בס"ד
בזמן האחרון אני מתלבט הרבה בשאלה מסויימת.
קורה שאנחנו פוגשים אנשים שלא מקפידים כראוי על הלכות מסויימות בעוד שאנו מאוד מקפידים עליהן.
עכשיו אפילו יותר מכך , קורה למשל שאנחנו ממש מרגישים שאנחנו ממש (בסייעתא דשמיא כמובן)התאמצנו על מנת להגיע לקיום ההלכות האלה ולעומת זאת יכול להיות אדם מהעבודה/מהמשפחה/חבר שלא מקפיד על הדבר הזה ואומר שזה לא פשוט ופה ושם(אע"פ שזאת חובה ולא חומרה)...
זה יכול להיות בהלכות שבת.
זה יכול להיות בהלכות על אורך לבוש לבנות וכו'..
ועוד...
עכשיו השאלה היא איך מצד אחד אפשר לאהוב את האדם ולקבל את זה שיש לו קושי ומהצד השני לא להפגע בעצמך מההכלה הזאת של הקושי שלו. כי זה מרגיש לי שאם מכילים את הקושי שלו זה גורם לי אישית לזלזול בחומרת הדבר.
עכשיו יכול להיות מקרה מסוג אחר שמרגישים שהוא לא מקפיד על הדברים כי פשוט אין לו כוח, וזה לא באמת מזיז לו,נוח לו ככה אפילו שהוא יודע מה האמת. מרגישים שהוא לא באמת רוצה להשתנות.
עכשיו כקומה נוספת,ואני משער שהתשובה תתתאים לשאלה שהעלתי:
אם חושבים על זה גדולי ישראל קיימו הלכות במסירות נפש עצומה. אז איך הם יכלו להכיל אנשים/לאהוב אנשים שלא קיימו כראוי הלכות? איך הם הצליחו לעשות את זה? איך הם עושים את זה?
תודה!
