שחר. אתה מכיר אותי? אף פעם לא נפגשנו. לא דיברנו אחד עם השני.
אני מכירה את הזיכרון שלך.

הגעתי לאלב"ש יום לפני השלושים שלך. לא ידעתי יותר מידי. לא ידעתי שמרים מהצוות היא אחותך. לא זיהיתי מתי זה אתה ומתי זה חגי או איל בתמונות.
בתוך כל השנתיים שהדרכתי באלבש התחלתי להכיר אותך יותר.
את הבדיחות השחורות, את התמונות, את הסיפורים.
זוכרים אותך במעשים. באחד המסעות שיר הכניסה אבנים לתיקים של כולם רק כי אתה היית עושה את זה.

הייתי בבית שלך המון. ישנתי במיטה שלך. קראתי את כל הפוסטים עלייך, את החוברות זיכרון.
הייתי באזכרה הראשונה ובאזכרה השנייה. במרוץ שלך.

אני מכירה את עמיחי, אחיין שלך. אתה לא פגשת אותו.
אני מכירה את שבות. אתה לא. אני יודעת שדרור נולדה. אתה לא.

אני לא מכירה את הקול שלך, אבל יודעת שהיית הברמן תמיד בפורים, גורם לכולם לשתות.
אני לא ראיתי אותך אף פעם, אבל יודעת שיום אחד עלית על הגג של הישיבה והפכת חלק מהרעפים בשביל שיהיה כתוב שם את המחזור שלך.
אני גם יודעת שהיית העובד הצעיר ביותר במטע אי פעם
ושכתבת את השם שלך בכל מקום, רק כי סוף סוף למדת לכתוב
הבאת קילו גומי לכל מסע, אפילו שאסור.
קראו לך חמוצי, כי היית עושה פרצוף, אבל רץ ראשון לעשות מה שצריך.

זה די מוזר להיות בבית שלך. להגיע לשם לפחות פעם בשבוע שנה שלמה, ולא להכיר אותך בכלל.

אני לא יודעת אם אני מכירה אותך.
אבל אני יודעת שהייתי רוצה להכיר אותך
תבוא להגיד שלום.

אמא שלך, נעמי, אומרת לנו לא לנסות להיות שחר, ללמוד ממך תכונה אחת. אני לא מכירה את התכונות שלך מההכרות, רק מהסיפורים. אבל אני לומדת ממך- לא לוותר לעצמי. לאהוב.
שחר במותך ציוות לי את האמונה בעצמי.