וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל כִּי הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ", כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה' יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: "כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים" וגו'. וְקִרְבַת ה' הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּעָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא, כִּי שָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ וְיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" (תניא כו)
בימי מחלתו, כשהכאבים גברו במיוחד, היה הרב פרומן שר לעצמו "חביבי חיבבני ביסורים חביבים. תודה תודה תודה."
ובאמת, בכאב המאפס יש משהו מן הנצח. יש בו איזו ודאות אלוהית, קרבה שנובעת מההקטנה שלך לנקודות פועמות, ריקות-כמעט מתוכן שהוא לא הן עצמן, מוגבלות לארבע קירות של גוף ובשר. פתאום אתה אנושי, אתה רק אנושי ולא שום דבר אחר. הריכוז לא קיים ואתו מתפוגגת כל אשליה של שחרור מכבלי הגוף, של חירות מהעובדה הפשוטה שיסודך מעפר, שאתה חרס הנשבר. בכאב כזה יש התגלות, התגלות של עלמא דאתכסיא, שאין בה רציונל או הבנה או הגיון כלשהו, היא פשוט שם. גם מילים אין בה.
אני כותב על עצמי וחושב על השואה, כותב על השואה וחושב על עצמי. אני חושב ומרגיש את הכאבים המתפרצים מהבטן, שהופכים את העולם פתאום ומזכירים לנו כמה שאנחנו רק בני אדם ובסופו של דבר, כמה שחייב להיות אלהים בעולם הזה. כמה שהוא נמצא כאן ממש, ברגע הכואב הזה, אתכסיא.
ברור שההשוואה בין הבטן הכואבת שלי לסרטן של הרב פרומן לשואה היא אינפנטילית, אולי זה חלק מהעניין. אין כאן מדידה של הכאב, חישוב של ההשלכות שלו. אין כאן שמץ סליחה, רציונליזציה או מסקנה מהכאב. יש אך ורק חוויה הווית: כואבת-לי-הבטן, כואב-לי-הלב, כואבת-לי-האמונה, כואב-לי-האמון. מפגש פנים אל פנים עם כאב, שיתוק ופתאום הכרה בנוכחות הבלתי נמנעת שמחוץ לגבול הבלתי נמנע – ייסורים של אהבה.
- לקראת נישואין וזוגיות