילות על רווקות, אפילו בימי אבל ל"ע, כדי שלא תראינה לא טוב. וגם במסכת שבת חלק נכבד מהלכות טלטול בשבת, נובע מהכרת מנהג הנשים מה מייפה אותן... אז רואים שחז"ל לא חיפשו איך האשה לא תיראה טוב... זה ממש מבט מעוות. חבל על מי שמפסיד את היחס העמוק לרבותינו בגלל עיוותים כאלה.

לגבי כיסוי הראש, מה זה "הקושי שלכם לקבל דעה שלא מתאימה להלכה המקובלת"?.. "ההלכה המקובלת" היא ההלכה. שוב, זה מתחיל מהיחס להלכה בכללה, כפי שהתבטא לעיל. אז שם מתחיל הדיון. הקושי, אינו של מי שלא מוכן לקבל "דעה שלא מתאימה להלכה המקובלת" אלא של מי שאינו מוכן לקבל את ההלכה.

והמרחק בין לא לקיים הלכה לאמירת "אינו ראוי" פשוט לא קיים. מה שלא כהלכה, אכן אינו ראוי. גם אם יש סבלנות והבנה לכך שיש חולשות בעולם, ותקווה לתיקונן, אצל כולנו.

מי שהולכות כך מתוך "ראיה אמיתית של צורך בכיסוי ראש", אז יפה שחשות את הצורך. אך עדיין זו חולשה (אם "חפיפניקיות" הכוונה במזיד, בוודאי מסתבר שכאלו אינן מזידות, אלא שוגגות או קשה להן להתגבר. אם הכוונה שמתפשרות בקיום ההלכה, אכן זה מה שהן עושות, לצערנו. לפחות עפ"י ההלכה המקובלת על רוב-ככל הפוסקים המובהקים בעם ישראל).

כיסוי ראש, זה לא רק כי הוא "יפהפה", אלא כי זו הלכה. אבל נכון שמי שקולט את ההלכה, חש גם את היופי. אבל לא בגלל זה יפסקו לפי היופי.. וכפעל יוצא, מי שיותר "יפה לה" אחרת, יהיה מותר לה עפ"י ההלכה ללכת אחרת... ולכן וודאי ש"חצי" זה פחות מכובד (ולמי שחוש היופי שלו לפי ההלכה, גם פחות יפה..). "סרט" עוד פחות, אם כי כנראה גם רוצה לבטא רעיון של הבחנה בין נשואה ללא נשואה.

שנזכה לקיים הלכות בשמחה.

(לפחות אחת מהן) אתה סבור שהלכות יסודיות בעם ישראל, שנקבעו ע"י גדולי עולם, תושבע"פ, וחלקן מדרשה ישירה של משמעות הפסוקים, "הושפעה מגורמים זרים".

ואני אומר: חס ושלום.

"הגט מצפת", שבתקנתו מעורב קרוב משפחה שלי, הוא דווקא דוגמה הפוכה (אם כי, עם כל הכבוד לחכמים החשובים מכל הצדדים, גם הם אינם שמים עצמם כתנאים ואמוראים). היה פה דיון ענייני, האם ניתן להקנות גט בשם אדם שאינו בהכרה, במחשבה שזה "זכין לו" או לא. זו שאלה עצומה, מבהילה ומרעישה. מצד אחד עומד איסור אשת איש, מצד שני עיגון אשה. אינני מקנא במי שצריכים להכריע בכך. מכל הצדדים.

וכבר היו דברים מעין אלו בדורות ישראל. כמו פרשת "הגט מקליווא" לפני כמה וכמה דורות, שהסעירה את כל העולם היהודי.

אדרבה, זה שאתה סבור שאלו שערערו על גט זה, זה בגלל "לחצים חברתיים", מראה לדעתי על אי הבנה של חומר הסוגיא, ושל מעלתם של חכמים. כל גדולי ישראל, מכל הגוונים, שקדו  ושוקדים על תקנת עגונות מעולם. די לראות את הדוגמה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אחרי מלחמת יו"כ, כולל הטלפון לעגונה באמצע הלילה, כדי שלא תישן עוד לילה ודמעתה על לחיה, כדי להבין עד היכן.

ההיפך, אסור ש"לחצים חברתיים" יביאו לעשות מההלכה "מישמש".. משהו כזה שצריך לנוע לפי הלכי רוח מקומיים, זמניים, שיסודם באומות העולם ובזלזול בקדושת המשפחה ח"ו.

אין השוואה בין היהדות ל"דתות אחרת". ומי שמאמין בקדושת תושבע"פ, זה כן אומר - לגמרי אומר - שאסור לחלוטין "להטיל ספק בהלכות ובדרך פסיקתן", כשמדובר על הלכות מקובלות שנקבעו מקדמת דנא ע"י כל גדולי עולם, כי אז אינך חותר ל"פסיקה הלכתית נכונה יותר"... אלא להמצאת הלכה חדשה, נגד כללי ההלכה עצמם. וממילא, אין זו "הלכה", אלא סתם הגות לב אנוש..

כללי פסיקת ההלכה, אינם פחות מכללים בכל  מדע אחר. ולמעלה מזה.

יש דרך איך פוסקים הלכה; ובשביל זה, צריך להיות מומחה גדול מאד בכך. לא כל אחד יציע "לשנות"... חכמי התורה האמיתיים, יודעים איזה הלכות מקובלות וקבועות, ובאיזה דברים, יש מציאות מתחדשת שמצריכה התייחסות עפ"י הכללים המקובלים.

ולגבי איך יש לנו גמרא וספרים אחרים - הרי שזה לא בא כי הם לא קיבלו את מה שלפניהם..

הרמב"ם כותב, שמשנתרבו התלמידים שלא שימשו כל צרכם, רבו המחלוקות. המחלוקות לא היו כי לא קיבלו את מה שנפסק קודם לכן כהלכה פסוקה, אלא דיונים מה התקבל. ומשמעויות לגבי מציאויות שהתחדשו, היקש.

התלמוד מלא בקושיות על דברי אמוראים מתנאים, בהבנה שאין אמורא יכול לחלוק על תנא.

ואז צריך ראיה מתנא אחר.

וכן, אחרי חתימת התלמוד, "האומר דבר לחלוק על קוצו של יוד מהתלמוד - לא ייחשב בכלל חכמי ישראל" (נודע ביהודה).

ואח"כ, ראשונים ואחרונים. ופוסקים שהתקבלו בכל ישראל, או בעדה מישראל. יש הירארכיה בפסיקה.

ובתוך הפוסקים, קודם כל למדו הרבה-הרבה, ידעו היטב מה מקובל ולמה. רק אח"כ מלאם ליבם לחוות דעה.

ולכן, "עולם המחשבה הולך לאיבוד" דווקא כשחושבים שאפשר ללא שמץ מומחיות, ללא ידיעת הכללים, ללא ידיעת הרוחב, "לפסוק" בלי כלום.

אדרבה, התרגלנו נכון: יש הלכות שהולכים לפיהם. נכון מאד. ומחשבתינו מעמיקה ומתרחבת כשאנו מעמיקים להבינם, לחקור בטעמיהם, ליישר עצמנו לפיהם. כשיש שאלות, יש פוסקים מובהקים שיודעים לדון בהם, כדרכה של תורה.

מי שדן על ההלכה רק "לפי הרעיונות שמאחריה" הרי זה מערב נגלה ונסתר - כלאיים כדברי החת"ס - ובמקרה ש"ממציא" רעיונות וטעמים, מערבב בין דבר ה' לבין הגות שיכולה להיות נכונה, ויכולה להיות גם המצאה קטנה. כך לא פוסקים הלכה, טעות בכתובת. וההלכה, היא הראויה בעם ישראל. אחרת - כנ"ל  הדיון לא על אותו מישור.

יש גם סוברים שבהיות שפעם להדליק אש היה קשה, והיום קל, אז "לפי הרעיון" אפשר להדליק בשבת, גם לנסוע וכו'... מה שקוראים, רפורמים.. טוב, אין חלקנו עימהם.

אלא בהיות שכתבת ב"מרחב הציבורי" דברים שיש בהם טעויות ממשיות לפי דרכה של תורה, ראיתי לנכון להגיב, לטובת הקוראים..

ואי אפשר להגיד "באוויר" שהיו ויש השפעות זרות..

צריך להבחין בין  השפעות במציאות החיים הסביבתית, וכד', שזה יכול לקרות - לבין דברים ששייכים לליבה של הפסיקה ההלכתית, של ההלכות והכללים המקובלים.

ומה שכתבת כעת לגבי הגט מצפת, משול לאדם חסר ידע ברפואה, שמתערב בקונסיליום רפואי, ואומר: אני חושב שבהחלט חיובי ההצעה של אלו שאומרים לנתח וכך יצילו מהמחלה... האחרים אומרים שכך הפציינט ימות חלילה..

הנימוק של "אשה מסכנה", הוא בהחלט מוטיווציה לנסות למצוא כל דרך מותרת להתירה, לא מעבר לכך. ולהגיד שחכמים שמתנגדים, זה "כי לא נראה להם טוב בעין"... כאילו הם מבינים פחות ממך את דלותה ועוניה, זו שטחיות ממש. אלא שהנושא של לקבוע שאשה אינה עוד אשת איש, הוא באמת כבד מאד.

יש תקדימים שבי"ד מבטל, או חולק. אלא שאכן פה, יש נימוק משפטי שהמערער הפורמלי אינו שייך לענין.

אבל מה שרצו להעלות לדיון, זה בגלל החידוש הגדול שיש בפסיקה זו, שיכולות להיות לו השלכות גם לעתיד. זו דרכה של תורה מתמיד. כשיש חידוש הלכתי גדול, דנים האם ניתן לקבלו. בפרט בהלכות חמורות מאד. ובאמת, גם החכמים שפסקו להתיר את העלובה הזו, הם חכמים גדולים, ישרים, והתייעצו עם גדולים מהם.

ואתה צודק שבשביל לקבוע הלכות יש בימ"ד. בזה אנחנו מסכימים. אבל בהיות שכתבת מה נראה לך גם ראוי לעשות בגלל הרעיון, לא רק מה היה נראה לך רעיונית "לולי דבריהם".. אז צריך לציין שה"ראוי" בבית ישראל, הוא לקיים הלכה. כזו שנקבעת בביהמ"ד.

[אמנם פנית לנשים, אבל אני רואה שענו לא רק הן..]

מעבר לכך, שלגבי מכנסיים וחצי כיסוי - יש גם דעתו של "אבא", דהיינו רבש"ע....

אבל לגבי עצם השאלה "אם היא לא רוצה" - ברור שמשלב מסויים, אדם עושה מה שבוחר, והאחריות - לטוב וההיפך -  היא עליו.

אבל אם האמא "מאוכזבת ולוקחת קשה".. מה יש להלין עליה. כמו שלך יש בחירה, גם לה יש בחירה איך להגיב ולהתייחס ולחוש. היא קיוותה שהבת שלה תלך אחרת, ולא בגלל גחמה אישית שלה כאמא, ומביעה אכזבה. 

אז תקחי בחשבון שזו התגובה, אולי תחשבי שוב למה היא מגיבה כך - ותחליטי..

(אגב, "נזם", זה לא באותה קטגוריה)

לפחות כשהוא "עדין", זה יותר ענין של הרגל.

מקום שלא נהגו, אז זה באמת "קשה לעיכול" לדור הבוגר יותר.. וגם אם זו סביבה שלא הולכים שם כך, יש בכך איזו תחושה של "החצנה" קצת בוטה (תדמייני לך מישהי בשכונת גאולה הולכת כך, אז תוכלי להבין איך זה "מרגיש" שם. סוג של התרסה ופריצת גדר).

אבל עניינית, כיום שזה כבר לא דבר כ"כ נדיר במקומות וחברות מסויימות, ראינו גם בנות יראות- שמיים, במקומות כאלו, שהולכות כך, כי סתם זה יפה בעיניהן.. כדרכן של בנות.

לדעתי ההבחנה חשובה. כי כשרואים מישהי שהולכת כך, ו"בפנים" לא התקלקל אצלה כלום - אז מתרגלים יותר בקלות.. זה לא דבר שמצד עצמו הוא נגד ההלכה, כשאינו בסביבה שזה נתפס כנ"ל. 

שוב, על התחושה של האמא לא תוכלי לשלוט. אבל יש להניח שאם זה רק בנושא כזה, ותגידי לה שתשים לב שאת הולכת כראוי עפ"י ההלכה; ורק בענין שהוא סה"כ ענין של טעם, ורבות כבר הולכות כך, את הולכת לפי מה שיפה בעינייך, ובעדינות - יש סיכוי שיהיה יותר קל לעכל.  זה באמת לא כ"כ פשוט להיתקל באכזבה של אמא, מול דבר שמבחינתך הוא ענין של יופי בלבד (בדבר כזה, גם יותר קל אולי להופיע אחרת בפניה. התחשבות בטעם..).

נכון שהלשון "מרשה" נשמעת קצת חדה,

אבל לא נכון שהאיש רק "מביע דעה" לגבי איך אשתו מסתובבת ברשות הרבים.

יש צד שכל אחד "עצמאי" ויש צד של מחוייבות זה לזה, גם בעניינים שהם לכאורה רק "של" האחד.

ולפעמים (אני מניח, כדוגמת זה שהערת אליו), דווקא כשמובן מאליו שאין שמץ של כוונה "אגרסיבית", יכול לצוץ ביטוי כזה, "היית מרשה לאשתך"... אני מעריך שאשה שחיה במכלול כזה, היתה דווקא נהנית מהביטוי.. מרגישה שממש איכפת ממנה..

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..