הסכם שחתמתי עליו תיאורטית,
במחשבה, בראש,
אבל בפועל אני לא עומדת בו תמיד.
יש לי הסכם ביני לבין עצמי,
והוא: לא לפרוק לאחרים.
חשבתי שזה הכי טוב,
כי ככה לא ארגיש מתוסכלת,
לא מזה שלא מבינים אותי ולא מכך שאני מצערת אנשים.
יש לי הסכם ביני לבין עצמי,
וכל פעם מחדש אני מזכירה אותו לעצמי בלב,
ברגעים שפרקתי יותר מדי או ברגעים שאנשים כותבים לי ״זה בסדר, את יכולה לפרוק״, אבל בפועל אני יודעת שהם לא באמת מכילים אותי ושזה מכאיב להם.
יש לי הסכם ביני לבין עצמי,
הסכם כזה שאני רוצה לבטל, לפעמים,
מאחר ואני רוצה לספר למישהו את כל מה שעובר עליי בלי להרגיש ׳מעיקה׳, ׳חופרת׳ או סתם ׳מתוסבכת׳.
לפרוק ולספר בלי להרגיש אחר כך עןד יותר רע, או לא נעים, כי רק הכאבתי.
יש לי הסכם ביני לבין עצמי,
הסכם כזה שמזכיר לי לא להכאיב,
אבל רוצה גם להרפות,
ככה לספר בפשטות את כל מה שעובר עליי,
בלי להסתבך,
לאפשר לעצמי לפרוק,
להשתחרר ולהבין שמי שיש פה מישהו שמבין אותי באמת,
גם בלי מילים,
רק מהמבט למעלה, למרומים,
והוא אחד כזה שמבין אותי הכי בעולם,
ועדיין אוהב אותי תמיד, גם עם כל ה׳׳תסבוך׳ שלי,
והוא, בשבילי, האבא, החבר, הפסיכולוג הכי טוב בעולם,
ריבונו של עולם❤️


