שנתיים וחצי - שום דבר.

בן 4. ליום השואה: כשהיהודים היו בחוץ לארץ, בגלות, לפני שה' עזר לנו לחזור לארץ, אז היה זמן שהגרמנים הרעים הרגו הרבה יהודים ועשו להם צרות. שנזכור אותם, עשו צפירה ביום הזה ועומדים בצפירה. כך גם יודעים כמה צריך להגיד תודה לה' שאנחנו בארץ שלנו, ויש לנו צבא שלנו, חזק, שהגויים מפחדים להילחם נגדו.

יום הזיכרון לחללי צה"ל,אפשר לשלב עם סיפור יום העצמאות. אפשר לספר קצת "היסטוריה" של עם ישראל, בקצרה, מ"לך לך" לאברהם אבינו.. ואז כשמגיעים לקום המדינה, מספרים שהיו מלחמות שניצחנו בהן, אבל גם נהרגו חיילים כדי שאנחנו נוכל לחיות בארץ ישראל. ולזכור אותם, קבעו שביום הזה תהיה צפירה, כנ"ל. ושכך גם יש לנו תודה אליהם, ושהם מאד חשובים אצל ה', כי נלחמו בשביל עם ישראל.

זה משהו אחר.

גם לקטנצ'יק צריך להגיד, קצת לפני כן, שעוד מעט תהיה צפירה, להמחיש לו איך זה נשמע - ולומר לו שהגדולים עומדים אז בשקט (להמחיש גם). אם תרצה, אתה יכול לעמוד גם. אם לא, אז לא...

כמובן, כשמגיע, לחייך אליו: הנה, עכשיו, שומע?...

בגנון שלנו הילדים בני שנתיים, אנו מדברים איתם על השואה בדרך שתובן להם ולא תפחידם. 

"פעם בארץ רחוקה-לא בארץ ישראל, היה איש רשע מאד היטלר (מזכיר את סיפורי אנטיוכוס, המן ופרעה) שרצה לעשות רע לע"י שהיה בגולה-לא כמונו בא"י. לילדים ההם לא היה אוכל, לא היה בית, לא היו הורים, לא היו צעצועים וספרים כמו שיש לנו, לא גן וחצר עם דשא שמש ופרחים.הילדים שהיו שם היו עצובים מאד,כי לא היתה להם מדינה עם דגל כמו שיש לנו ולא צבא וחיילים שישמרו עליהם כמו שיש לנו ובצפירה אנו עומדים  וחושבים על הילדים העצובים וכמה טוב לנו שאצלנו זה לא כך(הרחקה מהם להרגעה, וגם הכנה ליום הזיכרון בו אנו מדברים,חושבים וזוכרים את "החיילים שנפלו" בלי להסביר מה פרוש נפלו והרי גם הם נופלים וקמים)

וכמובן מדגימים את העמידה. לא להאמין איך הזעטוטים הללו עומדים דום ברצינות ובכובד ראש שתי דקות תמימות.

כשהבת שלי הייתה קטנה, הייתי מתחילה מסיפור הפורים (בדיוק היא למדה אותו לפני חודשיים), ואז הייתי עוברת לנאצים שגם רצו להשמיד ולהרוג...

אינם מובנים להם כלל (בני שנתיים). לא "ארץ ישראל". לא "גולה". לא מדינה. ואם אומרים "נפלו" ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אז הם בכלל מתבלבלים..

אכן, הם מבינים מההסבר הזה, שהיו ילדים עצובים בלי אוכל ובית וצעצועים וכו' ושטוב לנו שאצלנו זה לא כך.

אבל מה הענין שילדים קטנים "יבינו" דבר כזה?

אלא מה? שיש נטיה - חיובית ביסודה - שכל מי שמתעסק עם איזה גיל, רוצה "לחנך" באותו הגיל. אבל צריך לראות למה שייך ולמה לא. בשלב זה, אין צורך לספר להם על "ילדים עצובים". שישמחו...

הבת שלי אתמול התלוננה לנו בצפירה: אני לא אוהבת את השיר הזה!

ואילו לידה הבן (6) עמד בצורה רצינית מידי, שקצת הפחידה אותי.

לרגע לא הבנתי למה השם שלי מופיע תחת תגובה שלא זכורה לי

כשאומרים יזכור לנשמות בבית הכנסת נהגו לעמוד.

כשרב/הורים/סתם זקן עוברים אמורים לעמוד. 

כנראה שלתת כבוד על ידי עמידה זה מנהג יהודי לגמרי. ומי ראוי לכבוד הזה אם לא אנשים שמתו על קידוש השם?

א. כמו שכתבו, בוודאי שלחלוק כבוד ע"י עמידה  זה מנהג יהודי. קמים בני ס"ת, הורים, תלמיד חכם. 

ב. לדעתי, אין כל ענין להגיד תהילים וכו', דווקא בזמן הצפירה.

יש לפעמים כאלה, שבמשך היום מזדמן להם ביטול תורה לא מועט.. ודווקא בעת הצפירה פתאום חרדים מזה...

לא מזיק לעמוד קצת בשקט, ולעשות "חשבון הנפש" הלאומי, מי מסרו נפשם, על מה מסרו נפשם.. וכו'.

ג. גם אם כל עם ישראל היו מחליטים שברגע אחד הם מרימים יד ביחד.. מצד ה"ביחד", לדעתי המלאכים היו רועדים מזה...

יש בשו"ת הרשב"ש (שמעתי בזמנו מהר"צ טאו שליט"א) שאלה על מקום שהיו זורקים פיסות נייר בעת לוויה. כמובן, מצד עצמו חסר כל טעם. אמר לא לבטל - כי עושים את זה משום כבוד המת. כלומר, יודעים מה מתכוונים לבטא.

אלא מה? אם אתם עושים כי "כך אמרו לכם" מי שאתם נוהגים לפיהם - אז אין כ"כ מה להתווכח. ללכת לפי רב שקובעים, זה גם חשוב..

דווקא ציבור שטוען טענה כזאת סוחב המון מנהגים לא יהודיים. שמות גרמניים לדוגמא כמו גיטה ווולף, היו מאוד נפוצים בימי ביניים בגרמניה ולא רק. או לפנות לה' התברך באוקראינית מסיבה לא ברורה - מילה "טאטע " באה משפה אוקראינית.

אצל חסידים גם שמעתי בשולחן שבת שיר באוקראינית על שתייה מופרזת מלפני מאתיים שנה, כמובן לא מבינים מה הם שרים

מנגינה נורא יפה.

כמובן שיש איזה פירוש למה יש בזה משמעות נשגבת כלשהיא אבל מסכימה שזה מצחיק

יש לך קישור?

[והם מבינים מצוי את המשמעות. כל חבדני"ק ממוצע, וגם מי שמתענין, יודע מה עניינו של השיר הזה]

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....