צופיה צרחה כי לא נתנו לה לשטוף כלים. שתבינו, היא בת ארבע בקושי. הגיוני שלא ירשו לה לשטוף כלים. בכל זאת, סבון מחליק וכלים מזכוכית. אז צופיה צרחה וצרחה, ואני קראתי לה. לקח לה כמה דקות, אבל בסוף היא הגיעה אליי (הייתי בחדר אחר) ושמה עליי ראש. היא בכתה נורא וביקשה את המוצצי שלה. כמובן שלא הסכמתי. השעה חמש בצהריים, אם אביא לה את המוצץ היא תשכב במיטה ותירדם. ואז הלך על השינה שלי. היא רבה איתי. ממש. צרחות אימים ו"אבל בא לי את המוצצי!" ואני ממשיכה להגיד לא. אם היינו לפני שנתיים, הייתי נותנת לה את המוצץ ושלום על ישראל. שתירדם עכשיו לשעה ותלך לישון מאוחר, מה אכפת לי. אבל לא. אסור היה לי לתת לה אותו. במשך שתי דקות רבנו. הרמתי את המוצץ גבוה. היא נשכבה לידי, קברה את הפנים בידיים ולא הסתכלה עליי. תוך כדי שהיא בוכה וצורחת, כמובן. הסברתי לה שבשעה שש היא תוכל לקבל את המוצץ, ובינתיים היא יכולה לקבל ממני חיבוק. במשך דקה אמרתי לה: "בואי לקבל חיבוק" בכל מיני צורות, ובסוף היא באה. היא בכתה עליי קצת, אני הרגעתי אותה שהכול בסדר, ואז הלכנו לצייר. ובחצי שעה האחרונה היא מעסיקה את עצמה וכולנו נוכל לישון בשקט.
מה למדתי מזה?
שבכי של ילדים זה לא נורא. לא צריך להשתיק אותם מייד. שיפתחו גרון, מה יש? מותר לי להגיד לא. הילד יבכה ויבכה, אבל בסוף, עם חיבוק, הוא יירגע. ותאמינו לי, עכשיו היא סומכת עליי יותר מאשר אם הייתי נותנת לה את המוצץ.
וזהו. הייתי חייבת לומר את זה למישהו.
- לקראת נישואין וזוגיות